שלוש שעות של הכרות שיטחית, ואחריהן השעתיים הכי מדהימות שיכלתי לבקש באמצע יום עבודה. 

משמרת לילה, למען האמת. 

החיבור הכי מדהים ומוזר לבנאדם שכמה שעות קודם עוד אחד מההם. 

כל מה שמקשר בינינו זאת הידיעה שיש לנו המון שעות להעביר אין לנו שום דבר יותר טוב לעשות. 

שיחות חולין הפכו לשיחות נפש. הרגליים מתות, הגב כואב.. אבל כיף לי. 

וואלה, זה היה יום טוב בשביל הנפש. השעתיים ההן. 

לילה טוב. 

הידד. גם לי יש יכולת לחוש ברגשות מעבר לכאב וחוסר אכפתיות. 

הייתכן? 

אני.. רגשות? 

העניין בבדיקה. אל דאגה. 

אני בסדר. בערך. באמת!

אני ואתה . יושבים לכוס קפה. מדברים על החיים. על הכל. על העבר ההווה העתיד.

המציאות. מדברים באמת, מדברים כמו שני אנשים בוגרים. 

אתה מדבר, כרגיל זה בעיקר אתה שמדבר. אני יושבת ממול, מידי פעם מנידה בראש,

לוחשת כמה שאתה מטומטם, או צוחקת על השטויות שעשית ועל המכות שמגיע לך לקבל.

שואלת אם הקול שלך נהיה נמוך מהרגיל, או שאני מדמיינת, כי עברו כמה חודשים מאז שדיברנו.

אתה אומר שהוא התנמך, אתה אומר שאלו הסיגריות ושצריך להפסיק לעשן.

בכל השנים שאני מכירה אותך אתה מדבר על להפסיק.

חייבת להודות שלא חשבתי שהיום הזה יגיע. הפגישה שלנו.

לפחות לא עכשיו או בעתיד הקרוב.

התגעגעתי. 

שכחתי כמה כיף לדבר איתך, על הכל, בפתיחות. לשמוע הכל, לצחוק משטויות.

לצחוק על המוות, לצחוק על העבר ועל השטויות שנעשו. השטויות שאתה עשית, בעיקר.

אין לי מושג כמה חודשים עברו מאז הפגישה האחרונה שלנו, אבל עברו להן חמש שנים מאז ההתחלה. 

כל הדברים שיכלו להשתנות בחמש השנים האחרונות, פשוט... השתנו.

הכתובת שלך, השיחות שלנו, אנחנו, הנושאים, הרצינות, אפילו החיבוק. 

רק הבדיחות נשארו מטומטמות , והשיחות כיפיות כרגיל.

יהיה מוזר אם אומר שהתגעגעתי?

ואתה נקי. ואני גאה בך. ואין לך מושג כמה.

שבוע לתאריך.