לא זורם
מיד אחרי שרובי יצא התנפלתי על המחשב, נכנסתי לגוגל, הקשתי איידס ולא הפסקתי לקרוא עד ששגיא התקשר אלי רבע שעה לפני שהיה צפוי להתייצב על מפתן דלתי ואמר לי בקול עגום שהוא הלך לאיבוד.
"איך אפשר ללכת לאיבוד בהדר?" התפלאתי.
"עובדה." פסק שגיא, "אני עומד עכשיו ליד תזמורת של רוסים, מולי יש מנהרה מסריחה משתן ואני לא יודע לאן ללכת."
"מנהרה מסריחה משתן?" קימטתי את מצחי בפליאה, ראשי עדיין המה מרוב עובדות ומספרים שכולם נגעו למגפת האיידס, "באיזה רחוב?"
"לא יודע אם זה משנה כל כך, אבל אני חושב שאני באזור של רחוב הרצל."
"טמבל." צחקתי, "אתה באמצע הדר, מול בית הקרנות."
"אתה בטוח? אז למה חפרו בו מנהרה?" שאל שגיא שאלת תם, והוסיף ואמר שאין מצב שהוא נכנס פנימה בלי מסכת אב"ך ושכפ"ץ, ואולי גם מילון רוסי עברי.
"אתה פחדן שחבל על הזמן." הקנטתי אותו, "מה זה קצת ריח פיפי וכמה הומלסים רוסים בשביל בן אדם שגדל בתל אביב."
"כן, אבל ממש מסריח פה וגם חשוך, ובפנים מישהו מנגן באורגנית מזייפת, אני אלרגי לזיופים של אורגניות." התבכיין שגיא.
למרות שהמידע ששאבתי בשעה האחרונה מהאינטרנט היה יכול לדכא אפילו סטלן שיכור מפוטם באקסטות לא הצלחתי להתאפק וצחקתי. "בסדר, רק בשבילך, תל אביבי מפונק שכמוך, אני מוותר לך על חציית המנהרה, במקום זה תעלה למעלה ברחוב בלפור, אני בא לקראתך, ניפגש מול בית ספר בסמ"ת."
"אבל איך אני אדע איפה נמצא הבית ספר הזה?"
"האמת שהוא כבר לא נמצא שם. סגרו אותו לא מזמן, זה ממש ליד הטכניון הישן..."
"מה, הטכניון נמצא בהדר?" קטע הטמבל המבולבל הזה את דברי.
"לא הטכניון, אלא הטכניון הישן שהוא עכשיו מוזיאון למדע."
"אני לא רואה שום מוזיאונים, רק הר תלול ומפחיד."
"שגיא, תרים את הראש למעלה, לכיוון הכרמל ותחפש כיפה מכסף, מצאת?"
"כן."
"יופי, תתחיל ללכת לעבר כיפת כסף, אני מיד יורד לפגוש אותך."
"אני חייב, הרחוב הזה נורא תלול, מי שם פה את השיפוע הזה?" התלונן שגיא.
"זוז כבר, עצלן." השבתי לו בקוצר רוח ודהרתי החוצה.
מצאתי אותו יושב ומתנשף על ספסל שניצב ליד שער הברזל המוביל לחצר של הטכניון הישן. (אני יודע שכיום הוא נקרא המוזיאון למדע, אבל בשבילי הוא תמיד יהיה הטכניון הישן).
התיישבתי לצידו והנחתי יד על ברכו. הוא שם את ידו על ידי ולחץ עליה קלות, ואז הדף אותה מעליו באנחה וקם.
"אתה לא רוצה לנוח עוד קצת?" שאלתי, מביט בו בדאגה. באינטרנט סיפרו על דברים די מפחידים שעלולים לקרות במשך הזמן לנשאים, אבל הוא דווקא נראה בסדר. נשימתו חזרה לסדרה די מהר ולחייו פרחו באדמימות כהה רבת חן.
"לא, בינתיים אני בסדר. אם אני אתפגר בדרך לדירה שלך תיקרא לזק"א שיפנו את הגויה שלי לבית חולים. הם בטח רגילים לאסוף גופות של תל אביבים מהרחובות המפלצתיים שלכם."
"אתה מגזים, לא כל כך נורא פה." הגנתי על כבודה של עיר הולדתי, "סך הכל קצת עלייה, מה הסיפור? כמה זמן אתה גר בחיפה?"
