הכל סיפורים

שוב מאוהב

הכרוכית הוורודה פתוחה משש בבוקר עד שתים עשר בלילה. שמונה עשרה שעות שמתחלקות לשלוש משמרות של שש שעות כל אחת.

תמיד לקראת סוף המשמרת הזמן מתחיל לזחול לאט יותר, ובעשר הדקות האחרונות הוא קופא, כולא אותי בתוך בועה של עייפות קצרת רוח. במשמרות הלילה זה נעשה גרוע עוד יותר, אני לא מתפקד טוב בשעות האלו, לקראת חצות נגמר לי הסוס ואני לא יכול להפסיק לפהק. ראשי מסתחרר מעייפות ואני נעשה קצר רוח ולא מרוכז, מייחל שמחוגי השעון יפסיקו לזחול כבר ולמזמז את השניות. חסר סבלנות אני בודק שוב ושוב מתי הן יתאחדו סוף סוף על הספרה שתים עשר ואני אוכל לסגור וללכת הביתה.

למדתי כבר שכדי להתגבר על התעלולים שהזמן מעולל לי בסוף המשמרת הלילית אני צריך לפתח כנגדו טכניקות כיוס מתוחכמות, במקום להגניב מבטים חטופים אל השעון הישן והרבוע שתלוי בפינה - פניו הצהובות משובצות ומחוגיו גוצים ודייקניים – עדיף שאתעסק כבר עכשיו בניקיונות ובסידורים שנועדו בעצם להתבצע אחרי המשמרת.

נכון שבדרך כלל המקום כבר כמעט ריק, ובעצם לא פעם אנחנו יכולים לסגור עוד באחת עשרה, ובלילות חורף קרים עוד קודם, אבל קותי מתעקש שעלינו להשאיר את המקום פתוח עד חצות כמו שמובטח בכתובת האדומה הזוהרת שעל שמשת חלון הראווה. כדי לא להתפתות אני מסביר לעצמי שמאחר ומשלמים לי שכר של משמרת בת שש שעות סגירה לפני הזמן נחשבת מעילה באמונו של קותי שסומך עלי בעיניים עצומות, וחוץ מזה תמיד עלול לבוא מישהו עקשן שירצה לאכול או לשתות חמש דקות לפני הסגירה... זה כמעט שלא קורה, אבל בכל זאת... ולכן, למרות רגלי הדואבות וגבי הכואב כמעט תמיד אני מתגבר על עייפותי ונשאר עד הסוף.

באותו יום חמישי אפרורי של כמעט חורף הפיתוי להפוך מכייס פעוט של כמה רגעים חטופים לשודד רציני של חצי שעה היה כבד מאוד, ואולי הייתי נכנע לו, מתגבר על החינוך המחמיר שלי ועל הדוגמא המצוינת של הורי - אנשים ישרים וחרוצים שמאמינים בכל ליבם שהבטלה היא חטא - לולא נכנס פתאום שגיא לכרוכית הוורודה שהייתה ריקה כמעט לגמרי, צנח בכבדות על השרפרף הגבוה והמרופד בויניל ורוד, השעין את מרפקיו על הדלפק וביקש משהו חם לשתות.

כל מילות הגנאי, הלגלוג, הכעס והבוז שאגרתי במיוחד בשבילו לאורך כל השבוע נאלמו דום למראה פניו. הוא נראה רע – כבוי, מותש, אומלל, כמעט מכוער – הברק העשיר, הכהה, של עורו השחום דהה לחספוס אפרורי, עיניו היו עמומות, ואפילו השערות המתולתלות שעטרו את ראשו בהילה קופצנית ובוהקת נראו מעוכות ושמנוניות.

"אתה נראה עייף." אמרתי והגשתי לו מאג גדול ומהביל של תה בדבש מתובל בחאוויג' ריחני.

הוא נאנח, כרך אצבעות דקות, שחומות וארוכות להפליא סביב הספל החם ושתה בשקיקה.

