יש על מה לדבר
חמי שמח מאוד לפגוש אותי, לחץ את ידי בחמימות, הציג בפני את החבר שלו – בועז, שגם את ידו לחצתי, מחייך אליו חיוך מנומס, ואחר כך הניח בזהירות קופסת פח כחולה ענקית על הרצפה, פתח אותה, ומתון מתון פרש את מגירותיה הגדושות כל טוב, קודם מימין ואחר כך משמאל, הוציא מקדחה נטענת ושאל את בוריס איפה חשקה נפשו לתלות את התמונה.
בוריס גרר מהמזווה ציור שמן מופשט בגוונים אדמדמים, שבמאמץ גדול אפשר היה לזהות בו זוג ערטילאי מחובק, ואמר שהוא רוצה לתלות אותו בחדר השינה.
"אחלה ציור." שיבח חמי, מצמצם את עיניו מול הציור, "זה זוג?" תהה.
"כן, בטח, זוג מחובק בכפיות." חיוויתי את דעתי.
"אחד ערום ואחד עדיין לבוש." הוסיף בועז השערה משלו.
"נכון שהוא יפה?" קרן לעברנו בוריס בשביעות רצון, ונשא את הציור לחדר השינה, בעוד חמי הולך אחריו עם המקדחה.
ברגע שהם הפנו אלינו את גבם נעלם החיוך השאנן מפניו של בועז, "אם אתה יודע מה טוב בשבילך אל תעז להגיד לו משהו עלינו." סינן חרש לעברי.
"למה לא סיפרת לי שאתה וחמי יחד?" התרעמתי, דוחה מעלי בבוז אילם את אזהרתו הפתטית.
"אל תשאל שאלות טיפשיות." התרגז בועז בלחש.
"בועז! אתה מוכן לבוא לעזור?" קרא חמי מחדר השינה, והוא ניתר ממקומו ורץ אליו, מעווה תוך כדי כך את פניו לעברי במה שהיה אמור להיות הבעת איום. לא התרשמתי ממנה כהוא זה, אי אפשר לפחוד מאיומים של מישהו אחרי שהוא ירד על ברכיו לפניך, ליקק את כפות רגליך, קרא לך אדוני, הגיש לו את ישבנך, וביקש בהכנעה שתקרע אותו.
חמי הפעיל את המקדחה, הרעש הצורמני מרט את עצבי, צעקתי לבוריס שאני הולך, שלום ולהתראות לכולם, והסתלקתי הביתה.
בועז התקשר אלי שוב מאוחר בלילה, והתנצל בנימה מתרפסת על השעה המאוחרת ועל צורת הדיבור הלא נעימה שלו.
"בסדר, תשכח מזה, אבל להבא תדע שעלי לא מאיימים." הודעתי לו בקרירות.
"אני יודע, סליחה, אני ממש מצטער, אני פשוט... נלחצתי כל כך... לא ידעתי שאתה חבר של חמי."
"אני לא ממש חבר שלו, נפגשנו בזמנו כשהוא בא ליום הורים של דני, וחוץ מזה אנחנו רק ביחסי שלום שלום כשאנחנו נפגשים פה ושם, אפילו לא ידעתי שהוא ורוני כבר לא."
"הוא ורוני לא?" זקף בועז גבה אירונית, "הלוואי וזה היה נכון." התלונן בנימה יבבנית, "הרוני הזה... הוא כל הזמן פה, מאז שהוא חזר מחו"ל הוא לא מפסיק לנסות לחזור לחמי, אין יום שהם לא מדברים, הוא מזמזם סביבו כמו איזה יתוש מרגיז, הוא אפילו שכר כאן דירה למרות שהוא יכול לגור בשקט בקריות, אצל הוריו."
"איפה כאן?" הסתקרנתי, "איך זה שלא ראיתי אותו אף פעם? איך הוא נראה?"
"נראה טוב, המניאק. תימני שחור, רזה, סקסי כזה, בטח יש לו וואחד זין..." תהיתי אם בועז מודע להתפעלות החרמנית המהולה בטרוניה שבקולו. כנראה שלא, מודעות עצמית לא הייתה החלק החזק אצל בועז.
"אז אתה בוגד בחמי כי הוא בוגד בך עם האקס הסקסי שלו?" ניסיתי לעשות סדר בבלגן.
"הוא לא בוגד בי." נזעק בועז, "הוא לא טיפוס כזה."