"כמעט חצי שנה, אבל אני בקושי יוצא מהבית. נוסע בבוקר לעבודה בהסעה, חוזר בערב ונרדם מול הטלוויזיה."
"למה עזבת את תל אביב?" שאלתי בעודנו משתרכים לאט במעלה רחוב בלפור בואך רחוב הילל, שם שכנה דירתי.
הוא משך בכתפיו. "ככה." אמר ואחר כך הסב את ראשו ובחן בעניין רב את המגזינים הצבעוניים בקיוסק שנסמך אל החומה המקיפה את בסמ"ת. "הצריף הזה נראה כמו שריד מתקופת המנדט." העיר.
"כן." הסכמתי איתו, מניח לו בנימוס לשנות את נושא השיחה. "אני זוכר את המקום הזה עוד מאז שהייתי ילד. פה התחלתי להבין שאני מעדיף גברים, כל החברים שלי הסתכלו על פליבוי ואני... אני גם הסתכלתי, אבל לא הבנתי מה הקטע."
שגיא חייך. "יום אחד מישהו יכתוב עבודת מחקר על איך הומואים קולטים שהם כאלו. הנושא הזה שווה אפילו דוקטורט."
"ואולי הוא אפילו יקבל פרס נובל." תפסתי את קצה החוט שהוא זרק לי והמשכתי לרוץ איתו הלאה.
הוא חייך אלי כמאשר את דרך מחשבתי, ולרגע הניח יד על שכמי, ומיד אחר כך משך אותה חזרה. "נשרפתי בתל אביב." אמר בקול חרישי, מסב את עיניו ממני והלאה, הייתי פשוט שרוף. בגלל זה הייתי חייב לברוח משם ולשנות מקום ואווירה. אתה מבין?"
"אני אישית אף פעם לא רציתי לגור במקום הצפוף והיקר הזה, אבל שמעתי סיפורים מהאקס שלי... אני יכול להבין למה מישהו רוצה לברוח לחיים אחרים."
"זהו בדיוק." אישר שגיא, "אני מחפש חיים מהסוג שאי אפשר למצוא בתל אביב."
"אני בטוח שגם שם יש אנשים שחיים חיים שקטים ורגועים בלי מועדונים וסמים ושתייה וכל זה."
"יכול להיות, אבל אחרי שחייתי את רוב חיי בתל אביב יותר מידי אנשים מכירים אותי שם, הרגשתי שאני שרוף ופתאום קיבלתי הצעה לעבוד בחיפה. מיד הבנתי שרק לזה חיכיתי ובאתי לפה. חבל שאף אחד לא סיפר לי שיש פה כל כך הרבה מדרגות."
"לא נורא, אתה תתרגל. תתייחס לזה כאל המשך של חדר הכושר." אמרתי לו, מוביל אותו לעבר הכרוכית הורודה שאור ניאון בוהק נשפך מחלון הראווה שלה על המדרכה האפלולית עליה פסענו.
"אתה לוקח אותי לבית קפה?" הופתע שגיא.
"לא, אני גר מעל בית הקפה, אבל אם אתה רוצה אנחנו יכולים להיכנס ולהגיד שלום."
"להגיד שלום למי?"
"לתולי ולשאר החבר'ה."
"איזה חבר'ה, ומי זה תולי? האקס שלך?"
"לא, מה פתאום? לאקס שלי קוראים רובי." הבהרתי, ואחר כך הסברתי לו שאני עובד בכרוכית ושאני גר מעל בית הקפה, ושהמגורים בדירה הזו הם חלק מהשכר שלי.
עד שגמרתי להסביר הכול ולתאר לו את החזון של קותי כבר היינו ישובים בנחת במטבחון הפעוט שלי, לוגמים תה עם דבש מתובל בעלי נענע שגדלו פרא באדנית המטבח שלי ומשוחחים.
"אלו בדיוק החיים שרציתי לחיות." הודיע לי שגיא, התרווח לו על הכסא ופשט את רגליו קדימה בתנועה גמישה, מתפנקת, "זה החלום שלי, לגור במקום קטן ושקט, לעבוד בעבודה נחמדה עם אנשים רגועים, בלי להיתקע בפקקים ולרוץ ממסיבה למסיבה."
