הכל סיפורים

ריבאונד

שמעתי פעם שאם כורתים ראש של תרנגולת היא ממשיכה להתרוצץ כרותת ראש במשך כמה שניות לפני שהיא קולטת שאין לה ראש, ורק אז נופלת ומתה. אין לי מושג אם זה נכון, אבל אחרי שעידו נפרד ממני הגבתי כמו אותה תרנגולת תיאורטית, והמשכתי להתנהג כרגיל, מתעלם מכך שפתאום, אחרי כמעט שמונה שנים של זוגיות מאושרת, אני שוב לבד.

אחרי השיחה האיומה עם עידו קמתי, שלו לגמרי, ואמרתי לו שאני חייב ללכת לבית הספר כדי להעביר שיעורי עזר לקראת הבגרות הממשמשת ובאה - עבודה שלקחתי על עצמי בעיקר כדי לעזור לתלמידים המתקשים להתמודד עם לימודי ההיסטוריה, וקצת כדי להקל על משיכת היתר הכרונית שלנו.

"רק רגע," הופתע עידו, "אבל עוד לא החלטנו מה יהיה עם האוטו, ולא חשבנו מה נעשה עם חשבון הבנק שלנו. מה דעתך שנמכור את הרכב ונחלק את הכסף?"

"בסדר." עניתי באדישות של מי שדן בעניין לא חשוב, ובדקתי אם תיק העבודה שלי מכיל את כל החומר שהייתי זקוק לו.

"כי אתה לא ממש צריך רכב, וגם אני מעדיף להיפטר מזוללת הכספים הזאת, אני אנהג איתה לתל אביב עם כל הדברים שלי, ואחרי שאתארגן אמכור אותה ואכניס חצי מהכסף לחשבון בנק שלנו, וזה מזכיר לי שאני צריך לבטל את יפויי הכוח שלי בחשבון המשותף." הוא שלף מכיסו את כרטיס האשראי שלנו ונתן לי אותו, "אתה זוכר מה הקוד?"

"אהה... לא. תרשום לי אותו על פתק."

"בשום פנים ואופן לא, זה לא בטיחותי." פסק עידו שבתוקף היותו בעל תואר בכלכלה טיפל בכל ענייננו הכלכליים. "תן לי את הנייד שלך." פקד.

הגשתי לו את הנייד שלי, מכשיר מיושן ואמין שסירבתי בעקשנות להחליף, והוא הקליד לתוכו את המספר של כרטיס האשראי, אמר שהוא מופיע בספר הטלפונים תחת השם בנק, ושאולי יגנבו לי את כרטיס האשראי, אבל אף גנב שפוי לא ייגע בנייד העתיק שלי, והחזיר לי אותו בחיוך, מרוצה שפתר עוד בעיה.

"עידו... אני... יש עוד דברים שאני צריך לדעת?"

"כן, הקוד והסיסמא של חשבון הבנק שלנו נמצאים מתחת למקלדת, כדאי שתבדוק כל כמה ימים מה קורה שם כדי שלא יהיו הפתעות לא נעימות, ותזמין עוד בלון גז, הוא נגמר לפני שבוע, כרגע אנחנו רק עם בלון אחד וכדאי שיהיה תמיד עוד בלון מלא."

"טוב." אמרתי בצייתנות, "איך מזמינים גז?"

"מתקשרים לחברת הגז ומבקשים, המספר שלנו כתוב על הפתק הזה, אני שומר אותו על המקרר, ואל תשכח לקנות חלב וקוטג'."

"בסדר, אני אקנה כשאחזור מהעבודה, אני חוזר בערך בשתים עשרה, אתה עוד תהיה כאן?"

"לא." השיב עידו בפשטות, ופתאום חיבק אותי ונישק את לחיי, "אל תדאג, הכל יהיה בסדר חמוד." הבטיח לי בחביבות, נשמע בדיוק כמו עידו הרגיל והאהוב שלי. "ייקח לך כמה זמן להתארגן ולהתרגל, אבל זה לא מסובך, אתה תלמד להסתדר לבד, ועכשיו לך, שלא תאחר, ואם יהיו לך בעיות תתקשר אלי, אני אשתדל לעזור אם אני אוכל."

"בסדר, תודה." עניתי, וניסיתי לחבק אותו חזרה, אבל הוא חמק ממני בזריזות, האיץ בי ללכת שלא אאחר, הבטיח שישאיר לי את המפתח שלו בארון החשמל, אמר שהוא חייב להתגלח לפני שהוא יוצא, ונעלם במקלחת.

