אולטימאטום
קמנו למחרת בבוקר מפויסים. הכעס והעלבון שרחשו בי אתמול נעלמו. הייתי עצוב, אבל אחרי שהכול נפתח, כל הסודות התגלו וכל השקרים נחשפו לא נשאר בי עוד מקום לתחושת העלבון.
הבחנתי שאיתמר סוקר אותי בגניבה, מנסה לעמוד על מצב רוחי לפי מבע פני ולהבין איפה הוא עומד איתי וחייכתי אליו חיוך מרגיע. שמחתי לראות שהוא משיב לי בחיוך, הססני מעט, אבל חיוך.
אחרי שנת הלילה בזרועותיו ראיתי בבירור שהוא מרגיש נורא ומצטער בכנות שפגע בי וששום דבר לא נעשה נגדי. השיחה הכנה שניהלנו גרמה לי להבין שלאיתמר יש בעיה שלא קשורה אלי אלא אליו ושאם אני רוצה לעזור לו אני צריך להפסיק לחשוב על הרגשות הפגועים שלי ולהתרכז בו.
ישבנו במטבח שותים נס קפה ואוכלים טוסטים עם גבינה צהובה ועגבניות - ארוחת הבוקר החביבה על שנינו - וכמו מתוך הסכמה אילמת התרכזנו בעתיד, מדברים על הסידורים והתוכניות שלנו להיום, למחר ולסוף השבוע.
כמה דקות אחר כך עמית כשל למטבח, עטוף בשמיכה, שערו פרוע, עיניו אדומות ומראה פניו אומלל ומוכה. "יש קפה?" שאל בלחש.
הכנתי לו כוס נס קפה עם הרבה סוכר והצעתי טוסט, או עוגה, או אולי חביתה?
הוא סירב בתנועת ראש וכרך את אצבעותיו סביב הכוס מנסה לשאוב ממנה חום וניחומים.
"יהיה בסדר, אל תדאג כל כך." ניסיתי לנחם אותו.
הוא ניסה לחייך אלי, אבל לשווא, דמעות החלו לזלוג מעיניו, נושרות לתוך הקפה. "אני כזה חרא, דפקתי הכול." אמר ושפתיו רעדו.
"אולי, אם תסביר לו יפה ותתנצל, הוא יסלח לך?" הציע איתמר בטוב לב.
"לא חושב שזה יקרה, והאמת שאין לי הסברים למה שעשיתי."
"אבל אתה אוהב אותו, נכון?" שאלתי.
"כן, בטח. אני חולה עליו, אף פעם לא אהבתי מישהו כמו שאני אוהב אותו."
"אז למה... מה היה לך לחפש באטרף עמית?"
הוא פרש את ידיו במחווה של חוסר אונים ופליאה, מניח לשמיכה להשמט מכתפיו. "זיונים." אמר בפשטות.
"אבל..." התעקשתי להבין.
"נו, די. אל תציק לו." הניח איתמר יד על כתפי, "אתה לא רואה כמה רע הוא מרגיש."
"פוגי המסכן בטח מרגיש עוד יותר חרא." הדף עמית את הכוס וקם, מושך אליו את השמיכה ומקפל אותה. "אני צריך ללכת לארוז ולחפש לי מקום חדש." אמר.
"אתה יכול להישאר פה עד שתמצא מקום חדש." הצעתי.
"באמת? תודה נועם, יפה מצידך." אמר עמית בהכרת תודה, " אולי אני... לא יודע, אולי אני בכל זאת אנסה לדבר עם פוגי, להסביר לו... אין לי מושג מה להגיד לו."
"תגיד שאתה אוהב אותו ואתה מצטער, ושזה לא יקרה יותר." הציע איתמר.
"אבל זה כן יקרה שוב. אני מכיר את עצמי, אני יכול להבטיח, אבל לא לקיים, גם אם אני אתאפק כמה חודשים בסוף זה יקרה שוב."
"אולי, אם תחליטו על יחסים פתוחים..."
"פוגי בחיים לא יסכים לזה, והאמת שגם אני לא אעמוד בזה שהוא יהיה עם אחרים."
"אבל אם אתה כן אז למה הוא לא?" התקוממתי.
הוא משך בכתפיו בהשלמה. "אין מה לעשות, ככה זה, אני שרוט, אני יודע."
בבת אחת איבדתי את סבלנותי והרמתי עליו את קולי. "בן כמה אתה עמית? בן עשרים וחמש, שש?"
"עשרים ושמונה."
"יופי, אתה נראה מצוין לגילך, אבל כמה שנים אתה חושב שזה עוד ימשך? כמה שנים אתה עוד תמשיך לעבור מגבר לגבר, לזיין ולהמשיך הלאה, להרוס כל מערכת יחסים שיש לך? איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר, עשרים שנה?"