"החיים שלי לא כל כך שקטים." מחיתי, "גם פה יש מועדונים ומקומות בילוי, אם מישהו ממש רוצה הוא בהחלט יכול לעשות חיים משוגעים בחיפה וגם תל אביב לא רחוקה עד כדי כך, אבל האמת היא שבזמן האחרון אני מעדיף לחיות קצת יותר בשקט, טוב לי ככה והדבר היחיד שחסר לי זה בן זוג שיחלק איתי את החיים." הצהרתי, ספק בבדיחות הדעת, ספק ברצינות, והצצתי בו בתמימות מעושה מעל לכוס המהבילה.
"למי לא?" אמר שגיא במרירות מפתיעה, ואז הניח את הספל על השולחן והישיר אלי מבט. "אני לא יודע אם אתה מתלוצץ או רציני בקשר למה שאמרת, אבל אני בהחלט רוצה בן זוג, רוצה שקט ושלווה וחיים רגועים ואהבה וכל זה, אבל אני לא בטוח שזה אפשרי אצל הומואים."
"בטח שכן." התקוממתי, "למה לא?"
"כי אנחנו גברים דפוקים ושרוטים שחושבים עם הזין."
"יש בזה משהו, אבל זה נכון בעיקר בגיל צעיר. אחרי שאתה מתחיל להתבגר אתה מבין שכל המסיבות והזיונים זה סתם, אין לזה שום ערך. אחרי גיל עשרים וחמש נמאס לך ואתה רוצה דברים אחרים, ככה זה אצלי בכל אופן, מיציתי את הרווקות ואני רוצה להתמסד."
"גם אני." אמר שגיא בפשטות והניח את כף ידו השחומה וארוכת האצבעות על כף ידי, שלמרבה הצער היא גוצית ורחבה, קצרת אצבעות ומעוטרת פה ושם בשריטות וצלקות, עדות לתקופת ההתלמדות שלי ככורך כריכים.
הבטנו זה בזה בשתיקה. זו הייתה שתיקה נעימה וחסרת מתח, שתיקה נינוחה שאפפה אותנו כמו פוך מפנק בליל חורף צונן, והנחנו לכפות הידיים שלנו לדבר. הן השתעשעו זו בזו כמה שניות נעימות, משלבות אצבעות, מתלטפות בעדינות נעימה, ואז התנער פתאום שגיא ומשך בבהלה את כף ידו אל חיקו.
"אבל קודם יריב אני חייב להגיד לך משהו." אמר בקול חמור.
נדרכתי כולי, בטוח שאני יודע למה כוונתו. "מה? מה אתה חייב להגיד?"
הוא הזדקף, נשם נשימה עמוקה כאילו עמד לצלול לבריכת מים קרים ואז נסוג ולגם מהתה שלו, אמר שהוא טעים מאוד, אבל עוד קצת חאוויג' היה מוסיף לו המון.
"בסדר." הסכמתי, "אני אקנה חאוויג'. אז מה אמרת שאתה חייב להגיד לי?"
שגיא הניח את הספל על השולחן והישר אלי מבט רציני. "קודם אני רוצה שתדע שאני אומר את זה רק לבחורים שאני באמת רוצה שיתפתח אתם משהו. לצערי עד היום כל מי ששמע ברח מיד, בגלל זה אני מהסס ולוקח את הזמן."
"אני לא מהטיפוסים שבורחים כל כך מהר." הבטחתי לו, "נו, תגיד. אני לא עומד במתח."
שגיא גמר אומר להפסיק לדחות את הקץ והתחיל לדבר, "מה שאני רוצה להגיד לך זה שאם אנחנו חושבים שיצא משהו מהקשר שלנו אז לדעתי אתה צריך להבין מראש ש..."
ואז הנייד שלי צלצל פתאום, משמיע בקול צורם את, 'לך הביתה מוטי' שהקדשתי לשיחות מרובי.
"זין בריבוע." לחשתי בזעף לעצמי (זה מה שאני אומר תמיד כשאני ממש כועס), לחצתי על הכפתור הירוק, צעקתי, "טעות במספר!" וניתקתי מהר.
"זין בריבוע?" גיחך שגיא, "מה זאת אומרת בריבוע? אתה מתכוון לזה שאתה מאחל לו שהזין שלו יעשה מרובע? או שאתה מקווה שהוא יכפיל את עצמו בריבוע כי אז..."
"שגיא, די כבר. מה רצית להגיד לי?" נכנסתי לדבריו בחוסר סבלנות.
