יום ראשון אחד, לפני שבועיים פלוס ימים בודדים, חזרתי מהעבודה. השעה 17:00, מצבי הנפשי והפיזי שבור ועייף ורעב.
אחריי חצי צלחת סלט נשמעת דפיקה בדלת. חברה נכנסת, נופלת מולי על הבירכיים ומתחילה להתחנן.
קצת לאחר 19:30 מצאנו דיל, סביבות 20:00 הבנו ש1,500 שקלים חדשים יצאו הרגע מארנקינו לטובת טיול ללא נודע.
בשעה 21:30 כבר הייתי פקעת עצבים עם מזוודה ורודה ענקית וארוזה שעמדה בכניסה, בצמוד לדלת וחיכתה לרגע שבו אני אפסיק לבכות.
לאחר כמעט שעה של נסיעה לכיוון תחנת רכבת לב המפרץ, ב22:35 עלינו על הרכבת ומשם הכל היסטוריה.
לקח לי המון זמן להבין איפה אני נמצאת. שאני באמת במטוס, שאני באמת בכריתים, שכמה שעות קודם לכן עוד הייתי בכלל בעבודה.
לא ידענו כלום. הספונטניות הייתרה הזו הובילה אותנו לסוג של אובדן, מה עושים עכשיו, לאן הולכים, איפה מבלים..
מפה לשם פגשנו ישראלים, נתקלנו בישראלים, בילינו עם ישראלים שנתקלנו בהם באמצע הרחוב (כן כן) או עם גרמנים שפגשנו במלון (כןכן 2)
שהיו מוכנים קצת יותר מאיתנו לטיול הנופש הזה.
כמה ישראלים שפגשנו המליצו לנו לקחת מונית ולנסוע בערב למליה, עיר קרובה ומלאה במסיבות.
מצאנו את עצמנו מערבבות בין ההמלצות של כול ויוצרות לעצמינו ערב נפלא, בזה אחר זה, כשכל אחד היה מלא בחוויה מסוג אחר.
על כל מקרה, עברו עליי שישה ימים הפכפכים, מלאי מסיבות, אלכוהול, בריכה, ים, גרמנים, ישראלים, רוסים, וימים שבהם הייתי חולה.
נותרו לי הרבה מילים לומר.
יש מקומות שעדיף לשתוק בהם, ולתת לתמונות לדבר במקומי.
(אגב, ברגעים המעטים בהם ניתן לי להתלבט בין המצלמות שאקח איתי, נאלצתי לוותר על אהובתי
והוחלט כי אקח את של אבא ה- canon SX10 , ולא את ה-600D היקרה שלי, מסיבות מובנות)
כמה שעות לאחר הנחיתה יצאנו לסיבוב. לא היה לנו מושג כמה הים קרוב - ממש מאחוריי בניינים שמעבר לכביש.
(לא, טבע נאות לא הבחירה הכי חכמה שלי לים).
אין כמו כוס בירה במרפסת שפונה לרחוב הראשי (והיחיד, אם תשאלו אותי) בחורסינסוס, המקום שבו התגוררנו.
בערך מכאן הימים והתמונות מתערבבים לי.
חלק מהתמונות צולמו באייפון (כן כן..) אז האיכות בהתאם..
הרחוב הראשי בחורסינסוס.
אני מוכנה להישבע שלחצות בו את הכביש מרגיש כמו בנצרת. או שכולם נוהגים כמו משוגעים על קטנועים וטרקטורונים,
או שכולם פשוט לא יודעים לנהוג. וברור שמעבריי חציה הם לקישוט בלבד.
לחצות את הכביש? צ'אלנג' אקספטד.
רגעים בחדר בהם התקשתי להרגיש כמו דג במים..
מהאייפון אומנם, אבל מהרגעים הראשונים שלנו בכריתים. מהחלון של האוטובוס:
ולא משנה לאיזה מקום בעולם תגיע, תמיד תמצא ישראלי שדרך שם לפניך ופתח מסעדה ישראלית (מזכיר לי טיפה את פולין, למען האמת)
לא טרחנו לאכול שם, אבל השלטים בכל מקום בעיר שיעשעו אותי.
אני, בערב האחרון שלנו בחורסינסוס-כריתים, שניה לפני שיוצאים לבלות.
שנה טובה לכולם :)