"אז למה אתה בוגד בו?"
בועז נאנח, "ככה, כי אני חייב."
"באמת? לא ראיתי אף אקדח מכוון לראש שלך כשהזדיינו." לגלגתי.
"אתה לא מבין." גנח בועז, "תגיד, היית מאוהב פעם? כי אני כן, אני ממש אוהב אותו, ודווקא בגלל זה אני לא יכול לעשות איתו מה שאני עושה איתך. בהתחלה חשבתי שאני אסתדר, ולא נורא, העיקר שאנחנו יחד, אבל אז האקס שלו חזר והתחיל לפטרל סביבו ואני... לא יודע, איכשהו התחרפנתי מזה, והייתי חייב... אתה מבין?"
"לא כל כך, אתה בוגד בו לפני שהוא יבגוד בך?" שיערתי.
"למה אתה אטום כזה? אמרתי לך כבר, חמי לא אחד שבוגד, אבל... פעם, לפני כמה שנים, הוא ורוני נפרדו, וחמי עבר לגור עם בחור אחד בשם סולי, שמעת עליו?"
"זה שמגדל את התאומים שנולדו לחבר שלו שמת בתאונה?"
"כן, ההוא, בחור מקסים, ממש נשמה, וגם החבר שלו חמוד. הוא חי עם חמי כמה חודשים, וגם הוא סבל מאותה בעיה, כל פעם שרוני נמצא בסביבה אתה מרגיש שקוף כמו רוח רפאים, אתה יודע איך סולי פתר את זה?"
"בגד בחמי?"
"לא," גיחך בועז, "הוא עשה שלישיה עם שניהם, אם היה לי אומץ הייתי מציע את זה לחמי."
"אולי תציע לחמי לעשות אתך סקס מלוכלך כמו שאתה אוהב? יכול להיות שהוא יפתיע אותך לטובה."
"לא, אני לא יכול." נאנח בועז, "אני אוהב אותו יותר מידי."
"אז מה אתה מרגיש כלפי?" הסתקרנתי
"כלום." אמר בועז בפשטות.
"יופי, גם אני מרגיש אותו דבר כלפיך." החזרתי לו כגמולו.
"אני יודע, בגלל זה אתה זיון כזה טוב."
"תודה." עניתי, ואחר כך, כשקלטתי כמה השיחה הזו אבסורדית, פרצתי בצחוק, ואחרי היסוס רגעי בועז הצטרף אלי, ואחר כך שאל אם נוכל להיפגש שוב.
"לא." סירבתי בתקיפות, "תמצא לך מישהו אחר שלא אכפת לו ממך שיזיין אותך, ותעשה מאמץ למצוא מישהו שגר רחוק ולא מכיר אף אחת מהנפשות הפועלות."
"כן, בסדר, אתה צודק, ביי רענן."
"ביי בוני, בהצלחה לך."
הטלפון מעידו הפתיע אותי אחרי שכמעט נרדמתי והוא שמע את זה בקולי. "הערתי אותך?" שאל בחרטה.
"לא." שיקרתי.
"שקרן." חייך עידו דרך הטלפון, "אז מה שלומך רענן?"
"אני בסדר גמור, מה אתה רוצה?"
"לשאול מה חדש אצלך? מה שלומך? איך אתה מסתדר לבד, ואם אתה מגיע למצעד הגאווה?"
"מי אמר שאני לבד?" התרסתי, מתעלם משאר שאלותיו של האקס החצוף שלי.
התשובה שלי הדהימה אותו, הוא השתתק לרגע, ואז שאל בקול מעט פחות בטוח מה התוכניות שלי לשבוע הגאווה, ואם יש מצב שאגיע לתל אביב למצעד?
"יכול להיות, אני צריך לשאול את החבר שלי אם בא לו." השבתי באיטיות, מגלגל במוחי אלף ואחת תוכניות שכולן הסתיימו באותו אופן – אני הולך יד ביד עם גבר מדהים ושווה, ועידו משתרך לצידי, בודד ומלא חרטה.
"יש גם פסטיבל סרטים גאים." הוסיף עידו, מעט בחיישנות, "בא לך להשתתף?"
"כן." החלטתי באימפולסיביות, "בעוד שבוע נגמר קורס הקיץ, ולמה שגם אני לא אקח לי כמה ימי חופש? אני לא בטוח שבוני יוכל להגיע, אבל אני אבוא."