הוא הרצין בבת אחת, "רציתי שתדע שהחלטתי שבפגישות הראשונות עם בחור חדש אני לא זורם."
"לא זורם? מה זאת אומרת לא זורם? אתה מתכוון ש..."
"שאין סקס."
"למה בדיוק אתה מתכוון בפגישות ראשונות?" נבהלתי, "כמה פגישות נחשבות לפגישות ראשונות?"
"אני לא בטוח בדיוק, אני מתכוון..." הוא שוב הסמיק סומק ארגמני כהה שהבליט עצמות לחיים מחוטבות בחן וגרם לפניו להיות יפים עוד יותר.
כל כך רציתי לנשק אותו ברגע הזה אבל... "כן, למה בדיוק אתה מתכוון?"
"אני מתכוון שאני רוצה שנכיר זה את זה טוב יותר לפני שנגיע לסקס."
"כמו בחורות?"
"כן, כמו בחורות. מה רע בשיטה שלהן? זו שיטה טובה, עובדה שהיא עובדת, תראה כמה בחורות מתחתנות."
"כן, אבל... זאת אומרת... אני מתכוון..." בחיים לא מצאתי את עצמי כל כך חסר מילים, אפילו לא אז, כשגיליתי שרובי מנצל את המפתח שנתתי לו לדירתי הקודמת כדי להביא לשם סטוצים ולבגוד בנוחיות בבן הזוג הקודם שלו שעכשיו גם הוא אקס.
"ידעתי." קפץ שגיא מהכסא והתחיל לפנות לדלת.
עצרתי אותו בזריזות, "מה ידעת? לאן אתה הולך?"
"הביתה."
"אבל עוד לא עניתי לך."
"לא צריך. שתיקה כהודאה."
"רגע, חכה שנייה. זה לא הוגן. ברחת לפני שהספקתי לפתוח את הפה, למעשה אני חושב שהרעיון שלך ממש טוב ואני מסכים."
הוא הופתע מאוד מדברי, כמעט התאכזב. "אתה סתם אומר."
"ממש לא, אני מתכוון לכל מילה. קודם להכיר ורק אחר כך להזדיין, רעיון גאוני, איך לא חשבו על זה קודם?"
"אז זהו, שחשבו, הרי אמרתי לך ש..." ואז הוא ראה שאני צוחק וחייך, "אתה מסכים, באמת?"
"כן, באמת." אמרתי, וסוף סוף נישקתי אותו על לחיו נשיקה קצרה מידי כי הוא מיהר והדף אותי מעליו.
"יריב!" התרעם עלי, אבל נשאר לעמוד סמוך אלי.
"נו, אל תהיה כזה שגיא. רק חיבוק קטן." הפצרתי.
הוא נשען עלי והניח ראש משיי מתולתל על כתפי, "בסדר." הסכים אחרי הרהור קצר, "אבל רק חיבוקים."
"ונשיקות." התמקחתי, ואחר כך הובלתי אותו אל הספה, כיביתי את האור, הדלקתי את הטלוויזיה וביליתי שעה מענגת ביותר של נשיקות וחיבוקים מול סרט שאין לי מושג מה היה שמו, מי שיחק בו, ובאיזה שפה הוא דיבר, אם בכלל.
"אתה מסנן אותי וקסמן?" נהם רובי בקוצר רוח לתוך אוזני למחרת בבוקר,
"רק כשאתה מתקשר בשעות לא הגיוניות."
"התקשרתי אתמול בשמונה בערב ואתה ניתקת לי בפרצוף."
"כי היה אצלי מישהו."
"מישהו עלק! היית עם הנאחס הקטן, לפחות שמת קונדום?"
"לא היה צורך. אנחנו עדיין לא... אנחנו לוקחים את הזמן להכיר זה את זה."
"אז הוא סיפר לך שהוא נשא?"
"לא, ואני מבקש ממך רובי, אף פעם לא פגשת אותו אז אל תתערב."
"אני לא מתערב סתם, זה בגלל שאני דואג לך."
"שטויות! החלטת שהוא נשא על סמך שמועה ששמעת ממישהו שבטח היה שיכור, או מסטול, או שניהם יחד, ואתה הולך ומפיץ אותה סתם ככה, בלי ביסוס. איזה מין התנהגות זו?"
"בעקרון אתה צודק." אמר רובי בנחת, "אבל הפעם אתה טועה. יוני לא איזה סטלן שקרן, ואני לא מפיץ סתם שמועה אלא מספר את זה רק לך, ורק בגלל שזה עניין של פיקוח נפש."
