התעוררתי ממגע של יד על בטני, מחליקה בעדינות, רק עם קצות האצבעות, יורדת מתון מתון עד לערוותי, בוחשת את תלתלי השיער בשיפולי בטני ואז מטפסת בעדינות לאורך זקפת הבוקר שלי, עוטפת אותה, מחליקה לאורכה.
"נעים?" לחש תומר באוזני.
"אהה..." התהפכתי, מגשש לעברו, פוגש בעונג את אברו הזקוף, מצמיד אליו את בטני. אנחנו מתחבקים, מתחככים זה בזה, ואז הוא ניתק מעלי, צולל מתחת לשמיכה, ראשו בין רגלי, פיו סוגר על הזין הזקוף שלי. לשונו טועמת אותי, ידיו מעסות את ישבני, זה כל כך טוב, איזה כיף להתחיל ככה את היום. "אל תפסיק, עוד..." גנחתי, ואז, כשכבר כמעט, נזכרתי פתאום והדפתי אותו מעלי. "קונדום."
"אוף." נאנח תומר, "אבל פולי..."
אני מתעקש לא לוותר על הגנה, והוא נכנע, שולף קונדום והכול מתחיל מחדש. זה לא אותו דבר עם הגומי הדקיק וההכרחי הזה, אבל אין ברירה, שמים אחד לי ואחד לו ואני מפצה אותו כמיטב יכולתי על המטרד הזה, ובסופו של דבר שנינו גומרים באנחה, מתכרבלים עוד כמה דקות גנובות מתחת לשמיכה, מאזינים בעונג לגשם החרישי שאמנם מרטיב לנו את הכביסה, אבל מצד שני מנקה את האוטו ומיטיב עם מפלס הכנרת, וסולחים זה לזה על המריבה של אתמול בלילה.
תומר מתנצל על התקף הקנאה, מבקש סליחה, מאשים את האקס שלו שעשה לו שריטה רצינית בגלל הבגידות שלו, ומבטיח שזה לא יקרה יותר.
אני אומר לו שזה בסדר, אפילו קצת מחמיא, למרות שבאמת לא הייתה לו סיבה, החיבוק עם מקס היה חיבוק ידידותי בלבד.
הוא מבטיח שהוא מאמין לי ושמעכשיו, אם משהו יפריע לו, הוא ידבר קודם ולא יכעס יותר. כמו מתוך הסכמה אילמת שנינו לא מזכירים את שאול ומתנהגים כאילו אין לו שום קשר למה שקרה.
נוח לנו להתעלם מרוחות הרפאים המרחפות מעלינו וכמו שני פחדנים אנחנו מקווים שאם לא נדבר על זה הבעיה תתפוגג מאליה.
כאילו חש שנוכחותו מעכירה את השלווה בביתנו שאול צמצם את המגע איתנו עד למינימום ההכרחי ואת רוב זמנו הפנוי בילה ספון בחדרו, צמוד למחשב שלו, וגם כשבא לעבוד איתי בבית המלאכה נותר מכונס בעצמו, שתקן שלא כרגיל.
אחרי כמה ימים של שתיקה מהורהרת השיאה אותי סקרנותי – שתמיד מצליחה להתגבר על נימוסי הטובים – ופניתי אליו, מפריע לו לבהות נוגות בקפה הבוקר.
"הכול בסדר אצלך שאול?"
"כן, למה?" הוא התנער והזדקף, "הכול טוב." אמר והעלה על פניו חיוך מאומץ.
"אתה נראה קצת... לא יודע, בזמן האחרון נעשית שקט כזה."
"מי? אני? מה פתאום? אני בסדר גמור, זו סתם תקופה כזו, לא יודע, בזמן האחרון..." קולו גווע והוא משך בכתפיו ושקע שוב בתוך עצמו.
"מה בזמן האחרון?" אחז תומר בחוט השיחה ששאול שמט מידו, מנסה לגלגל אותו הלאה.
"לא יודע, נראה לי שנמאס לי כזה מכל הסטוצים האלה."
"מה? כבר התעייפת מסקס?" גיחך תומר, " אתה לא צעיר מידי לזה? כשאני הייתי בגילך..."
שאול משך בכתפיו, "זה לא שאני עייף, אני פשוט... פגשתי מישהו ו..."
"ומה? הוא נכנס לך לנשמה? משגע לך את השכל?" הצטחק תומר.
"משהו כזה." נאנח שאול.
"מזל טוב." חייכתי אליו בעידוד, "הגיע הזמן, הוא חמוד? מתי גם אנחנו נוכל לפגוש אותו?"