"בוני, ככה קוראים לו?" גיחך עידו, "נשמע כמו שם של כלב."
"אל תהיה אידיוט, זה רק שם חיבה, אני אתקשר אליך ברגע שאני אדע בדיוק מה קורה איתי, ומה שלומך חוץ מזה? איך "החבר" הזה שאתה גר אצלו?" שאלתי, מניח לו לשמוע את המירכאות בקולי.
"עד כמה שידוע לי הוא בסדר גמור." ענה עידו ביובש, "אבל אני גר לבד עכשיו."
"אני מבין." השבתי באותו טון יבש, מקווה שהוא מתאכזב מכך שלא טרחתי להמשיך לברר מה, ולמה ואיך?
"אתה חושב שאתה מבין, אבל אתה לא." החזיר לי עידו כגמולי, "אני יודע למה אתה חושב ככה, אבל לא נפרדתי ממך כי בא לי להזדיין עם אחרים."
"אז למה נפרדנו בעצם?"
"זה מסובך, אי אפשר להסביר דבר כזה בטלפון, נדבר על זה כשניפגש, תגיד, איך אתה מסתדר עם השכר דירה?"
"יותר טוב ממה שחשבתי, התחלתי לתת שיעורים פרטיים, ואני מלמד פעם בשבוע בקורס הכנה לפסיכומטרי, ובלי הרכב יש לי פחות הוצאות, אני מחזיק מעמד."
"אחלה," קולו התרכך, "אתה מתגעגע אלי קצת?"
"לא, אני עסוק מידי, ואתה?"
"אותו דבר, ביי רענן."
"ביי עידו."
כמה דקות לפני שהספרייה נסגרה הטרחתי את עצמי אליה, ותפסתי את בועז רגע לפני שעלה על אופניו בדרך הביתה. הוא לא נראה שמח לראות אותי, "רענן, איזה הפתעה! מצטער, אבל הספרייה סגורה."
"אני יודע, באתי אליך, לא לספרייה."
פניו התכרכמו, "אל תעשה לי את זה, אני מנסה להיגמל מהקטעים האלה."
"שיהיה לך בהצלחה, אבל אין סיבה שתילחץ, לא באתי אליך בגלל הסקס, רציתי להזמין אותך ואת חמי לבוא איתי למצעד הגאווה ולפסטיבל הסרטים הגאים בשבוע הגאווה בתל אביב."
"באמת?" האירו פניו בשמחה, "איזה יופי, אבל חמי לא ירצה לבוא, כבר שאלתי אותו והוא לא מסכים. הוא לא אוהב את תל אביב, וחוץ מזה יש את הילד... חשבתי ללכת לבד ולפגוש שם חברים ותיקים, אבל יהיה יותר כיף אם תבוא איתי."
"נהדר, אז קבענו. אגב, אם תרצה נוכל לישון שם אצל עידו, האקס שלי, ו... אה..." עכשיו בא הקטע המביך, "תראה בועז, כדי שעידו לא יתפוס עלי תחת אמרתי לו שאני בא עם חבר ו... אה... אתה לא חייב כמובן, אבל אם לא אכפת לך זה יהיה יפה מאוד מצידך להתנהג כאילו שאני ואתה... אבל רק אם בא לך..." אוף! זה היה קשה יותר מכפי שתיארתי לעצמי.
בועז הבין מיד את הבעיה שלי, צחק ושאל מה הייתי עושה אם הוא לא היה יכול להגיע איתי?
"הייתי מציע לבן של בוריס, ליניב, למרות ש... הוא די חמוד, אבל אתה נראה הרבה יותר טוב."
"אני מודה לך על המחמאה, וחוץ מזה יניב מגיע עם בנצי, החבר המבוגר הזה של רוני, זה שהחליט לעת זקנה שהוא בעצם הומו."
"באמת? בן כמה הוא?" חקרתי, חש פתאום את נטל גילי המתקדם. זה היה טיפשי, אבל איכשהו חשתי עשיתי משהו לא בסדר, ושזו אשמתי שאני כבר לא צעיר כמו שהייתי.
באמת רענן, מה חשבת לעצמך? איך הרשית לעצמך להזדקן? נזפתי בעצמי ומיד התעצבנתי על עצמי - איזה אידיוט אני, מה יש לי להתבייש בגיל שלי?
