שביום ההוא, שבכיתי בפעם האחרונה לעיניי מישהו שהוא לא קירות החדר שלי, זה נגמר.

 פתאום, אחריי כל כך הרבה זמן אני כן מצערת שאין הרבה, אם בכלל, תמונות מאז, אבל יש את הזכרונות ויחי ישרא, כן, יש גם פוסטים. אני יודעת שאני בנאדם סקפטי, ובאותה תקופה הייתי גם נאיבית ברמות הכי מטורפות שיש. אבל היי, כזו הייתי. ואנחנו היום מי שאנחנו בעקבות האנשים והאירועים בעבר בחיינו, לא? טוב, לפחות ככה אני בוחרת להאמין. כי כן, אני כן חושבת שהבנאדם, התקוה, האירועים.. שינו אותי. משום מה אני מוצאת את עצמי כל חודש או חודשיים חוזרת לאותן מחשבות על פעם. על תקופה שבה הייתי בנאדם אחר. באמת ובתמים. אני חושבת על המילים שנאמרו לי כבר בסוף כל התקופה. שלא יכלתי לשנות דבר. דברים שנאמרו מהלב או נאמרו סתם לעודד ולרכך. כל כך הרבה מחשבות היו לי שאולי יכלתי לשנות הכל. אם לא... רק אם... לא. אבל אין דבר שאני יכולה לעשות. אולי דברים היו נראים אחרת. אומרים לי שזה מיותר, מיותר וכואב וחסר שום תועלת, לחשוב על אז. מה היה קורה לולא. אולי הם צודקים... בעצם, הם בטוח צודקים, לא?