"מצוין, מחיה נפשות ממש." אמר וניסה לחייך. החיוך המעוך שלו רק הדגיש את המועקה שהכבידה עליו וברגע שהבטתי בהעוויית שפתיו המאומצת והעצובה הבנתי שהשמועה נכונה. בבת אחת נעשה לי ברור שזו לא סתם רכילות מרושעת של אקס קנאי אלא אמת לאמיתה, הצעיר יפה התואר והסקסי הזה נשא איידס, וליבי התכווץ ונמעך בקרבי כאילו אגרוף רפאים קר חדר דרך חזי ומעך אותו באכזריות.

"התגעגעתי אליך." אמרתי, רכנתי לעברו והחלקתי את בהוני לאורך לסתו. מגעי הפתיע אותו, אבל הוא לא נרתע ורק נדרך ועצם את עיניו, מניח לי לחוש את השרירים המתוחים על עצמותיו הדקות ולראות את הדופק פועם בגומת צווארו. 

הוא התמסר למגעי רק לרגע אחד מתוק ואחר כך נרתע. "באתי להתנצל, סיננתי אותך כי... כי... היו לי סיבות. זה לא אתה, זה אני. אם נפגעת אני מבקש סליחה."

"נפגעתי קצת, אבל זה בסדר, עכשיו אתה כאן." התאפקתי לא לגעת בו, כופה על עצמי לדבר בקול רך ורגוע כאילו ניסיתי לפייס ילד חולה.

"אתה לא מבין, אני חייב ללכת, באתי רק כדי להתנצל."

"יפה מצידך לטרוח, יכולת בטלפון, או אפילו במייל."

"זה בסדר, עברתי בסביבה אז נכנסתי."

"אם אתה כבר כאן אולי תישאר קצת? אני מיד מסיים את המשמרת. נעלה אלי, אני אכין לך משהו לאכול, אולי נראה יחד טלוויזיה או משהו?"

"אני לא בטוח שזה רעיון טוב יריב. אני די עייף ו... אה... אני..." דמעות עגולות ונוצצות החלו לזלוג מעיניו, מנתרות מעל מחסום ריסיו הסמיכים והעבותים, מתגלגלות במורד הלחיים.

"הכול בסדר? יש בעיות?" שאל מישה - מהנדס מחשבים בהתהוות שהשלים הכנסה כמלצר - והציץ מודאג בסצנה הקטנה והמאופקת שהתרחשה מול עיניו.

"מישה." הצצתי בשעון, נדהם לראות שבואו של שגיא החיש באורח פלא את מרוצת הזמן, והשעה כבר חמש דקות אחרי חצות. "אתה מוכן לעשות לי טובה ענקית ולסגור לבד? החבר שלי לא מרגיש טוב ואני צריך לטפל בו. כבר סידרתי הכול מתחת לבר, צריך רק..."

מישה הרים את ידו, חוסם את שטף ההסברים שלי. "אין בעיות יריב, אתה יכול ללכת, אני וסוזי נסתדר לבד בקלי קלות."

"כן, לכו, אנחנו נסגור בעצמנו." הסכימה סוזי בחיוך, מרוצה שסוף סוף יש לה קצת זמן איכות עם מישה שהקסים אותה בנימוסיו הטובים ובחיוכו הנעים. למרבה הצער ההתפעלות שלה מעיניו הכחולות מנעה ממנה להבחין שמישה הבהיר והעדין נמשך לגברים כהים ושעירים, וככל שהיו מבוגרים יותר, עבי גזרה וסמכותיים יותר כך הם מצאו חן בעיניו יותר. כל מי שעיניו היו בראשו הבחין במבטי הערגה שמישה שלח לעברם ורק היא, הטיפשונת, לא הבינה וחיזרה אחריו בביישנות, מתעלמת ממחמאותיהם של גברים אחרים שנמשכו לגופה העסיסי ולחיוכה המתוק.

עלינו לדירה שלי ושגיא הניח לי להפשיט אותו ולקחת אותו להתקלח, אבל כשהתחלתי להחליק את כפותי המסובנות על עורו הוא התנער והפך אלי את גבו. "עדיף שתלך, אני כבר אסתדר לבד."