"לא יודע בדיוק, הוא לא מגלה, אבל אני חושב שהוא בן ארבעים ומשהו, אולי אפילו חמישים."
"וזה זקן? אתה יודע שבספטמבר אני אהיה בן שלושים ותשע?"
"באמת?" נדהם בועז, "אתה רציני? לא הייתי נותן לך אפילו שלושים, איך אתה נראה צעיר כל כך?"
"לא יודע, גנים אני חושב, בזכותם כל השערות שלי עדיין אצלי, ואין לי כמעט שער שיבה ואולי גם בגלל שאני רזה כל כך?"
"אתה לא רזה, אתה תמיר וחטוב." מחה בועז, "ואין לך בכלל קמטים, איך אתה עושה את זה?"
"הולך לישון מוקדם ובורח מהשמש." חייכתי, צבטתי את לחיו בחיבה, והלכתי להתארגן לנסיעה למצעד הגאווה.
עידו הסכים ברצון לארח אותי ואת בועז. הזהרתי אותו לא לקרוא לבועז בוני כי זה כינוי חיבה פרטי מאוד, ובכלל, שיקרתי, "אני ובועז רק התחלנו להכיר אחד את השני והמצב ביני לבינו עדיין לא לגמרי ברור, ולכן אני מבקש ממנו לגלות רגישות וטקט."
"אני מבין." אמר עידו בקול המתקתק הזה שלא סבלתי אצלו - סימן בדוק להפתעה לא נחמדה שהוא מחביא ממני, "גם אצלי זה ככה." הוסיף, ואם לא הייתי מכיר אותו כל כך טוב לא הייתי משגיח בנימת הניצחון הדקיקה שנשזרה בקולו, אבל במשך השנים צברתי הרבה שעות עידו והרגשתי בה היטב.
"למה בדיוק אתה מתכוון עידו?" שאלתי מהר מידי, ומיד הצטערתי, גם על עיתוי השאלה, וגם על הטון החריף מידי בה נשאלה.
"יש מישהו... בחור אחד מבאר שבע שבא להשתתף במצעד, שמו ענר דרך אגב, הכרנו באטרף, הוא עשה עלי רושם טוב והזמנתי אותו לבוא אלי למצעד."
"מה, עוד לא פגשת אותו פנים אל פנים?" נדהמתי מפזיזותו של האקס שלי – נראה שהוא היה ממש נואש במאמציו להוכיח לי שגם הוא יכול.
"ראינו אחד את השני דרך המצלמה, ודיברנו המון." התגונן עידו.
"זה לא כמו פגישה פנים אל פנים."
"טוב, זה מה יש." איבד עידו את סבלנותו.
"בסדר, אין בעיות, זה הבית שלך, תזמין את מי שאתה רוצה. אני מקווה שיש לך מספיק מקום לכולם."
"יהיה בסדר." הרגיע עידו, ונתן לי את הכתובת, ורק אז התברר לי שהוא גר בעצם בגבעתיים.
"גבעתיים?" לגלגתי.
"זה כמעט תל אביב, אבל זול ושקט יותר." סירב עידו לחוש מבוכה. בסוף סיכמנו שניפגש כולנו ביזרעאלי, ניסע אליו, נשים את התרמילים בדירה שלו, נצטייד במים ובכובעים, ומשם נצא למצעד. "ואל תשכח בגד ים כי המצעד נגמר במסיבת חוף." הזכיר לי עידו.
נסענו לתל אביב ברכבת גדושה בצעירים וצעירות רעשניים וצבעוניים שנסעו למצעד. בועז היה עצבני ושתקן שלא כהרגלו כי הוא שוב רב עם חמי, ואני הייתי מתוח בגלל הפגישה עם עידו. לא ראיתי אותו כבר שלושה חודשים, ולא הצלחתי להחליט אם אברך אותו לשלום בקרירות מתנשאת, ואלחץ לו יד, או אפול לזרועותיו, אחבק אותו ואתן לו נשיקה.
הלב רצה נשיקות וחיבוקים ואפילו דמעות, האגו התנגד, רקע ברגליו בסרבנות והתעקש על לחיצת יד קצרה, והבעת פנים שלווה ומנומסת. אף אחד לא רצה לוותר, ואני ישבתי קפוא ואומלל בעוד הם הולכים מכות בתוכי.
