אני אוהבת את ימי שישי, באמת. לא רק בגלל הערב שבדרך כלל קשור לבילוי ולחברים, אלא גם את הבוקר שלו.

אני מוכנה להישבע שאין כמו בוקר שישי רגוע, במיוחד כזה אחריי שבוע ללא שינה. פתאום להתעורר ביקיצה טבעית, לכוס קפה וספר טוב במרפסת. 

והרגע המדהים ההוא, אחריי שעות במרפסת עם הספר, כשכוס הקפה כבר מזמן ריקה, ופתאום מתחילים להרגיש את החמימות של שעות הכמעט-צהריים שמתקרבות. והקימה מהכסא, כשהגוף כבר התרגל והסתגל לצורה המעוותת של הכסא שבכלל לא נוח, אבל הספר היה טוב מידי בשביל לקום ולחפש מקום ישיבה אחר. ועם הקימה גם מגיעה סחרחורת קלילה, כי היית כל כך שקוע בספר ופתאום העיניים צריכות להתרגל לאור יום והמוח לאנשים ולצלילים...

התגעגעתי. אין לי מילים כמה התגעגעתי לכל אוסף התחושות האלה.

לריח של הספר החדש (במיוחד כשחזרתי אתמול עם חמישה כאלה הביתה), לחיוך ענק שצץ על הפנים כמעט בלי סיבה, לרגעי האושר הקטנים, כמעט בלתי נראים האלה.

אמרו לי לא מזמן שיש את האושר של הדברים הקטנים, ויש את האושר הגדול, שאותו קשה לפספס. 

אחריי התקופה האחרונה גם רגעי האושר הקטנים מספיקים לי, כי התגעגעתי.

הילוך איטי, ורגוע. קצת לנוח על עלי הדפנה, אבל ממש טיפה.

והיא בכלל מתגבורים בפיזיקה.

יחי האינסטגרם.

רק להחזיק מעמד, רק עוד קצת.

שבוע וחצי קשים מחכים לי. והם בכלל לא הסוף. אחריהם יש עוד תשעה ימים אינסופיים.

ואז, רק אז יפול האסימון.

תתחיל מציאות אחרת, באמת שונה. ולא מוכרת.

חיפושים אחר חו"ל, תאריכים ושותפים לטיול כבר החלו, בבקשה שלא יהיו לחינם.

טירוף מה שהולך לי בראש, בלאגן נוראי.

פשוט טירוף.

כבר אמרתי כמה אני אוהבת את כל החתיכים אצלי?

תזכורת לעצמי: איזה טעות זה לשתות דברים שהדליקו עם מצית..