הכל סיפורים

דולפין כחול

יש אנשים שעושים הכל לאט יותר, כאלה שלוח הזמנים האישי שלהם מפגר אחרי הממוצע. באנגלית קוראים לזה לייט בלומר. גם אני כזה, מאחר לפרוח, מפגר אחרי כל השאר. עד גיל שש עשרה נראיתי כמו ילד - רזה נמוך וחלק לגמרי. התחלתי לגבוה ולהתבגר רק בכיתות האחרונות של התיכון, וגם את זה עשיתי לאט ובהיסוס, ורק אחרי שמלאו לי עשרים הגעתי לשיא גובהי - מטר שמונים.

השתחררתי מהצבא, חייל צנום עם פני ילד תמימות, בתול ביישן שהיה צריך להתגלח רק פעמיים בשבוע, ומיד נסעתי עם גולן - החבר הכי טוב שלי ועם בת זוגו, סיוון, לחופשת שחרור באילת. חזרתי משם אחרי שבוע, שרוף קצת, עם קעקוע של דולפין כחול על שיפולי גבי והומו.

את הקעקוע עשיתי בגלל גולן, הוא החליט לעשות קעקוע לב ומעליו כתוב סיוון, ואני הלכתי איתו לתמיכה מוראלית, "וכדי שתתפוס אותי אם אני אתעלף." גילה גולן למקעקע, וצחק, שיניו הלבנות בוהקות על רקע פניו השחומות. אחר כך פשט את חולצתו, חושף גוף צעיר ושרירי, ופתאום הבנתי שהוא החבר הכי טוב שלי כי אני בעצם חושק בו ושזה אומר שאני הומו.

"ואיזה קעקוע אתה רוצה?" שאל העוזר הצעיר של המקעקע - בחור מתולתל ושזוף בשם תום - והניח יד על כתפי, "אתה נראה לי טיפוס של דולפין." העיר בחביבות. הנהנתי בפיזור דעת, מרוכז כולי בגולן ובתחושות המפתיעות שהוא עורר בי, ותום שאל אם אני רוצה את הדולפין על הגב או על הכתף.

"לא יודע, איפה נראה לך שהכי מתאים לי?" גמגמתי, ורכנתי קדימה כדי להסתיר את הזקפה המביכה שהזדקרה פתאום מבין רגלי.

הצעיר המתולתל הפשיל את חולצתי ובחן את גבי בריכוז, "הנה, כאן." נגע בגבי בדיוק במקום בו הגב נגמר והתחת מתחיל, והגיש לי אלבום תמונות גדוש צילומים ושרטוטים של חיות שונות ומשונות. מדרקונים יורקי אש, ועד אפרוחים תמימים.

"אני חושב שהדולפין הזה הכי יתאים לך." הצביע המתולתל על דולפין כחול וחייכני. "הזנב שלו יהיה פה..." רפרפו אצבעותיו על עורי, "והוא ישחה באלכסון כלפי מעלה ויחייך, נראה לך?"

"אהה..." גנחתי, מצומרר כולי מהמגע העדין, ומהידיעה המפחידה, מענגת, מזעזעת, משמחת ומבלבלת שאני עדיין בתול, לא כי אני מפגר בהתפתחותי המינית או בעל ליבידו נמוך אלא כי אני הומו, ושאני לא זוכר את החלומות שלי ומתבייש לאונן כי אני פשוט הומו בארון!

סוף סוף הבנתי מי אני באמת, וכל השריטות המוזרות שלי - שונא כדור רגל ואוהב סרטי בנות, מטורף על מיוזיקלס ומתעב אלימות, מעדיף לשוחח שיחות נפש עם בנות מאשר להכניס אותן למיטה – כולן נראו לי פתאום באור אחר לגמרי, איזו הקלה!

הייתי זקוק לשקט ולבדידות כדי לחשוב על התגלית שלי, ולהרגיע את הסימן הגופני הבולט לשינוי שחל בי במפתיע, מביך אותי מאוד, אבל מאחר והייתי לבוש רק מכנסי גלישה דקים פחדתי לקום ממקומי. "הנה, תשכב כאן." הציע תום, פותר לי בעיה אחת לפחות. אסיר תודה נשכבתי על בטני, מסתיר את אברי הזקוף והמתנתי בסבלנות בעוד הוא מצייר על גבי את הדולפין הכחול. אחר כך התבקשתי להביט בציור דרך מראה ולהביע את דעתי.

אישרתי אותו בקול חנוק, ודקה אחר כך החל תום הצעיר לדקור אותי דקירות עדינות שלא רק שלא הצליחו להרגיע את חרמנותי, אלא דומה שהגבירו אותה.

"תבוא אלי מחר לביקורת." אמר כששילמתי לו, "ובינתיים תמרח את המשחה הזו." הגיש לי שפופרת קטנה של משחה אנטיביוטית, קצות אצבעותיו נגעו בידי, והזקפה שנרגעה מעט שבה והזדקפה.