"הוא חמוד מאוד." אמר שאול, "לא רק שהוא נראה מצוין הוא גם ממש חכם, שחר הוא בחור מדהים, הוא מתלבש נהדר והוא מצחיק ונחמד, הוא פשוט מושלם, אבל..."
"אבל מה?"
"אנחנו לומדים יחד לפסיכומטרי, הוא לא יודע שאני הומו, ואני די בטוח שהוא סטרייט, אבל לא בטוח לגמרי."
תומר ואני החלפנו מבט, שנינו כבר היינו בסרט הזה והבנו בדיוק איך הוא מרגיש. "אם לא תשאל לא תדע." פסקתי.
"אני לא מעז." נאנח שאול, "ומה אם הוא לא?"
"אז לא, מה כבר יכול להיות? אל תגיד שהתאהבת בו?"
שאול שתק, אבל הבעת פניו האומללה אמרה הכול.
הצפנו אותו בשאלות – מה מר מושלם לובש? איך הוא מתייחס לבנות? מה אומרת שפת הגוף שלו? לאן הוא מסתכל כשהוא משוחח עם נשים, ועם גברים?"
שאול ניסה לענות לשאלות שלנו, אבל אי אפשר היה להבין מהתשובות שלו כלום. הוא היה מוקסם מידי מהבחור הזה שהתייחס אליו בחביבות, אבל לא יותר מזה. שאול שפתח כרטיס באטרף עוד לפני שמלאו לו שש עשרה וניהל את חיי המין שלו דרך המחשב לא פיתח מימיו גיידאר יעיל והיה חסר ישע כתינוק כשניצב לפניו בן אדם שאי אפשר היה לבדוק את הפרופיל שלו ולדעת הכול על העדפותיו במיטה עוד לפני שפצה את פיו.
"הבעיה שלך היא שעד כה פגשת גברים רק באטרף או במסיבות של הומואים וכל מה שנשאר לך זה לברר מה מחפש ואיפה ממוקם." הסביר לו תומר, מגלה תובנות שהפליאו אותי בדקותן, "כמו כל ההומואים של היום אתה חי בבועה ורודה וברגע שאתה יוצא ממנה אתה מתבלבל לגמרי, ברוך הבא לעולם האמיתי שאול."
"יכול להיות שאתה צודק, אבל מה זה עוזר לי עכשיו?" נפלו פניו של שאול.
"מה שאתה צריך זו עצה מאנשים בגילנו שפיתחו את הגיידאר שלהם בעולם האמיתי, אל תשכח שמחוץ לבועה של אטרף אנחנו רק עשרה אחוז מהאוכלוסייה, בזמנו, לפני פרוץ האינטרנט, מי שלא רצה להתפדח היה צריך לדעת לזהות מי בקטע בלי לשאול שאלות מסגירות."
"אבל אם אני אביא אותו אליכם הוא ישר יבין ש... אל תעלבו, אבל אם הוא סטרייט אני ממש לא רוצה שהוא ידע עלי. ללימודים שלי אין שום קשר להעדפות שלי במיטה."
"אם הוא בחור כזה נחמד זה בטח לא יפריע לו."
"ומה אם כן? ומה אם..." שאול התפתל בחוסר נוחות על כסאו, מבויש קצת, אבל נחוש לא להסתכן ביציאה מהארון שלא לצורך.
"אתה פוחד שהוא יפסיק להיות ידיד שלך אם הוא ידע שאתה הומו?" ניסחתי עבורו את הבעיה.
שאול הנהן. "אני יודע שזה נשמע מאוד פחדני מצידי, אבל בקורס של הפסיכומטרי אני מעדיף להיות סתם עוד תלמיד, אני לא מעוניין להניף דגל גאווה בכל מקום. יש לי עוד כמה חודשים ללמוד שם ואני לא רוצה שיסתכלו עלי בתור ההומו הזה, יש בי עוד דברים חוץ מההעדפות שלי במיטה, אם הוא רק לא היה כזה... כזה מושלם ומהמם ומדהים ו..." הוא ניער בתנועת ראש חסרת סבלנות את קווצות השיער שנפלו לתוך עיניו, "אני צריך ללכת להסתפר." העיר.
תומר ואני הבטנו זה בזה וכל אחד ידע מה השני חושב. "קוקו וז'וז'ו." אמרנו בבת אחת וצחקנו, מרוצים מהפתרון שמצאנו.
