אז אנחנו יושבות על ספסל, שלושתנו, כאילו השנתיים האחרונות לא קרו. 

צוחקות, מדברות על בנים ועל כריתים ועל מכוניות ונהיגה. 

כאילו שום דבר לא השתנה, כאילו מעולם לא הפסקנו לדבר. 

רק הנושאים חדשים. 

מיינד פאק. מיינד פאק. כיף לי אבל.. מיינד פאק. 

דרך אגב, היה יום כיפור, ועבר בסדר. הרבה הליכה בערב, 11 שעות שינה, והמון רביצה במיטה ומול ספר למחרת. 

חודש ליומולדת.

סופ"ש מקסים שגורר אחריו יום ראשון מפליא (גם אם לקום מהמיטה היה קשה.. קשה מידי).

נהנתי, באמת נהנתי מכל רגע ביממה האחרונה. 

העייפות של היום הזה נופלת עליי, אוטובוסים, אוטו, נסיעות, שמש, בלאגנים.

בסה"כ, שווה את היום הזה.

את ארוחת הבוקר (יוגורט ביוגורטייה, עם כל תוספות השוקולד האפשריות) עם רוני ,

את הנסיעות ברחבי העיר עם אבא (אלוהים, שיגמר כבר המלווה המזורגג הזה)

ואת רגע העייפות הזה שנופל עליי כבר ב7 בערב וגורם לי לרצות לא לזוז יותר לעולם.

אם כבר אנשים מהעבר, זכרונות ישנים... שיר נוסטלגי לפתיחת שבוע.

  אז אולי שספטמבר ייגמר כבר, בבקשה בבקשה?