חלשה.

מספרת לה כמה שזה בכלל לא נכון, וכמה שאני לשם שינוי השתנתי. 

על המשפט החכם ההוא שמלווה אותי בעשרת החודשים האחרונים...

והוא זה שעוצר אותי מלהרגיש.

עוצר אותי מלדפוק ראש בקיר.

עוצר אותי מלצאת מדעתי, לצעוק, להשתגע, להתעלם.

רק משפט אחד.

והאמת היא שאני בכלל כל כך חלשה, שגם המשפט הזה לא יעזור לי.

המוטו החכם הזה, והוא בכלל כבר לא עושה לי כלום. 

אני בכלל אתחיל לבכות בקצב הזה שהדברים לא מסתדרים, כי ככה זה חלשים.

גם לבד לנו וגם אנחנו צריכים את החיבוק הזה שלא מגיע..

וכבר מתחילים לבכות.

ולא אכפת לי מי קורא את זה , תעשו טובה ואל תדברו איתי על זה.

אה, אגב.

הבגרות במתמטיקה מאחוריי. תחושה מוזרה מעקצצת לי שאני אצטרך את המועד ב' שכל כך ניסיתי לברוח ממנו...