סיוון של גולן לא התלהבה מקעקוע הלב עם שמה שקעקע גולן על זרועו וטענה שהלב נראה ערסי וסר טעם, אבל אהבה את הדולפין שלי, ואחרי ששיבחה את טעמי הטוב מרחה אותי בעדינות במשחה.

"ומה איתי? גם אני צריך משחה." ניסה גולן לחבק אותה.

היא הדפה אותו מעליה, אמרה שהוא יכול למרוח את עצמו לבד, והסתלקה.

גולן נעלב ושאל אם אני מנסה להתחיל עם החברה שלו.

"בשום פנים ואופן לא!" הצהרתי בלהט, "אין מצב!אני בחיים לא אעשה לך דבר כזה." הבטחתי, מהרהר ביני לבין עצמי שסיוון צודקת, גולן באמת טיפה ערס, וזה דווקא מדליק אותי עוד יותר.

"לך תתחנף אליה קצת." יעצתי לו, "ואני אסתלק לטייל קצת כדי להשאיר לכם חדר פנוי."

"תודה אחי, אתה נהדר." חיבק אותי גולן באסירות תודה, ומובן שהזין שלי, יימח שמו, נעמד שוב.

יצאתי לטייל בקניון ופגשתי שם את תום - שוליית המקעקע. "נו, איך אתה מרגיש? כואב?"

"כן, קצת, אבל לא נורא." חייכתי אליו.

הוא הציע שניגש לשירותים ושם הוא יבדוק מה המצב של הדולפין שלי. נכנסנו יחד לשירותי הנכים הגדולים יותר, תום נעל את הדלת בעוד אני שומט מעלי את מכנס הגלישה שלי ומסתובב בגבי אליו. לתימהוני ירד תום על ברכיו, ואחרי שבחן כלאחר יד את גבי ואמר שהכל בסדר שאל בקול מתנשם אם אני מוכן בבקשה להסתובב אליו כדי שהוא יוכל...

אני זוכר את צמרמורת הריגוש שחלפה מעורפי עד לכפות רגלי כשהבנתי למה כוונתו, ועד היום אני לא יודע מה בדיוק גרם לי לצוות עליו בביטחון שרק אלוהים יודע מאיפה שאבתי שקודם אני רוצה שינשק לי את התחת. "ואם תעשה את זה טוב אז אולי... נראה..." פלטתי כלאחר יד, כאילו לא באמת אכפתי לי מה יקרה, ואחר כך נשענתי על הכיור ורכנתי קדימה, מבליט את ישבני. איך ידעתי שהוא יסכים מיד, ובמקום להגיד לי ללכת לכל הרוחות ימלמל בהכנעה תודה, וישקיע את לשונו בין פלחי עכוזי, מתאמץ מאוד לענג אותי ולרצות אותי עד שארשה לו למצוץ את אברי? כנראה שהיה משהו כנוע ומתרפס בקולו שהזכיר לי את קולה של אימא כששוחחה עם גבר.

היא דברה בנימה כנועה כזו עם אבא שעזב כשהייתי בן שבע, וגם עם הגברים שבאו אחריו. ככל שהיא התחנפה והתאמצה יותר לרצות אותם ככה הם היו גסי רוח ואכזריים יותר, והיא, במקום להעיף אותם לכל הרוחות, התרפסה ביתר שאת.

מאבא ומהגברים שנועדו להחליף אותו למדתי איך להכניע במבט רווי בוז כל מי שעמד מולי, איך להיכנס לחדר כאילו הוא שייך לי וכל הנמצאים בו הם נתיני, ואיך להתאכזר אל כל מי שרצה אותי.

בזכותם קניתי לי שם של מורה שמצליח להשתלט על כל כיתה, פרועה ככל שתהיה, ואיך לנהוג בגסות בכל מי שמשתוקק לגעת בי וליהנות מחסדי. נהגתי ככה בכל הגברים שפגשתי - הייתי רע ונצלן וחסר רגישות, ניצלתי ודרסתי, פגעתי והכאבתי והם אהבו את זה, ותמיד באו לבקש עוד, ואז הגיע עידו והכל השתנה.

הוא מיד עלה עלי, ברגע שהתחלתי להפעיל אליו את התרגילים שלי הוא חייך ושאל איזה שריטה אני מסתיר מתחת לכל השחצנות והביטחון העצמי המזויף הזה.

"למה מזויף?" שאלתי, פגוע, "אתה טועה, אני לגמרי בטוח בעצמי." הצהרתי, אבל זה לא היה משכנע. הרגשתי כמו חתיכת זיוף על שתיים, והמודעות להצגות שאני עושה שתקה אותי. עידו קלט מיד את ההיסוס בקולי, ואמר ברוך שאני הרבה יותר נחמד כשאני לא מנסה לעשות רושם.

