עולם הפוך
לדעת להדחיק ולהתעלם זה כישרון שלא ניחנתי בו. אם הייתי מוצלח בתחום הזה אולי הייתי חי עד היום במושב הקטן והנחמד שבו נולדתי, מוחק את הנטייה הארורה הזו שדפקה לי את החיים וחי את החיים שנועדתי לחיות - בונה בית ליד הורי ואחי, הולך כל בוקר לבית הכנסת, מתחתן ונעשה יהודי הגון וראוי, בעל לאישה ואב לילדים.
במקום זה אני חי פה, בעיר הבטון הזו, בין גברים שמניחים לתאוות שלהם לשלוט בהם וצוחקים ממושגים כמו יושר, נאמנות ואהבה. מנסה לבנות לי בית בעיר גדולה ואפורה בלי משפחה ובלי אלוהים.
לא שלא רציתי, רציתי מאוד להתעלם ממה שראיתי, לשכוח איך הגוף הזה שחיבקתי באהבה, מעניק ומקבל ממנו עונג וחמימות מתמסר באותה התלהבות לגבר אחר, וכמעט שהצלחתי, אבל רק כמעט.
אחרי שפוגי גילה שעמית גולש באטרף ומחפש שם סטוצים, ואולי אפילו מוצא, הכול התפוצץ. פוגי לא חלם לשתוק, ברגע שהוא גילה מה עמית עושה בסתר הוא מיד חולל סקנדל קטן ועסיסי וזרק אותו מהבית.
הוא שיתף בעניין את כולם, מביך אותנו, את עצמו ואת בן זוגו. לא ככה רציתי לטפל בעניין, בהתפרצות כזו.
אני התכוונתי לנהוג אחרת, להיות בוגר ובוטח כמו לייבו, רגוע ויציב כמו יוסי ואשר, רציתי לטפל בעניין בשיקול דעת מבודח, בלי סצנות ובלי דראמות, אבל בגלל פוגי ועמית הדרמה קווין הקטנה וההיסטרית שחבויה בתוכי, זו שגרמה לי לעזוב את הבית ואת הדת ולחיות חיים הפוכים, התפרצה שוב, והסוד ששמרתי בתוכי במשך שבוע שלם ארוך ומיוסר יצא החוצה וגרם למהפכה שלמה.
אחרי שיוסי לקח את פוגי הכועס והממורמר הביתה עמית נחת אצלנו, בוכה ואומלל ומלא חרטה, ולא הפסיק להתייפח עד שנתנו לו כדור הרגעה.
בסוף הוא נרדם בבגדיו על הספה, פניו מוכתמות בדמעות. "מסכן שכמותו." אמרתי וכיסיתי אותו בשמיכה, "איזה פאדיחה, מי היה מאמין שפוגי יעשה לו כזה סקנדל."
"מה מסכן? מה פתאום מסכן?" התרגז איתמר, "מגיע לו! הוא בישל את הדייסה אז שיאכל אותה. כזה דביל, יש לו בבית חבר כזה חמוד, מה פתאום הוא פותח כרטיס באטרף ומחפש זיונים?"
ואז, בדיוק ברגע הזה, קפץ לי הפיוז, הברקסים שלי הלכו, והכול התפרץ מתוכי בבת אחת.
"אתה מדבר?" תפסתי את איתמר בכתפו וגררתי אותו לחדר השינה כדי לא להעיר את עמית הישן. "איך אתה יכול להיות צבוע כזה? אתה חושב שאני לא יודע מה אתה עושה עם אשר כל פעם שאני הולך לחדר כושר? איך אתה יכול... זבל שכמוך!"
איתמר נסוג לאחור והתיישב, המום ורועד על המיטה, לוטש בי עיניים פעורות לרווחה.
"כמה זמן אתה יודע על זה נועם?"
"ראיתי אתכם ביום שלישי שעבר, ראיתי במו עיני איך אתה נותן לו לזיין אותך בחדר הכביסה, אני לא מבין איתמר, אני פשוט לא מבין."
"למה... למה שתקת? למה לא אמרת כלום?"
"לא יודע. התיישבתי לצידו והתחלתי לבכות, "פחדתי להיות שוב לבד, פחדתי שאם אני אפתח את הפה אני אצטרך להיפרד ממך."