"לא יודע. כנראה שבקבר." אמר עמית בהשלמה עצובה, והלך להתגלח.
הבטתי באיתמר שנשען על השיש ובהה באוויר במבע אומלל. "איתמר, מה יהיה איתנו?" שאלתי.
הוא התנער משרעפיו והתיישב לצידי, ידו על כתפי. "לא יודע. מה אתה רוצה שיקרה? אתה רוצה שניפרד?"
"לא, לא יודע. אני צריך לחשוב על זה, להתייעץ."
"להתייעץ עם מי?"
"עם לייבו."
"אתה חושב שזה רעיון טוב שלייבו ידע שאני ואשר..."
"הוא כבר יודע איתמר. מיד אחרי שראיתי אתכם הלכתי אליו וסיפרתי לו הכול."
"וואלה?" נדהם איתמר, "למה דווקא אליו?"
"כי הוא חבר שלי, כי... למי עוד יכולתי ללכת איתמר? אין לי אף חבר כמותו, הוא מבוגר וחכם והוא באמת אוהב אותי."
"כן, אבל הוא חי עם אשר, ולספר לו דבר כזה..." נחרד איתמר, "מה הוא אמר? הוא כעס?"
"הוא לא כעס, האמת שהוא אפילו לא היה מופתע."
"כן, אבל מה הוא אמר?" נלחץ איתמר.
"שזה בסדר, שזה לא סיפור גדול ושאני לא צריך לעשות עניין."
"וואלה? אז בגלל זה שתקת?"
"כן, וגם כי... לא יודע. רציתי לחשוב קצת קודם, לא להתפרץ סתם."
"וגם עכשיו תעשה מה שהוא יגיד לך?"
"תראה, זה לא שהוא אומר לי מה לעשות, הוא פשוט נותן לי נקודת השקפה שונה, הוא... הוא חבר שלי, אכפת לו ממני והוא תמיד לטובתי."
"אני מבין." אמר איתמר בקול נוגה והשפיל את עיניו, מבויש.
"נו, די, אל תהיה עצוב, יהיה בסדר." ניסיתי לנחם אותו בחיבוק. הוא השעין את ראשו על כתפי, חזר והתנצל וביקש סליחה, והבטיח לי שהוא אוהב רק אותי.
"אותי אתה אולי אוהב, אבל את עצמך לא כל כך." אמרתי פתאום, מפתיע אפילו את עצמי בתובנה הזו שנפלה עלי כאילו מהשמים.
"יכול להיות שאתה צודק." מלמל איתמר לתוך צווארי, שפתיו מחליקות על עורי, מדגדגות אותי בנעימות.
"בטח שאני צודק." הדפתי אותו קלות מעלי, "ולדעתי, בלי שום קשר למה שיהיה אתנו, אתה צריך ללכת לראות מישהו."
"איזה מישהו?" התפלא איתמר וניתק ממני בחוסר רצון, אבל המשיך להחזיק בידי.
"פסיכולוג או משהו כזה." הסברתי.
"אה, מישהו כזה." הוא נאנח, "אני לא כל כך מאמין בקטע הזה של טיפול נפשי."
"אתה טועה, זה עוזר. מה אכפת לך? תנסה."
"אבל... אבל... זה נורא נורא יקר, וחוץ מזה... הוא בטח ישאל אותי כל מיני שאלות על הילדות שלי, וההורים שלי וכאלה, וממש לא בא לי... לא נראה לי, אני מעדיף שלא." התנער איתמר בחוסר נוחות, ופתאום נעשה נורא עסוק ולחוץ, והתחיל להכין את התיק שלו ולהתארגן ליציאה לעבודה, ולפני שהבנתי מה ואיך הוא כבר לא היה בבית.
לקחתי ממנו דוגמא והלכתי גם כן לעבודה, משאיר לעמית מפתח רזרבי. בארוחת עשר התקשרתי ללייבו וקבעתי שאקפוץ אליו אחרי הצהרים לנגרייה כי אני רוצה לדבר איתו וכך עשיתי.
עד שהגעתי השעה הייתה שעת אחר צהרים די מאוחרת וכולם, כולל מילי, כבר הלכו הביתה. רק לייבו נשאר במשרד, מסדר חשבוניות וממתין לי.
"הכול בסדר נועם?" שאל בדאגה ומזג לי כוס תה עם לימון ודבש, "מה קורה?"
"אתמול, אחרי הסקנדל עם עמית ופוגי, סיפרתי לאיתמר שראיתי אותו ואת אשר מזדיינים בחדר הכביסה."
"אהה..." אמר לייבו וסקר את פני בדאגה, "ומה קרה אחר כך?"
"דיברנו על זה, רבנו טיפה, קצת בכינו ואחר כך הלכנו לישון."
"סתם לישון? זה הכול? ומה יש לו להגיד להגנתו?"