"מה?" התפלא שאול, "על מה אתם מדברים?"
"על הפתרון לבעיה שלך. קח את מר מושלם למספרה של קוקו וז'וז'ו ותקבל מיד תשובה, וגם תספורת טובה." ייעצתי לשאול שקיבל את עצתי בתודה, והלך להתקשר לשחר.
למחרת הוא ומר מושלם – השם שחר לא נקלט, אצלנו הוא ייזכר תמיד כמר מושלם – הלכו אחרי הלימודים למספרה של קוקו וז'וז'ו. ממש לא במקרה הם פגשו שם את תומר שהיה סקרן לראות את הבחור המדהים ששבה את ליבו של שאול ולכן החליט שגם הוא זקוק לתספורת.
הייתי מצטרף אליו ברצון, אבל הסתפרתי שבוע קודם, וחוץ מזה באותו יום היה תורי לעשות קניות. לקחתי איתי את יותם שמאוד אהב לשבת על העגלה של הסופר ולקטוף לו מהמדפים דברים שנראו לו מעניינים ואחר כך להתווכח איתי שהם נחוצים לו מאוד למרות שלא היה לו מושג מה לעשות עם חבילת דפי אפייה, או עם קופסת אנשובי חריפים במיוחד. לקח לי הרבה זמן לשכנע אותו שעדיף לוותר עליהם ולכן הגעתי הביתה מאוחר מאוד ודי עייף ומצאתי את תומר ושאול יושבים בסלון מול הטלוויזיה, רואים תחרות אגרוף קולנית ומיטיבים את ליבם בבירה ובבוטנים.
אנשים שמכירים אותי היטב יודעים שאני סולד מבירה, לא רואה באגרוף ספורט לגיטימי, ומתעב רעש, בעיקר כשהוא מגיע מהקופסא המיותרת הזו שעומדת בסלון.
החלשתי את הווליום, לקחתי חופן בוטנים וניסיתי לשווא להחליף ערוץ, הם לא הניחו לי לגעת בשלט והתעלמו ממני כשביקשתי עזרה בפיזור הקניות.
"עוד רגע." אמר תומר בלי להביט בי ושתה שלוק בירה ישר מהפחית כאילו לא התלונן רק אתמול שהוא שוב עלה במשקל ושהוא חייב להתחיל דיאטה.
אני כבר מכיר את העוד רגע הזה ויודע שהוא עלול להמשך שעה, אפילו שעתיים, לפעמים גם נצח. נכון שהמוצרים שקניתי לא עמדו לברוח מהמטבח, אבל מצד שני... למה אני צריך לעשות את כל העבודה? לא מגיעה לי עזרה? מה אני, משרת שלהם?
"הבוטנים האלה מלוחים מידי." אמרתי לתומר שהמשיך לבהות במסך ולא ענה לי למרות ששנינו ידענו שעם התרופות שהוא לוקח עליו להקפיד על דיאטה דלת מלח, ושעדיף היה שהוא לא יעמיס על הכבד שלו אלכוהול.
אם שאול לא היה יושב שם הייתי מנתק את הטלוויזיה ונכנס בבן זוגי היקר בפולנית מדוברת, מתלונן ומתעצבן חופשי, אבל מאחר ושאול הצעיר כן ישב שם, שרוע על הספה בגמישות מרושלת, רגליו הגרובות מונחות על השולחן, מרותק כולו למסך שעליו פיזזו שני גברים, אחד שחור ואחד לבן, עוטים כפפות אדומות על ידיהם הם חובטים זה בזה בהתלהבות מחליאה בעוד הפרשן הקולני והמתלהם מפרשן את מהלכם בהתפעלות מורטת עצבים. מאחר ואני לא אוהב להיות הנודניק המעיק הזה שמשבית תמיד את השמחה בדרישות הקטנוניות שלו שתקתי והלכתי לסדר לבדי את הקניות, ואחר כך עליתי לחדר השינה והתחלתי לכתוב סיפור חדש שהתחבט במוחי מזה זמן מה. יש לי מדור מיוחד בראשי שממונה על חיבור סיפורים ופועל בנפרד משאר מוחי הטרוד בענייני היום יום המשעממים. הסיפור היה על סופר שסובל ממעצור כתיבה מאז שנפרד מבן זוגו. במקום לכתוב הוא מטייל בלילות, מנסה להתגבר על כאב הלב ולילה אחד הוא נקלע במקרה לקרב כנופיות בין שתי חבורות של צעירים ש...