ושוב, בניגוד לכל היגיון, פניתי אליו למצוא ניחומים למרות שהוא זה שפגע בי. "אני פשוט לא מבין את זה, למה? בשביל מה אתה צריך את זה? למה אני לא מספיק לך?" שאלתי בעוד הוא מחבק אותי.
"אני לא יודע." אמר איתמר בעצב, מלטף את גבי, מנסה להרגיע את הכאב שהוא גרם לי במגע גופו וידיו על גופי. "אני בעצמי לא מבין את זה. אתה בטח לא תאמין לי, אבל אני באמת אוהב רק אותך. טוב לי אתך מאוד, ואני לא רוצה שניפרד, באמת שלא."
"גם אני לא רוצה, אבל אני לא יכול להפסיק לחשוב על מה שראיתי, ומה פתאום אתה פסיבי, ולמה בחדר הכביסה דווקא?"
איתמר נאנח. "קשה להסביר." אמר בקול חרישי, מבויש.
"תנסה."
"לא יכול, זה... אני לא יודע מה להגיד נועם, אבל תדע לך שאני לא אוהב אותו, לא כמו שאני אוהב אותך."
"אז מה אתה מרגיש כלפיו?"
"כלום, באמת שכלום. אני פשוט רוצה פעם בכמה זמן שאיזה גבר יזיין אותי, זה הכול."
"אז למה לא אני? אני יכול להיות גם אקטיבי, אתה זה שלא רצית."
"כי זה לא יכול להיות אתה, זה חייב להיות מישהו אחר."
"למה?" תבעתי לדעת, מתוסכל ואומלל.
"ככה."
"ככה זה לא תשובה, תסביר לי למה הוא ולא אני?"
"כי אותך אני אוהב, אתה הבן זוג שלי. אתה מתוק ויפה, וחמוד כל כך. אתה... אני מכיר אותך ואוהב אותך כל כך. זה חייב להיות מישהו אחר, גבר מבוגר יותר, גדול ושעיר וחזק, אחד שלא אכפת לו ממני, שאפילו קצת כועס עלי, שלא ינסה לנשק אותי או לדבר איתי. סתם אחד שישתמש בי, ידפוק וילך."
"ולמה שם, בחדר הכביסה?"
"התכוונתי לעשות את זה במקלחת, אבל איכשהו הגענו לחדר הכביסה."
"אני לא מבין, למה לא במיטה?"
"כי... כי זאת המיטה שלנו. אני לא רוצה שהוא יכנס לחדר השינה שלנו. הייתי מעדיף ללכת לאיזה מקום זר לגמרי, אבל זה עולה כסף. פעם הייתי עושה את זה בחוץ, אבל זה מסוכן מידי וגם קר."
"אז היו גם אחרים חוץ ממנו?"
"כן."
"מתי, כשעוד לא גרנו יחד?"
"כן."
"אני פשוט לא מבין, סתם הזדיינת עם גברים זרים?" הזדעזעתי.
"כן." ענה איתמר בקול עייף ושטוח ונשכב על המיטה בגבו אלי.
"ואחר כך היית איתי ואמרת לי שאתה אוהב אותי? אני לא מבין, איך יכולת?"
"לא יודע. זה כאילו... כאילו שאני מפצל את עצמי, יש את האיתמר הזה שכולם מכירים, זה שאוהב אותך ורוצה לגור אתך ולחלק אתך את החיים שלו, ובתוכו יש עוד איתמר שצריך שפעם בכמה זמן מישהו שיזיין אותו בכוח, ישפיל אותו ויכאיב לו קצת ואחר כך יסתלק ודי."
"אתה חולה נפש, אתה יודע? זה פשוט מגעיל."
"אני יודע." אמר איתמר בעצב, "אתה רוצה שאני אלך?"
"לאן תלך?"
"לא יודע. מה זה חשוב?"
"בטח שזה חשוב, אל תדבר ככה, אני..." נשכבתי לצידו על המיטה והתחלתי לבכות, מרגיש שאני מתפרק מרוב אומללות וייאוש.
הוא הסתובב אלי וחיבק אותי בכוח, מתנצל, מפציר בי להירגע, ובסוף פשוט נרדמנו, מותשים ואומללים, נאחזים זה בזה כמו ילדים אבודים.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