"אבל גם אני רוצה להתקלח וזה ממש כיף להתרחץ יחד, בוא, אני אסבן לך את הגב."

"לא צריך, באמת, תודה, אבל... עדיף שלא."

"אז אולי אתה תסבן אותי?"

"לא, אני לא רוצה."

"אבל הזין שלך רוצה." נצמדתי אליו, מלטף את בטנו החלקה והשטוחה ונישקתי את עורפו.

הוא נשען עלי לרגע, ואחר כך חזר והזדקף. "יריב, בבקשה, תפסיק." גנח.

"למה?"

"ככה."

"ככה זו לא סיבה."

"אולי, אבל עדיף שלא."

"אבל למה לא? שנינו חרמנים וערומים, מה הבעיה?"

"אין לי קונדום."

"לי יש, וחוץ מזה אפשר גם בלי. הנה, תראה." הדפתי אותו בעדינות לעבר הקיר, סובבתי אותו אלי, מתענג על הצייתנות הרגעית שלו ונישקתי אותו על פיו, חש בהנאה את הזין שלי מחליק על שלו.

התנשקנו עוד ועוד, מלטפים אחד את עורו הלח והמסובן של רעהו, מתחככים זה בזה עד ששגיא התעשת והדף אותי מעליו. "איך אתה יכול להתנשק איתי ככה אחרי שנעלמתי לך בלי הסבר? אתה לא כועס?"

"לא, אני מבין."

הסלחנות שלי הרגיזה אותו. "לא נכון, אתה פשוט חרמן, זה הכול." הטיח.

"ואתה לא?" שאלתי, משועשע מהניגוד בין הטון החמור של קולו להתנהגותו.

"כן, אבל... מספיק. זה לא בסדר! אתה חייב להפסיק עכשיו."

הפסקתי, אבל המשכתי לאחוז בו, ידי על כתפיו, מביט בעיניו. הבטנו זה בזה נצח שלם, שותקים, מוקסמים מההשתקפות שלנו אחד באישוני השני, ואז הוא נרעד פתאום והסב את מבטו, שובר את הקסם, ופרץ בבכי מר. "יריב, תקשיב, אני צריך... יש משהו שאני חייב לגלות לך."

"אני יודע, יש לך איידס."

"איך? מי סיפר לך?"

"לא חשוב. די, זה לא משנה. אל תבכה, יהיה בסדר. הנה, שב פה על האסלה ותן לי לחפוף לך את הראש." חפפתי את תלתליו, נזהר לא להכניס שמפו לעיניו, ואחר כך עטפתי אותו במגבת ולקחתי אותו למיטה. נשכבתי לצידו וחיבקתי אותו.

הוא הצמיד את כפות רגליו לשוקי, הניח ראש על כתפי, מתמסר לחיבוק שלי והמשיך לייסר את עצמו. "לא הייתי צריך לבוא, זו הייתה טעות, לא יכולתי להפסיק לחשוב עליך. הרגשתי כל כך רע בגלל שנעלמתי לך, לא ידעתי שזה יהיה קשה כל כך."

"מה? להיות נשא איידס?"

הוא גיחך בלי שמחה - צליל צורם ומר - וטמן את פניו בחזי. "לא, עם זה כבר השלמתי, אבל לא ידעתי שיהיה לי כל כך קשה לעבור את זה לבד."

"אין שום סיבה שתעבור שום דבר לבד."

"אתה לא מבין יריב, אין לך מושג איך זה."

"איך מה? להיות נשא? תתפלא, אבל אני כן מבין. בדקתי באינטרנט וקראתי הרבה על איידס. אני יודע איך להיזהר, כיום זו רק מחלה כרונית, לא נעים, אבל אין שום סיבה לפחד."

"תגיד את זה להם, לכל החברים שלי בתל אביב. ברגע שהתחילו השמועות כולם התחילו להתרחק ממני, להיזהר, לדבר עלי מאחורי הגב."

"בגלל זה עברת לחיפה?"