"שום פיקוח נפש. גם אם הייתי מזדיין איתו זה היה רק עם קונדום."
"ובכל זאת, למה להסתבך עם איידס? חסרים בחורים נחמדים?"
"כן, בהחלט חסרים. עובדה שאתה עם היוני הרכלן והשקרן הזה שאלוהים יודע איפה הגרלת אותו."
"הוא לא שקרן, הוא בחור נהדר."
"זה שיש לו מעל שמונה עשרה ס"מ עוד לא הופך אותו לנהדר."
"תפסיק לדבר ככה יריב, זה לא מתאים לך." התרגז רובי,והפעם ברצינות. "יוני חבר שלי, אני מבקש, אל תלכלך עליו."
"ומי לימד אותי ללכלך אם לא אתה?" לא התאפקתי לעקוץ אותו.
"לימדתי אותך גם להיזהר."
"כן? חבל שאתה לא נזהר בעצמך ומפיץ שמועות חסרות בסיס." התעצבנתי.
"על מי אתה צועק כל כך מוקדם בבוקר?" הפציע שגיא בחדר השינה נושא מגש עם קפה ועוגיות כשהוא לבוש אך ורק במגבת קטנה שהייתה כרוכה סביב מותניו ובחיוך זוהר.
"על האקס שלי שמתעקש לנדנד לי בשעות לא הגיוניות של הבוקר." אמרתי בקול רם דיו כדי שגם רובי יוכל לשמוע את דברי.
הוא שמע, קילל במרוקאית מדוברת וסגר.
שגיא (שנשאר לישון אצלי, אבל רק לישון), הפסיק לחייך, הניח את המגש על המיטה והתיישב, לגם מהקפה, נגס בעוגייה, לכסן אלי מבט בוחן ושתק.
"תודה על הקפה, לא היית צריך."
"אני יודע, על לא דבר." הוא בחן אותי מהורהר, "אתה תמיד מדבר עם האקס שלך בבקרים?"
"לא, בדרך כלל הוא ישן בשעה כזו. לא יודע מה עובר עליו בזמן האחרון."
"אולי הוא מתגעגע אליך?"
"לא, מה פתאום מתגעגע? לדעתי יש לו איזה בחור חדש שמבלבל לו את המוח ומפריע לו לישון. די, עזוב, למה אנחנו מדברים עליו בכלל?" שאלתי בקוצר רוח וניסיתי להתיר מעל מותניו של שגיא את המגבת.
"שאלה טובה." נשאר שגיא רציני ונצמד בעקשנות למגבת שלו, "יש לך תשובה?"
ויתרתי על הניסיון להפריד אותו מהמגבת, לקחתי את הכוס שלי ולגמתי. הקפה היה חם וטעים, אבל לא התחשק לי לדבר, הייתי חרמן, כמו בכל בוקר, ושגיא היה חמוד כל כך, שחום, מפתה וסקסי מאוד. רציתי להתכרבל איתו מתחת לשמיכה, להתחבק ולהתנשק ולא לחשוב על רובי, אבל שגיא נשאר לשבת, זקוף וחמור סבר, והיה ברור שהוא לא מתכוון לזוז ממקומו עד שלא יקבל תשובה.
"רובי ואני... אנחנו... כן, הייתה תקופה קצרה שהיינו יחד, אבל זה לא היה זה. כיום הוא בעיקר חבר שלי, הוא קצת יותר מבוגר ממני והוא חושב שהוא צריך לשמור עלי כדי שאני לא אעשה שטויות, להגן עלי וכאלה... הוא טיפה נודניק, אבל אחרי שמכירים אותו מגלים שהוא בעצם בחור נחמד."
"עושה רושם שהוא מאוהב בך." פסק שגיא בחומרה, ופתאום הבנתי שהוא מקנא.
"טמבל. בטח שלא. רובי לא טיפוס שמתאהב באף אחד."
"ואתה יריב, אתה כן טיפוס שמתאהב?"
"אני כן. בגלל זה נפרדנו. הוא רצה יחסים פתוחים, רצה לזרום, ואני, אני בן אדם שלא זורם."
"יופי, גם אני לא. פעם הייתי, אבל עבר לי." סילק שגיא את המגש ואת המגבת ונשכב לצידי. ושוב נשיקות, חיבוקים וליטופים, ושוב הוא עוצר אותי כשאני מתחיל להתלהב מידי.