הלכתי לבית הספר, וכמו תמיד הגעתי בדיוק אחרי עשר דקות, והתייצבתי כרגיל בפני הכיתה הקטנה והממורמרת של תלמידי קורס חופש פסח, וביצעתי את חובותיי בקפדנות, ראשי ריק מכל מחשבה על עצמי.

חזרתי בצהרים מזיע, ומצאתי את המפתח בארון החשמל, כמו שעידו הבטיח. עוד שני מפתחות היו תלויים ליד הטלפון במטבח, ובקערת העץ המונחת על שולחן האוכל הייתה מעטפה חומה גדולה שעליה היה כתוב בכתב ידו הזוויתי המסודר של עידו – חשבונות שצריך לשלם עד סוף החודש.

עשיתי סיבוב בבית, על פני השטח הכל נראה לגמרי רגיל, הבחנתי בשינוי רק אחרי שבדקתי את ארונות הבגדים והנעלים, ואת המקלחת. כרגיל עידו היה יסודי מאוד ומחה בקפידה כל סימן לנוכחותו - בגדיו, נעליו, מברשת השיניים ומכונת הגילוח שלו והשמפו שלו לשער יבש נעלמו, אבל חוץ מזה הכל נראה רגיל לגמרי.

הלכתי למטבח, פתחתי את המקרר ואז נזכרתי ששכחתי לקנות חלב וקוטג', אני צריך לבקש מעידו ש... עלתה מחשבה אוטומטית במוחי וכמעט שהתקשרתי אליו ואז... אז קלטה סוף סוף התרנגולת שראשה כרות, היא לא יכולה להמשיך לנקר גרעינים כרגיל, והיא נפלה ומתה.

"די, מספיק כבר עם התרנגולת הזו!" נזף בי בוריס, "אתה עושה לי צמרמורת."

"סליחה." לחשתי, נזוף, וניסיתי להתרכז בלוח השחמט אך לשווא, לא יכולתי להפסיק לדמיין את עידו עם גבר אחר, לחשוב על הסיבות לפרידה, לכעוס על עצמי שהייתי כל כך אטום וחסר רגישות כלפיו, שלקחתי אותו כמובן מאליו והצקתי לו במקום להגיד לו כל יום כמה אני אוהב ומעריך אותו, ולפנטז איך הוא חוזר, מבקש סליחה שעזב אותי, מבטיח ברגש שהוא אוהב רק אותי, מספר לי בדמעות שהוא לא יכול בלעדי, ושהוא לא יעזוב אותי יותר לעולם ו...

"שח." אמר בוריס בפעם הרביעית באותו ערב, נאנח, אמר שזה קל כמו לקחת סוכרייה מתינוק, וסגר בתיעוב את קופסת השח.

"סליחה, אני לא מרוכז היום."

"שמתי לב, כמה שנים הייתם יחד?"

"שמונה וחצי שנים, נפגשנו קצת אחרי שחגגתי יום הולדת שלושים, פתאום קלטתי שכל השרירנים האלה שתמיד הייתי דלוק להם על התחת הם חבורת מטומטמים שמאוהבים רק בעצמם, ומתרגשים רק ממסת השרירים שלהם, ואז נפגשתי עם עידו והתאהבתי. חשבתי שנהיה יחד תמיד, הוא אמר לי שהוא רוצה שנזדקן יחד..." נחנקתי מדמעות.

"כן, בהתחלה הם תמיד מבטיחים הרים וגבעות, אבל אחר כך הם משנים את דעתם." רטן בוריס במיאוס, ומשך אותי אליו לחיבוק מנחם. "אל תהיה עצוב חמוד." ביקש, "אני בטוח שהוא באמת אהב אותך פעם, אבל זה נגמר, כמו שכל דבר נגמר. החזקתם מעמד יחד שמונה שנים ואצל הומואים זה ממש המון, באמת כל הכבוד, אבל הגיע הזמן להמשיך הלאה."

"אני לא מצליח." גנחתי, כבשתי את פני בחזהו הרחב ובכיתי כמו שלא בכיתי מאז ילדותי.

בוריס ליטף את עורפי, מלמל מילות הרגעה לא ברורות ברוסית, ואחרי שעייף מלספוג את דמעותיי הדף אותי מעליו בעדינות, והודיע לי שאני צריך ריבאונד.

"מה? לא! אין לי חשק לכלום, אני לא מסוגל להתחיל שוב הכל מחדש."

"בדיוק בגלל זה אתה צריך ריבאונד, מישהו שלא צריך להתחיל איתו כלום, רק לזיין ולהמשיך הלאה."

"תשמע בוריס, אני לא חושב ש..."