"כן, חשבתי שכאן אני אפתח דף חדש. תכננתי לשנות את החיים שלי, לנצל את הזמן שנשאר לי כדי לחיות אחרת, אולי אפילו למצוא אהבה."

"רעיון מצוין." ליטפתי בעידוד את כתפו, מנסה להביט בפניו, אבל הוא הסתיר אותם מעיני, דוחק את לחיו אל חזי, משתמט ממבטי.

"אתה לא מבין יריב, אתה פשוט לא יודע איך זה. אני נשא כבר כמעט שנתיים, כשנודע לי שאני נשא היה לי חבר, בגללו הלכתי להיבדק, רצינו להפסיק עם הקונדום ואז..." הוא נאנח, "מאוד אהבתי אותו, ואני חושב שגם הוא אותי. למרות שהוא יצא שלילי הוא לא עזב אותי, הוא נשאר איתי אחרי שקיבלתי תשובה חיובית, עודד אותי, שמר עלי, אמר שזה לא משנה, שהאהבה שלנו תנצח הכול. הייתי רק בן עשרים ושתיים, חשבתי שהחיים שלי נגמרו, נכנסתי לדיכאון נוראי, בלעדיו בטח הייתי מתאבד או משהו. שתיתי, עשיתי שטויות, התפרקתי לגמרי. אחרי כמה חודשים הוא נשבר ועזב, אבל נשארנו חברים. בזכותו מצאתי פה עבודה, הוא אפילו עזר לי לארוז ולסדר את הדירה. אנחנו בקשר טוב עד עכשיו למרות שיש לו כבר חבר חדש, מישהו שגר בחיפה, אבל אוהב יותר את תל אביב."

"אתה עדיין מאוהב בו?" שאלתי, שומר על קול רגוע.

"לא, אני חושב שלא. אני די בטוח שלא. אני צריך... אני לא יכול. עדיף שאני לא אהיה עם מישהו בריא."

"אז מה, רק עם נשאים אחרים אתה מוכן? ומה אם לא תמצא מישהו? גם ככה נורא קשה למצוא בן אדם שיהיה לך טוב איתו גם במיטה וגם אחרי הזיון."

"אני יודע." אמר שגיא בעגמומיות.

"טיפשי להיפרד בגלל דבר כזה, אתה לא חושב?" המשכתי ללחוץ.

שגיא התיישב בפתאומיות וחיבק את עצמו, מפנה אלי את גבו. הבחנתי שהוא איבד משקל מאז שראיתי אותו לאחרונה, והבטתי חסר אונים בצלעותיו שבלטו מתחת לעורו בצורה מעוררת רחמים ושוב נמעך ליבי באגרוף רפאים קר, מכאיב לי בכאב נוקב שלא חשתי מעודי.

משכתי את השמיכה ועטפתי אותו, מאמץ אותו אל ליבי. "נורא רזית, אתה צריך מישהו שיטפל בך."

"אני בסדר." רטן שגיא, אבל הניח לי למשוך אותו אלי ולכסות אותו שוב. "אני לא סובל שמרחמים עלי." אמר בחומרה, ומיד אחר כך התרפק עלי, מחליק ידיים על חזי, דוחף ברך אל חלצי.

"אל תדאג, אני לא מרחם עליך, אני יותר מידי חרמן בשביל זה." הנחתי את ידי על אברו שהיה זקוף כמו שלי.

הוא נרעד. "צריך קונדום." הזכיר לי, "ואתה חייב להיזהר, עדיף בלי חדירה."

"אבל... זאת אומרת... אבל..."

"אני יודע. גם אני מעדיף... אני פשוט פוחד נורא. מאז שנקרע לנו קונדום אני פשוט לא מעז."

"נקרע לכם קונדום? באמת? אז מה עשיתם?"

"רצנו למיון. הוא קיבל כדורים שלוקחים במקרה שיש חשש שמישהו נדבק באיידס. זה עוזר בתנאי שבאים מיד אחרי הסקס. היה נורא מביך להסביר מה קרה ואחר כך הוא סבל נורא בגללם, הקיא והייתה לו פריחה... אחרי הסיפור הזה החלטתי שמעכשיו אני מזדיין רק עם נשאים."