"לא היית צריך לסדר לבד, הייתי עוזר לך." אמר תומר ונזרק על המיטה בבגדיו. "אוף, שתיתי המון, יש לי סחרחורת."
"חשבתי שאתה לא אמור לשתות אלכוהול."
"בירה לא נחשבת אלכוהול."
"היא כן. הסתפרת, נכון? אולי תלך להתקלח? לא מגרד לך בעורף?"
"כן, קצת. לא נורא, רק רגע, עוד מעט אני אלך."
"נו, פגשת את מר מושלם?"
"כן, הוא לא הומו. בחור חמוד מאוד ולא טיפש בכלל, אבל סטרייט. לא הייתי צריך את קוקו בשביל לדעת את זה."
"טוב, כל אחד צריך לעבוד את השלב הזה של להתאהב בסטרייט לפחות פעם בחיים. אני בטוח שהילד יתגבר." הערתי בפיזור נפש.
לא שלא היה לי חבל על שאול, אבל הראש שלי היה בסיפור ולא הייתי כל כך מרוכז. המשכתי לכתוב, מתאר איך אחד מהנערים נפצע בקטטה ונותר לשכב על המדרכה אחרי שחבריו נמלטו. הוא מקבל עזרה מהגיבור שלי שמפציר בו, לשווא, לנסוע לטיפול במיון, ולבסוף מוותר, חובש אותו במו ידיו ולוקח אותו לביתו.
בעוד אני שוקע בעלילותיו של הסופר המזדקן המוצא מזור למעצור הכתיבה שלו בבן חסותו הצעיר והמסתורי שמספר לו על חייו האומללים, תומר התפשט ונכנס למקלחת.
"תגיד פולי," הגיח תומר מהמקלחת בליווי ענן אדים, מפריע את רצף המחשבה שלי, "למה לא סיפרת לי? באמת חשבת שאף אחד לא יגיד לי כלום?"
"מה?" הסתובבתי לעברו, מופתע, בטוח שלא שמעתי טוב, "על מה אתה מדבר?"
"על הדמיון המדהים בין האקס שלך לבן דוד הצעיר שלו. חשבתי שקוקו יתעלף כשנכנסתי איתו למספרה." נעץ בי תומר מבט עוין.
"דמיון מדהים זה מוגזם, אבל כן, ברור שהם דומים, הרי הם קרובי משפחה." אמרתי לאט, בוחן אותו בזהירות, אף פעם לא ראיתי אותו מביט בי ככה, במין מבט מאשים כזה. "הכול בסדר תומר? אתה מרגיש טוב?"
"לא." אמר תומר, "שתיתי יותר מידי, אסור היה לי לשתות את הבירה השלישית."
"הרי אמרת שבירה לא נחשבת אלכוהול."
"היא נחשבת אם מערבבים אותה עם וודקה." אמר תומר, והתיישב בגניחה. "אני ממש שיכור." אמר, "אל תשים לב למה שאני אומר."
"עוד לא אמרת כלום." לחצתי על שמור, הנחתי לסיפור שלי והתיישבתי לצידו, "באמת ערבבת וודקה בבירה?"
"זה היה רעיון של שאול, לא שלי. הוא מצא וודקה במקרר ואמר שחבל לא לנצל אותה." הוא משך את כף ידי אליו והניח אותה על לחיו, "אתה אוהב אותי פולי?"
"בטח שכן, למה אתה שואל?"
"לא תמיד אני בטוח בזה, לפעמים אתה כזה... כזה מרוחק, ואתה אף פעם לא מקנא, אני מבלה לילות שלמים מחוץ לבית ואתה אף פעם לא אומר כלום."
"אני יודע שאתה עובד ואני בוטח בך, היית מעדיף שאני אבוא לפייגלע ואעשה לך סקנדלים?" הצטחקתי.
"כן." אמר תומר, "אולי לא כל יום, אבל לפעמים זה היה יכול להיות נחמד."
"טוב, אני אחשוב על זה, אבל אני לא חושב שזה ימצא חן בעיניך."
"אולי, לא, אבל עוד פחות מוצא חן בעיני שאתה מעדיף לכתוב סיפורים על אהבה במקום לאהוב באמת."
"למה אתה מתכוון לאהוב באמת?" שאלתי, משכתי את ידי אלי ושילבתי את זרועותיי על חזי.
"אני מתכוון בדיוק למה שאני אומר." שילב תומר גם כן את זרועותיו על חזהו. החלפנו מבטים צוננים, תחומים כל אחד בפינתו, תוהים מה אנחנו עושים זה עם זה באותה מיטה ובאותו בית.