"רענן." הכריז בוריס בחגיגיות, והניח את ידיו על כתפי, "אתה יודע מה עושים עם מי שנופל מאופניים או מסוס?"

"לא, מה עושים איתו?"

"אומרים לו להפסיק לילל ולחזור מיד לרכב."

"אני לא יודע..." היססתי, "זוגיות זה לא בדיוק כמו לרכב על אופניים."

"זה כן, טוב, אולי אתה צודק, לא כמו אופניים אלא יותר כמו רכיבה על סוס." התבדח בוריס.

"נניח, אבל מה... איך... איפה אני אמצא ריבאונד?"

"איזה שאלה טיפשית, באטרף כמובן."

"אטרף?" עיקמתי את פני בסלידה, ובוריס צחק ואמר שאפסיק להיות פיינשמעקר, "אתה מיילל בגלל האקס שלך כבר חודש שלם וזה מתחיל להיות פתטי." הכריז, "הוא הבטיח שתהיו יחד לנצח ושינה את דעתו, קורה, אז מה? תפנים שככה זה בחיים ולך לפתוח פרופיל באטרף, תמצא לך איזה ריבאונד אחד או שניים, תחזק את הביטחון העצמי שלך, תשכח אותו ותתחיל לחיות שוב!" פקד עלי, וזה בדיוק מה שעשיתי.

גיליתי מהר מאוד שכל מה שמספרים על אטרף הוא נכון, ואף למעלה מזה, בעיקר אם אתה חי במרכז, אבל גם הומואים שחיים בפרובינציה יכולים, אם יתמידו לחפש, למצוא פה ושם קצת פעילות. אחרי שסיננתי ופסלתי, בנימוס אך בהחלטיות, כמה אנשים שלא מצאו חן בעיני בגלל שגיאות כתיב, או חוסר משיכה גופנית, ונפסלתי בגסות פעמיים - פעם אחת כי הייתי מעל גיל שלושים וחמש, ופעם שנייה כי הייתי נטול רכב - נתקלתי סוף סוף באחד שכינה את עצמו בוני_82 וגר כמוני, בקריה, ככה שהיותי נטול רכב לא הפריע לקשר שלנו ללבלב. במשך כשעה החלפנו מסרים, מנסים לתהות אחד על קנקנו של השני, ואחרי תיאום ציפיות זהיר החלטנו שכן, זה מתאים וקבענו פגישה בתחנת האוטובוס מול בית הספר.

הוא התייצב בדיוק בזמן, ונראה די דומה לתמונה שלו, ואחרי שלחץ את ידי והציג את עצמו כבועז הסיע אותי לחנייה המרווחת של הספרייה, החנה את רכבו מתחת לעץ, והחל לשוחח איתי שיחת נימוסין קלה שהתדרדרה במהירות למזמוזים מתחת לחגורה.

אחרי שבאנו על סיפוקנו במהירות מפתיעה בועז סגר את מכנסיו, נשען בנוחיות לאחור והמשיך בשיחה. ראשית וידא שוב שאני באמת בן שלושים ושמונה, החמיא לי שאני נראה צעיר מגילי, והודיע לי שזה בסדר גמור שאני לא רוצה יותר מסתם סטוץ,

הוא מבין שאני מתאושש מפרידה כואבת וגם הוא מעוניין רק בסקס כי...

"כי מה?" נדרכתי.

"לא חשוב, תגיד, יש מצב ש..." הוא החליק כף יד לחה על חזי ושאל בלחש אם זה נכון מה שרשמתי לו בהודעות, שהתעסקתי פעם קצת בסקס קינקי.

"כן." הודיתי באי רצון, "אבל זה היה פעם, כשהייתי צעיר יותר, עם הגיל עבר לי החשק להתעסק בזה וגם הבן זוג שלי לא היה בעניין ולכן..."

"אז למה סיפרת שהיית בקטע?"

"כי ראיתי בפרופיל שלך שאתה בעניין, וחשבתי שזה ימשוך את תשומת לבך." הודיתי, נבוך קצת. לא שיקרתי, בזמנו באמת נמשכתי קצת לתחום האפל הזה ואפילו התנסיתי בו מעט, אבל אז נפגשתי עם עידו הסולידי והמהוגן, התאהבתי בו, טיאטאתי בחופזה את כל הקטע המביך הזה לתת הכרתי ושכחתי ממנו.

"צדקת, זה משך, תגיד רענן, היית בצד השולט או הנשלט?" המשיך בועז ללטף את פטמותיי.

"השולט, בטח." גיחכתי, "למה אתה שואל?"

במקום תשובה הוא גלש על ברכיו, וכבש את פניו בין ירכי, מניח לי להבין לבד למה.