"וזה מה שעשית? מאז היית רק עם נשאים?"

"לא ממש כי... זאת אומרת... כמעט אף אחד לא מודה שהוא נשא, וגם עם אלו שאני יודע שהם חיוביים... אף אחד לא מצא חן בעיני ו... זהו."

"מה זהו? מאז שנפרדת מיוני לא הזדיינת?"

"לא. הייתי לבד עד שפגשתי אותך."

"וואלה? כמה זמן היית לבד?"

"כמעט שנה."

"זה המון זמן."

הוא נאנח. "אתה מספר לי? אמרתי לעצמי שבסוף גם אצלי יעבוד הכלל, מרעיבו שבע, אבל משום מה זה עוד לא קרה."

"מצוין." נישקתי אותו, ושלפתי קונדום. "אפשר?" שאלתי בתקווה.

הוא בחן את פני בהיסוס ואז חייך והנהן. לרגע חשתי מאושר כאילו השמש זרחה עלי, אבל פתאום התרחבו אישוניו והוא נרתע ממני והשמש שבה ושקעה. "אבל איך ידעת שקוראים לאקס שלי יוני?" שאל בחשדנות.

"ניחשתי." אמרתי בהיסוס, מקלל את עצמי על הטעות שעשיתי מבלי משים.

"אל תדבר שטויות יריב! איך ידעת שלאקס שלי קוראים יוני?"

הנחתי את הקונדום בצד וסיפרתי לו על רובי ועל יוני, החבר החדש שלו, שראה אותנו יחד וביקש מרובי שיזהיר אותי.

לשמע דברי פניו של שגיא האפירו ונשימתו נחטפה. "הבן זונה הזה, החרא הזה, ואני סמכתי עליו, חשבתי שהוא חבר שלי, הבן אלף המלשין הזה!" קילל, שלף את הנייד שלו מכיס מכנסיו וכמעט שהתקשר, אבל התחרט ברגע האחרון, קם והחל להתלבש.

"נו, די שגיא. נורא מאוחר, לאן תלך עכשיו? מספיק חמוד, תפסיק. תחזור למיטה, לא נעשה כלום, רק נתחבק, בסדר?"

הוא עמד מבולבל, מתלבט, דמעות בעיניו, ולבסוף הניח לי להחזירו למיטה. התחבקנו, התלטפנו והתחרמנו, ולבסוף גמרנו אחד על השני, שפתינו צמודות וגניחותינו מתערבות זו בזו.

למרות שבדרך כלל אני לא מחשיב סתם התמזמזויות כסקס אמיתי הפעם נהניתי מאוד. "אף פעם לא ידעתי שזיון יכול להיות כל כך טוב גם בלי חדירה." אמרתי לו בפליאה בעודי מנגב את בטנו בנגבון לח.

למרבה חרדתי הוא החל שוב להתייפח וסיפר לי שמחר עליו ללכת לעשות את בדיקת הדם התקופתית והפעם הוא פוחד נורא מהתוצאות.

"אני אבוא אתך לרופא, יהיה בסדר, אל תדאג." הבטחתי לו, שוכח את סלידתי מרופאים ובדיקות אימצתי אותו אל ליבי, ניגבתי את דמעותיו ונרדמתי.

"אני לא מבין למה אתה פוחד כל כך, הרי זו לא הבדיקה הראשונה שלך?" התפלאתי למראה פניו הדרוכות של שגיא שהלך ונלחץ ככל שהתקרבנו למרפאה.

הוא נאנח. "אתה צודק, אבל עם הזמן, במקום להתרגל זה נעשה גרוע יותר."

"ממה אתה פוחד, מהדקירה?" ניסיתי להבין.

"גם מהדקירה, אבל בעיקר מהתוצאות."

"אבל אתה מקבל את התוצאה רק אחרי כמה ימים, אז מה הטעם להילחץ כבר עכשיו?"