צלצול הטלפון החריד את השקט הקפוא שהשתרר ביני לבינו. "תענה אתה." אמר תומר, "לא בא לי לדבר עם אף אחד." השתטח על המיטה והניח את הכרית שלו על פניו.
עניתי וזה היה קוקו. "למה לא אמרת לי כלום?" התנפל עלי בלי להגיד אפילו שלום.
"שלום קוקו, ערב טוב, מה שלומך? מה נשמע?" התעלמתי מהפתיח הסוער שלו.
"אל תתחצף שרגא, שלומי רע מאוד. היית צריך להזהיר אותנו. ז'וז'ו היה צריך לקחת כדור הרגעה אחרי שראה את הילד הזה."
"אמרתי לכם שהבן דוד של שלומי גר אצלנו כי אימא שלו זרקה אותו מהבית." הזכרתי לו, "ואפילו הזמנתי אתכם לבקר כדי לפגוש אותו."
"נכון שרי." ניסה קוקו לכבוש את זעמו, "אבל למה לא אמרת לנו שהוא כל כך דומה לכושי? ז'וז'ו רעד כל כך עד שלא הצליח אפילו לחפוף לו, הייתי צריך לספר אותו בעצמי כי הוא פחד להתקרב אליו עם מספרים."
"פחד? אתה לא מגזים קלוד? מילא ז'ורז'ט, היא לא תחמיץ אף הזדמנות להתנהג כמו דראמה קווין, אבל חשבתי שאתה קצת יותר גבר ממנו?"
"תשמע ילד..." התרגז קוקו, ובטח היה מטעים אותי מנחת לשונו, אבל אני כבר ניחמתי על דברי החצופים – קוקו לא אהב שאף אחד חוץ ממנו יצחק מהגינונים הנשיים של ז'וז'ו שלו - נחפזתי להתנצל וביקשתי שלא יכעס עלי. הוא סלח לי כמובן והעביר את הטלפון לידיו של ז'וז'ו שנשמע באמת נסער מאוד.
"היית צריך להגיד לי פולי, כמעט חטפתי התקף לב, ואל תגיד לי שאני סתם הומואית טיפשה, גם מקס הודה שהוא כמעט נפל ברצפה שראה בפעם הראשונה את הילד הזה."
"אתה צודק." הסכמתי איתו, איך יכולתי לשכוח שגם הם אהבו מאוד את שלומי והתאבלו עליו בכל ליבם. "לא חשבתי שזה סיפור כזה גדול יוסל'ה, הם דומים קצת, אבל..."
"קצת? אתה ואחותך דומים קצת, אבא שלך דומה קצת לאחים שלך, אבל השאול הזה דומה לשלומי כמו... כמו... כמו שברק דומה לשביט."
"ברק ושביט תאומים זהים." ציינתי, "ושאול צעיר משלומי ביותר מעשר שנים, אם שלומי היה חי כיום... טוב, עזוב, מה הטעם? הם דומים, אז מה? תפסיקו לעשות דראמה מכל דבר."
"בסדר, בסדר, בלי דראמות, אבל אני לא חושב שזה היה רעיון טוב, להזמין אותו לגור אצלכם. אני מבקש ממך פולי, תומר בחור נחמד ומאוד מתאים לך, אל תקלקל את זה."
"מה? בגלל שאול? מה פתאום? הוא בכלל מאוהב בטיפוס הזה, בשחר הזה."
"שחר סטרייט, למזלו. רק אישה תוכל לסבול טיפוס משעמם כזה." צחק ז'וז'ו שרוחו הטובה שבה אליו. הוא נפרד ממני בחיבה, וביקש שאמסור ד"ש ונשיקה לחבר המתוק שלי ושאבוא אליהם לביקור לעיתים קרובות יותר.
התפשטתי במהירות ונכנסתי למיטה, נצמד לתומר שהספיק להתהפך על צידו ושכב בגבו אלי. "יוסל'ה מוסר לך ד"ש ונשיקה." אמרתי לו, ונישקתי את עורפו, ואחר כך הנחתי יד על מותנו והפכתי אותו אלי. "מה? אתה עוד כועס עלי?"
"לא." אמר תומר, ולתימהוני ראיתי שפניו לחות מדמעות. "סליחה פולי."
"למה אתה מתכוון? סליחה על מה?"
"עדיף שלא תשאל." אמר, טמן את ראשו מתחת לכרית וסירב להסביר לי על מה הוא מדבר.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