"איזה שטויות אתה מדבר! אחרי שתכיר אותי תגלה שאני ממש לא נחמד!" קראתי.

הוא צחק, "עוד נראה." אמר ונישק אותי, מעיר אותי באחת מהחלום הרע שחייתי בו עד אותו יום.

עם עידו יכולתי לנוח, להירגע, להיות אני בלי הצגות, להשתטות ולצחוק, ולפעמים גם לבכות. רק לעידו יכולתי לספר על החיים שלי עם אימא, בלי אבא. על הגברים שבאו והלכו, משאירים אותה כל פעם שברירית וחיוורת יותר, על אבא שעזב אותנו כדי להקים לעצמו משפחה אחרת, טובה וייצוגית יותר. לפניו יכולתי לפרוש את התיאוריה שגילה לי אחד מהטיפוסים ההם שעבר במיטה של אימא לפני שהסתלק לו למקומות טובים יותר – "העולם מורכב מכבשים וזאבים." שח לי אותו טיפוס, "אין לך מזל ילד, אימא שלך היא מהכבשים, ותמיד יהיו זאבים שיטרפו אותה. אחרי שתגדל תנסה להיות זאב ולא כבש." צבט את לחיי, נתן לי קרטיב כמתנת פרידה, והסתלק לדרכו.

"איזה שטויות." מחה עידו, "בני אדם הם בני אדם, והיחסים ביניהם הרבה יותר מורכבים מהתיאוריה הפשטנית הזו."

"אתה בטוח?" פקפקתי, "כי עד כה התיאוריה הזו שירתה אותי יפה מאוד. מהזאבים התרחקתי ואת הכבשים טרפתי, וכולם היו מרוצים לדעתי."

"בטח שאני בטוח, הנה, תראה אותי, אני זאב או כבש?"

"אהה.... איך לפעמים, גם וגם." נאלצתי להודות, "זה מורכב."

הוא הביט בי בשביעות רצון, "בדיוק." אישר, "וגם אתה גם וגם, ובגלל זה אני אוהב אותך."

"גם אני אוהב אותך עידו." התוודיתי, מאושר שהוא אמר את זה ראשון ויכולתי להגיד לו סוף סוף מה אני מרגיש.

רק אחרי שמונה שנים גיליתי שהוא שיקר לי, הוא כן היה זאב, והוא הפך אותי לכבשה.

"מה אתה מחייך ככה, כמו חתול שליקק את השמנת?" הציץ בי בוריס בחשדנות.

"אני לא חתול, ואני לא אוכל שמנת, אבל עשיתי מה שאמרת לי וצדקת, אני מרגיש יותר טוב עכשיו."

"כל הכבוד!" טפח בוריס על שכמי, "ועכשיו תוכל להתחיל לחפש מישהו רציני."       

"ואם לא בא לי? מה אם מתחשק לי לחיות לבד, כמוך."

"לבד? כאילו... חופשי זה לגמרי לבד?" גיחך בוריס.

"כן, למה לא?"

"כי זה לא מתאים לכל אחד, אם החזקת מעמד עם גבר שמונה שנים כנראה שלא מתאים לך להיות לבד, או ש..." הוא הציץ בי בספקנות, "שבגדת?"

"ממש לא." נעלבתי, "וגם לא היו לנו יחסים פתוחים, או איזה שטות מהסוג הזה. כשאני עם גבר אני כולי איתו, לא סובל בוגדים."

"אהה... אז אתה מאלה שחייבים להיות מאוהבים כדי ליהנות מזיון?" גיחך בוריס.

"אל תהיה טמבל, בטח שלא, אבל ברור שנעים יותר להיות עם מישהו שמכירים ומחבבים, והכי טוב עם הבן זוג שאוהבים."

"ומה יעשו אלה שלא רוצים לוותר על הבעל בבית, אבל בכל זאת רוצים לגוון?" הקשה בוריס.

"שיתאפקו או שייפרדו, אבל לבגוד? לזיין בסתר ואחר כך לחזור הביתה ולשקר? מגעיל, לא סובל טיפוסים כאלה."

בוריס נאנח, "אתה מקרה קשה רענן." אמר, ורצה להוסיף הסבר, אבל אז נשמעה דפיקה בדלת. בוריס הציץ בשעונו, "זה בטח חמי ובועז." העיר, והלך לפתוח את הדלת.

"בועז? מי זה בועז?" נחרדתי.

"החבר של חמי."

"חשבתי ששמו רוני."

"מה, לא סיפרתי לך? הוא ורוני נפרדו עוד בשנה שעברה. עכשיו הוא עם בועז." הפטיר בוריס, "הוא קורא לו בוני." גילה לי בגיחוך, ופתח את הדלת, ואמנם, על הסף עמדו חמי ולצידו הסטוץ שלי, בוני_82, לוטש בי מבט נדהם שהתחלף לאיטו בהבעת בהלה מרוסנת בקושי.