יש משהו נורא.. נינוח, מלא באושר פשוט, מין.. ריחוף קל, כאילו אתה נישא ברוח והחיוך על הפנים הוא ברור ומובן מאליו. משהו... משהו שחיכיתי לו כל כך הרבה. הרגשה כל כך טבעית, כאילו מקומה כאן, כמעט מרגישה שנועדה להיות. ההרגשה הזו.

חוסר דאגות. חוסר לחץ.

בלי ששמתי לב ירדו לי אלפי מחשבות מהמוח, אלפי אבנים מהלב.

סיימתי את התיכון, סיימתי עם כל הבגרויות. 

האושר הקטן, של לקום לבוקר של שבת ("איזה יום היום? נו טוב, כל השבוע מרגיש קצת כמו שבת. היום באמת שבת??"), להכין לעצמי בייגל טוסט וקפה קר, לשבת במרפסת עם "נוילנד" מאת אשכול נבו, ספר מקסים שעם כל האבנים על הראש פשוט לא הספקתי סיים, ולקרוא בזמן שברקע מתנגן לו גלגלצ בסלון. ואז השיר הזה, עברי לידר, שנוגע לא נוגע, מעלה לי חיוך לא נשלט, הרגשה שלא ניתן להסביר במילים, הרגשה שלא הרגשתי כבר.. חודשים, ואולי מעולם לא.

רוצה לקפוץ עד לירח, ובחזרה. רוצה לרקוד, רוצה לקרוא, רוצה למצוע עבודה ורוצה לסדר, לזרוק הכל לפח ולהתחיל מחדש.

עוד כמה מטרות קטנות (וגדולות) להגשים

ואני מוכנה להישבע ששום דבר לא יעצור אותי.