"שהוא נורא מצטער אבל הוא חייב את זה. פעם בכמה זמן הוא צריך זיון עם מישהו שיזיין אותו טיפה בכוח וקצת יכאיב לו."
"ולמה זה לא יכול להיות אתה?" הרים לעברי לייבו גבות משתוממות.
"כי לא, כי זה צריך להיות גבר אקטיבי שעיר ומבוגר יותר, עדיף זר שהוא לא אוהב ורצוי שיכאיב לו קצת."
"וואלה?" אמר לייבו בהבעה מהורהרת, "ככה הוא אמר? מעניין."
"כן, ככה הוא אמר, ואני אמרתי לו שלדעתי הוא צריך ללכת לטיפול נפשי."
"עצה מצוינת, אני מקווה שהוא קיבל אותה."
"לא, בדיוק ההפך. הוא אמר שהוא לא מאמין בזה, ושללכת לפסיכולוג זה נורא יקר ואין לו זמן, וחוץ מזה הוא לא רוצה שישאלו אותו שאלות על העבר שלו, ועל ההורים והמשפחה שלו, וברח לעבודה. מה דעתך על זה לייבו?"
"דעתי שאם יש בן אדם שזקוק לטיפול נפשי זה איתמר שלך."
"אז להגיד לו את זה?" שאלתי בהיסוס.
לייבו נאנח ואמר, כמו שידעתי שיגיד, שהוא לא יכול להגיד לי איך לנהל את חיי, ושאני מבוגר מספיק כדי להחליט לבד מה להגיד.
"אבל אני לא יודע מה לעשות, מה אתה היית עושה במקומי אם מישהו היה מספר לך דבר כזה?"
"הייתי שואל אותו אם זה היה אבא שלו, או אחיו הגדול, או איזה דוד, או אולי חבר של ההורים, או מורה."
"מה? אני לא מבין?" התבלבלתי, "למה אתה מתכוון?"
"אני מתכוון לזה שאיתמר מתנהג בצורה אופיינית למי שעבר התעללות מינית בילדות."
"אתה חושב ככה? הוא אף פעם לא סיפר לי." הופתעתי.
"ועל הילדות שלו הוא כן סיפר?"
"כן, אבל... בעצם לא ממש. פעם הוא אמר שהוא בא משפחה רגילה לגמרי ושהוא הבן הכי צעיר וש... אתה יודע לייבו? האמת שעכשיו אני קולט שהוא איכשהו די התחמק מלספר לי על המשפחה שלו."
"ויש לזה סיבה טובה כנראה." אמר לייבו בקול קודר.
"אז מה לדעתך אני צריך לעשות? איך אני יכול לשכנע אותו ללכת לטיפול?"
"אני לא יודע. אולי תגיד לו שאם הוא לא יטפל בעצמו אתה לא מוכן לחיות איתו יותר?"
"כאילו... לשים לו אולטימאטום כזה?" נרתעתי, "זה לא קיצוני מידי?"
"לא קיצוני כמו ההתנהגות שלו, וחוץ מזה הרי זו האמת, אתה לא רוצה להמשיך לחיות איתו ככה, נכון?"
"לא, בטח שלא, אבל... זאת אומרת... הרי כולם מזיינים מהצד לייבו, גם אתה וגם אשר וגם עמית... אז מה, כולם צריכים ללכת לטיפול נפשי?"
"אולי לא כולם, אבל את רוב ההומואים שאני מכיר הייתי שולח לטיפול, והאמת שרובם באמת עברו אצל פסיכולוג, או שיעברו אצלו בעתיד."
"נו, באמת, כולם? אתה לא מגזים?" מחיתי.
"לא. תחשוב לבד ותראה שאני צודק."
הרהרתי במצב הנפשי של רוב מכרי וידידי מהביצה, כולל אני עצמי, והיה עלי להודות שכן, יש משהו בדבריו.
"טוב, אז נניח שאני אצליח לשכנע אותו לעבור טיפול נפשי, אבל זה בטח לא ירפא אותו מיד, ומה יהיה עד אז?"
"לא יודע." משך לייבו בכתפיו וכיבה את המחשב שלו, "אני מניח שהוא ימשיך להיפגש עם אשר כשאני ואתה נלך למכון כושר."
"לעזאזל!" רטנתי, "אתה לא יכול להגיד לאשר שאתה לא מסכים, ושיפסיק עם זה?"
"אני יכול והוא בטח יסכים ויפסיק, ואז איתמר ילך לחפש מישהו בגן, או שייפגש עם מישהו זר שימצא באטרף... אתה חושב שזה עדיף?"
"לא. עדיף שהוא... לא יודע, למה החיים צריכים להיות מסובכים כל כך לייבו?"
"אין לי מושג, אבל ככה זה, ושלא תחשוב שאצל סטרייטים יותר טוב, גם להם יש צרות, ואפילו גדולות יותר."
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