בתחנת יזרעאלי כולם קמו ונדחפו לדלתות. נתתי לבועז יד, פקדתי עליו לא ללכת לי לאיבוד, והנחתי להמון הנרגש לסחוף אותנו מחוץ לרכבת. אחרי כמה שניות מפוקקות עצמות של הידחקות נחתנו, פרועים ומעוכים, על הרציף, ועדיין יד ביד התחלנו לחפש את עידו. הוא שמר בתבונה על מרחק ביטחון מהרכבת ועמד בקצה הרציף, מחפש אותנו בעיניו.
במקרה יצא שאני ראיתי אותו בדיוק כשהוא הבחין בי, "רענן!" הוא צרח, והתחיל לרוץ אלי, הבעת אושר על פניו, וידיו פרושות אלי לחיבוק, ואז ראה שאני אוחז בידו של בועז ומיד הוריד את הידיים, עבר להליכה מתונה, וכשהגיע אלי לחץ את ידי בפנים רציניות. אחר כך לחץ את ידו של בועז שנצמד אלי כמו ילד שפוחד לאבד את אימא, והוליך אותנו לספסל עליו חיכה לנו ענר, שהגיע כמה דקות קודם.
ענר היה צעיר עד כאב, חמוד בסגנון חנוני מתלהב, ומלא מרץ נעורים מפחיד. הוא דיבר ללא הרף, שאל שאלות על כל דבר שראה, נשא על גבו בקלילות תרמיל ענקי, ובלי להתכוון לזה נתן לנו הרגשה שאנחנו חבורת דינוזאורים עתיקים וחכמים.
ניסיתי להיות מנומס וחביב, ולענות על כל שאלותיו, אבל התקשיתי בכך, וראיתי שגם עידו מתאפק לו להגיד לו להפסיק להיות מתלהב כזה, ולסתום כבר. בועז לעומת זאת נראה מוקסם מהילד, אחז בזרועו, קשקש ודיבר, והסביר על תל אביב ועל היסטוריה ורודה, על מצעדי גאווה בארץ ובעולם ועל הומואים וסמלי גאווה מסביב לגלובוס.
מי ידע שהוא תחליף גוגל כזה? הוא ממש עלה על גדותיו משפע מידע מיותר, וענר שכשך בו בהתלהבות, מחייך אליו בהערצה.
"נדמה לי שהחבר שלך חטף קראש על הדייט שלי." העיר עידו בלגלוג אחרי שהשניים גמרו אומר שחבל לבזבז זמן בנסיעה לדירת המארח שלנו אם אפשר להגיע מיזרעאלי ישר לגן העצמאות, ואחר כך לרדת לחוף הילטון – חוף הגאווה האולטימטיבי.
"ניפגש כבר בגן מאיר." תלה עלי בועז את התרמיל שלו, "לא אכפת לך, נכון רענן?"
"ממש לא, לכו ילדים, תיהנו לכם." הסכים עידו בשמי, והוריד באבירות את תרמילו של ענר מעל כתפו.
רק אחרי שהשניים פרחו לדרכם ואנחנו ישבנו לבטח באוטובוס לגבעתיים הוא הודה באנחה שהתרמיל של ענר נורא כבד. "יכול להיות שהוא לא מתכנן לחזור לבאר שבע?" גיחכתי לעברו בזדוניות.
"אל תגיד את זה אפילו בתור בדיחה." הזהיר אותי עידו בחומרה, "יש לו עוד שנת לימודים באוניברסיטה."
"גם בתל אביב יש אוניברסיטה."
"שלא תעז לגלות לו."
"טמבל, נו, תביא, אני אעזור לך."
"אתה? אל תצחיק אותי, אתה רזה וחלש מידי."
"למה אתה מלכלך, אני רזה, אבל בהחלט לא חלש."
"אני יודע רענן, סליחה, לא רציתי להעליב אותך." הרצין עידו, וכמו על פי אות נסתר הסתובבנו והבטנו אחד בעיני השני.
"רענן, תשמע..." ניסה עידו לאחוז בכפי.
משכתי אותה ממנו, "אנחנו באוטובוס." הזכרתי לו.
"אני יודע, אבל עוד כמה דקות נגיע ו..."
"ומה?"
"אנחנו צריכים לדבר."
"על מה יש לדבר? אתה עזבת והחיים המשיכו, אין על מה לדבר."
"יש על מה לדבר." התעקש עידו, "חכה עד שנגיע לדירה שלי, ואני אראה לך על מה."
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