"אתה צודק, אין טעם." הסכים שגיא בעצב, והמשיך להיראות לחוץ.

"ונניח שהתוצאה לא תהיה טובה, מה יקרה אז?" שאלתי.

"אני אצטרך לקחת תרופות."

"וזה כל כך נורא? אבא שלי לוקח כבר שנים תרופות נגד סכרת ולאימא יש כולסטרול גבוה, בזמן האחרון היא לוקחת תרופות  גם נגד לחץ דם, זה לא נעים, אבל לא נורא."

"אתה לא מבין." אמר שגיא, לקח מספר והתיישב.

"לא מבין מה?" התיישבתי לצידו.

"שזה לא סתם תרופות, עם התרופות האלו אסור בשום פנים ואופן לדלג על יום או לשכוח, חייבים לשמור על משטר תרופות אחרת הן מפסיקות לעבוד."

"כן קראתי על זה, זה לא נשמע מסובך מידי לביצוע."

"תלוי למי וחוץ מזה המון פעמים יש להן תופעות לוואי לא נעימות, ועד שלא לוקחים אותן לא יודעים איך הן משפיעות. יש תרופות שעושות לך דברים איומים."

"איזה דברים?" נבהלתי.

"כל מיני, לפעמים זה רק בחילות וכאבי בטן, ולפעמים כאבים בשרירים, ויש תרופה אחת שעלולה לגרום לדיכאון, ויש גם תרופות ש..."

ואז הכריזו על המספר שלו והוא השתתק וקם, פניו חיוורות. "כשהייתי עם יוני הוא היה נכנס איתי לאחות ויושב לידי בזמן הבדיקה." גילה לי.

הבנתי את הרמז ונכנסתי איתו. האחות הייתה נחמדה ומבינה והסכימה שאני אתן לו יד בזמן שהיא קשרה גומייה על זרועו ואחר כך דקרה אותו.

לא יכולתי שלא לשים לב שהיא נזהרת מאוד עם המזרק המלא דם ושהיא עושה הכול כשהיא חובשת כפפות חד פעמיות על ידיה.

אחר כך יצאנו משם, שגיא מהדק צמר גפן ספוג אלכוהול אל שקע מרפקו, והלכנו לשבת בבית קפה כדי להתעודד קצת. נהניתי להניח למלצרית לכרכר סביבי ולהגיש לי. בשבילי זה היה שינוי מרענן, והעוגות היו באמת טעימות, אבל שגיא נשאר שתקן וקודר ובהה בעוגה שלו בחוסר תיאבון.

"מתי תדע את התשובה?"

"בעוד שבוע בערך, אולי פחות."

"ועד אז תהיה כזה חמוץ?"

"סליחה שאני... שאני כזה לחוץ. מצטער."

"זה בסדר, רק שנראה לי טיפשי לדאוג כבר עכשיו, עוד לפני שאתה יודע אם יש בכלל סיבה."

"אתה צודק, אני טיפש. אחרת לא הייתי נדבק באיידס."

"איך נדבקת?" שאלתי בסקרנות.

"כמו שכולם נדבקים, מסקס." ענה שגיא בחוסר רצון.

"אני מתכוון איך זה קרה."

"אין לי מושג, לא זוכר."

"סליחה שאני מציק, אבל... זאת אומרת, הרי ידעת שאם מזדיינים בלי קונדום יש סיכוי להדבק אז למה..."

"כי הייתי שיכור, או מסטול, או שאולי נקרע הקונדום, לא יודע. עזוב כבר, תפסיק לנדנד." התרגז שגיא והדף מעל פניו את הצלחת.

המלצרית חפזה אלינו, חרדה כנראה לטיפ שלה.

"הכול בסדר?" שאלה בדאגה.

"הכול דבש." חייכתי אליה. היא החזירה לי חיוך בעודה לוטשת מבט אל שגיא הקודר. "עזבי אותו, הוא קצת עצבני בגלל משהו. זה בסדר."

"כן, אני בסדר." אישר שגיא ושיגר לעברה חיוך לא משכנע.

