כמעט 2 בלילה, אחריי ערב הפכפך, הפלאפון מצלצל.

עוד לא הספקתי להיכנס הביתה, ואת אחוזי הסוללה האחרונים אני מבזבזת בחניה שמתחת לבית, על השיחה הזו. 

חצי שעה של שיחה ואפשר לעלות הביתה בראש שקט, אחרי שכל מה שהיה לי על הלב התפוגג. קצת.

-

"את מכורה"

"מה? למה?"

"למירמור"

-

"אתה יודע, זה באמת הדבר היחיד שבו אני מקנאה בה"

"כי את.. אני פשוט לא מבין אותך. לא בקטע רע, אבל איך את ככה. מה קרה"

"עזוב, אני באמת אתחיל לבכות עכשיו..."

-