"החלטנו שנחכה עד שנכיר זה את זה." הזכיר לי ולפת את פרק היד שגיששה אחרי הזין שלו.
"ואני חשבתי שגמרנו להכיר אחד את השני עוד אתמול על הספה." המשכתי לגעת, ללטף ולמשש, "נו, שגיא, די כבר. תרשה לי, אני כל כך..."
"כל כך מה?" התנשף שגיא.
"אתה יודע מה, גם אתה אותו דבר. כמה זמן צריך למשוך את העניין הזה של ההכרות?"
"בניתי על לפחות שבוע." הודה שגיא, אבל לא התנגד כשהפכתי אותו על גבו ונשכבתי על גופו החמים והמוצק, מחכך את הזין שלי בין פלחי ישבנו החלקים, מלטף את הזין שלו ביד אחת ואת פטמותיו בשנייה, מנשק ונושך בעדינות את כתפיו ועורפו, נהנה עד בלי די להרגיש איך הוא מתפתל תחתי, מתנשף וגונח.
בסוף לא יכולתי יותר וגמרתי על גבו מוקדם מכפי שתכננתי, ומיד התנצלתי מבויש מאוד מתקלה הלא מתוכננת.
הוא אמר שזה בסדר גמור ושאני מתוק וברח למקלחת. שמעתי את המים זורמים וכמה דקות אחר כך הוא חזר למיטה אחרי ששטף את עצמו, ולאכזבתי כבר לא עמד לו יותר.
"דאגתי לעצמי." אמר בקצרה כשראה את מבטי בוחן את חלציו ומיד התחיל להתלבש.
"אתה הולך?" שאלתי, נבוך מאוד.
הוא התיישב לידי בתחתונים ונישק את לחיי. "כן, אני חייב ללכת, אחרת אני אפספס את ההסעה לעבודה, היא עוברת דרך רחוב מסדה בעוד עשר דקות." הסביר ולמרות שדבריו היו הגיוניים לגמרי קיבלתי רושם לא נעים שהוא שמח להסתלק ממני והרגשתי ששגיתי במשהו.
"אני מצטער, פשוט לא יכולתי להתאפק יותר ו..."
"אתה בסדר גמור חמוד, אל תתנצל, היית מותק." אמר שגיא בחביבות, אבל קם מהמיטה והתרחק ממני.
"בוא, אני אלווה אותך עד להסעה, שלא תלך לי לאיבוד."
"לא צריך, תישן עוד קצת, אני אסתדר."
"אתה בטוח?"
"כן, אני אתקשר אליך. ביי." והלך.
נשכבתי חזרה במיטה, בטוח שאני לא אשמע ממנו יותר. המהירות בה הוא ברח מיד אחרי שגמרתי, העובדה שהוא העדיף לגמור לבד, במקלחת ולא לידי, הקרירות הזו שאפפה אותו ברגע הפרידה... החיפזון הזה שבו הוא נפרד ממני... הכול ניבא לי רעות.
הייתי מופתע מאוד כשהוא התקשר אלי חצי שעה אחר כך כדי להגיד לי שהוא תפס את ההסעה בזמן, ושהוא מתנצל אם נפגעתי שהוא ברח כל כך מהר.
"לא, זה בסדר." אמרתי, מנסה לגייס חמימות וחיבה ולצקת אותם לקולי, "היה לי ממש כיף אתך שגיא. אני מקווה שעוד ניפגש."
"גם אני." אמר שגיא, נשמע שוב כמו הבחור החמוד והחמים שישן איתי, "מתי?"
"מתי שתרצה." התחלתי לחייך, שוב מלא תקווה שהכול יהיה בסדר.
"אני אתקשר אליך אחרי העבודה." הבטיח שגיא, "אני חייב לסגור עכשיו, ביי." וסגר.
אחר כך לא שמעתי ממנו כלום במשך שבוע. כל פעם שניסיתי להתקשר אליו הנייד שלו היה כבוי והגעתי רק לתא קולי.
השארתי שם שתי הודעות ואחר כך הפסקתי אפילו לנסות.
רובי היה שבע רצון והצליח להישמע כמעט מצטער בצערי, ואפילו הבין ולא נעלב כשדחיתי את הצעתו להכיר לי מישהו ממש חמוד כי אני צריך זמן לעצמי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