אחרי שהיא הלכה שאלתי את שגיא מה הוא רוצה שיקרה עכשיו. "אני אתפוס מונית הביתה ואנסה לנקות קצת ואחר כך לישון." אמר שגיא בפיזור נפש, "ומה התוכניות שלך?"

"יש לי משמרת צהרים ובערב אני פנוי."

הבטנו זה בזה. "אז אתה רוצה שנמשיך?" התפלא שגיא.

הנהנתי. "כן, ואתה?"

הוא עצם את עיניו, מניח לי להתפעל מריסיו הארוכים שהטילו צל מקסים על עורו החלק. "כן, אבל אני פוחד נורא." הודה.

"מה? בגלל האיידס?"

"גם וגם כי... להיות עם מישהו זה כל כך קשה ומסובך ואצלי זה תמיד נגמר רע, אני פוחד שבסוף תשנא אותי."

"זה לא תמיד נגמר רע, יש המון זוגות שחיים יחד שנים ומאוד מאושרים."

עיניו נפקחו, כהות ומבריקות, מלוכסנות מעט, מישירות אלי מבט לגלגני. "המון זוגות? מאיפה אתה מביא את זה? מהניסיון שלי בסוף כולם נפרדים."

"לא כולם." מחיתי, מנסה נואשות לחפש אחרי דוגמאות לזוגיות הומואית ארוכת טווח, "הנה, תראה למשל את אלטון ג'ון והחבר שלו, מה שמו?"

"לא זוכר, אבל בסוף גם הם ייפרדו." קבע שגיא.

"או שלא, ובכלל, איזה מין תירוץ זה שכולם נפרדים? זה כאילו להגיד שלא כדאי להיוולד כי בסוף מתים."

"יש בזה משהו." הנהן שגיא, אבל חיוך חמוד התחיל לרפרף על שפתיו, ועל לחיו הימנית התגלה רמז לגומת חן מתוקה.  

"אתה מצטער שנולדת?" הנחתי יד על כפו. הוא משך אותה, נבוך והסמיק.

"לפעמים."

"אחרי שהבנתי שאני הומו גם אני הרגשתי ממש חרא." גיליתי לו, "לקח לי די הרבה זמן להשלים עם זה, והיה לי מאוד קשה לספר להורי."

"מתי סיפרת להם?"

"אחרי הצבא, אבל ידעתי הרבה קודם, עוד לפני הבר מצווה."

"גם אני ידעתי תמיד, אבל ניסיתי להתעלם. להורי לא סיפרתי עד היום."

"הם לא יודעים?" נדהמתי, "אבל... איך זה יכול להיות?"

שגיא משך בכתפיו. "עכשיו, כשאני נשא, אני בטח לא אספר להם. הם גרים בירושלים ולאט לאט, בהשפעת אחותי שחזרה בתשובה, הם נעשים יותר ויותר דתיים. עדיף שהם לא ידעו."

"אבל הם לא שואלים למה אין לך חברה?"

שגיא השפיל מבט נבוך ושתק. הרגשתי שאני מעיק עליו בחקירות שלי והנחתי לנושא. אחרי שסיימנו לשתות התעקשתי לשלם וליוויתי אותו לתחנת המוניות, סוחט ממנו הבטחה שיבוא אלי בערב.

"אני אשמח אם תישן אצלי." ליטפתי בגנבה את כתפו.

הוא הנהן. "בסדר." אמר בחיפזון, הסב ממני את מבטו וסגר את דלת המונית.

הבנתי את הרמז, אמרתי שלום וחזרתי הביתה. לאורך כל משמרת הצהרים  חשבתי עליו, על המצב שלנו, ותהיתי אם יש בכלל מצב, והאם אני לא מתעקש לסבך לשווא את חיי? אבל בכל פעם שנאחזתי ספקות ושאלתי את עצמי אם יש בכלל טעם בכל התסבוכת הזו שב ועלה בזיכרוני החיוך המקסים שלו, העונג שחשתי כשחיבקתי אותו, והאושר הגדול שבלהיות שוב מאוהב.