כואבת לי היד, וזה פשוט לא מפסיק. משהו עם הגידים הוא אמר.

אם הוא לא היה מדבר במהירות מופרזת ועושה את זה ברוסית.. גם הייתי מבינה מה הוא אמר.

משהו עם גידים שקרה להם משהו ביד שלי. 

הכתיבה תתמעט, כי כואב לי. כואב לי כל כך שהתעוררתי מכאבים, כואב לי כל כך שנמאס לי שכואב לי בכלל.

אתה לא מבין, אתה פשוט לא מבין איזה חלק ענק מהחיים שלי ... היית.

היית. יש לי כל כך הרבה מה להגיד לך, כל כך הרבה מה לכתוב פה, ופשוט כואב לי מידי.

פיזית, היד.

לא הלב, למרות שגם זה היה בעבר.

אתה לא מתאר לעצמך כמה שירים מזכירים לי אותך, כמה ג'סטות, כמה זכרונות..

אני לא רוצה להיות מובן מאליו, לא רוצה להיות מישהי שהכרת, לא רוצה להיות סתם.

מה, עברה חצי שנה מאז שהתראנו בפעם האחרונה? פלוס מינוס, כי מי יודע כמה זמן באמת לא נפגשנו.

אני רוצה שתיזכר בי, בקיום שלי, בעבר. אבל בחלק היפה שבו, לא בחלק שכולם ירדו מהפסים.

רוצה שתגיד "אבי, התגעגעתי" רוצה שתזכור מי היה שם בשבילך ואז נשבר.. כן, נשברתי.

אין לי יותר כוחות.

ביי.