מן שמחה ממלאת אותי. חלולה כזו.
בלי שום תוכן.
או משמעות.
אבל למי אכפת?
החיים ממשיכים כאילו לא קרה כלום. לא שקרה משו, אבל סתם. איכ, מגעיל אותי שהכל אותו הדבר.
אני מתה(!!1) לשינוי.
לרענון. בבית, בביתספר, בחברויות, בחיים.
אני מרגישה שכן, התקדמתי, אבל- נעצרתי שם באמצע השביל.
זה כ''כ מעצבן אותי.
בכלמקרה, הרגע ראיתי ונדטה, אני חייבת לציין שהוא סרט חזק. לא מראה בכלל את התיחכום האדיר שהוא גדוש בו, אבל בכל זאת. התאהבתי בדמות של אממ נו, ההוא עם המסכה
הממ, האמת היא שלא הבנתי למה אנשים מתים כ''כ על הנט'לי ההיא, אבל שיהיה.
השם שלה כל הזמן מזכיר לי את ההיא, הא, קיירה נייטלי.
לא יודעת, מישומה אני ממש אוהבת את הפרצוף שלה. (ואגב, אני בכלל לא מסכימה עם הדעה הרווחת שהיא דומה לנט'לי השנייה :/ )
תהנו.
ג'נ.
*עריכה: אגב, התחלתי לראות דיסטרביה. לא שווה את זה. אל תטרחו :S
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
It's me. again
