הכל סיפורים

אי שפיות זמנית

הדירה של עידו הייתה חור - קטנה, חשוכה, מוזנחת וגם הריהוט, אוסף גרוטאות שנרכשו באמצע המאה הקודמת, היה על הפנים. "כמה אתה משלם על המקום הזה?" הבטתי סביבי בגועל.

כשהוא אמר לי כמה נחרדתי, "שלושת אלפים חמש מאות על שני חדרים? זה מה שאני משלם על וילה של שני קומות עם גינה."

"כן, בצפון הנידח, אבל פה זה ליד תל אביב, וחוץ מזה הדירה מרוהטת."

"אז הרהיטים המזעזעים האלה לא שלך? הוקל לי, כי אם הם היו שלך הייתי מייעץ לך למהר ולבדוק את הראייה שלך."

עידו העווה את פניו בקוצר רוח וביקש שלא אהיה גועלי.

"מצטער, המקום הזה משפיע על מצב הרוח שלי, מזמן לא ראיתי ספה כל כך מכוערת, עם צורה כזו כדאי לה מאוד להיות לפחות נוחה." ניסיתי להתיישב על הרהיט המדובר שלא הסתפק בכך שהיה ישן ומטונף אלא הגדיל לעשות וניחן בכיעור נדיר.

"היא לא." ציין עידו בעצב, "עדיף לשבת במטבח." הציע. התיישבנו במטבח שעיצב עיוור צבעים בעל חיבה משונה לציפוי פורמייקה.

"יש פה רק שני חדרי שינה, איפה תכננת שכולנו נישן?" תהיתי.

"אה... לא ממש תכננתי, זה תלוי ב... בכל מיני דברים."

"איזה דברים?"

"דברים, תגיד, לא מפריע לך שהחבר שלך הסתלק עם ענר?"

"לא, ולך?"

"ממש לא, ענר חמוד, אבל הוא רק בן עשרים ומשהו, שלא לדבר שנפגשתי איתו רק היום ו... מה בדיוק קורה בינך ובין בועז? אתם יחד?"

"סוג של יחד." עניתי בקיצור.

"לא מבין, אתם מזדיינים? ואל תגיד לי סוג של מזדיינים, כי אין דבר כזה."

"בטח שיש, כשתגדל תבין." חייכתי אליו חיוך שידעתי היטב שירגיז אותו, ואכן צדקתי,

הוא התעצבן אבל שמר על איפוק ראוי לציון. "רענן מספיק, תענה לי כמו בן אדם בבקשה." ביקש בענווה.

"אנחנו פחות או יותר יזיזים."

פניו אורו לשמע תשובתי, "יופי, אני שמח לשמוע."

"מה, שיש לי יזיז?"

"לא, שזה פחות או יותר."

"מה כל כך משמח בפחות או יותר?"

הוא גיחך בשביעות רצון, "כי אם אני מתרגם את מה שאמרת לרעננית מדוברת אז אתה מתכוון להגיד שהיה לך איתו רק סטוץ, בשביל מה סחבת אותו לפה? כדי לעצבן אותי?"

"ממש לא, למה שתתעצבן? הרי נפרדנו."

"זהו ש..." הוא לכד את כף ידי בין כפותיו, ורכן אלי מעבר למשטח הפורמייקה המחריד - חיקוי עץ בצבע חום מזעזע, דהוי שרוט ומכוער, "אני חושב שעשיתי טעות."

"כן, אני מסכים, לשלם כל כך הרבה על דירת וינטג' הכיעור הזה? ביג מיסטייק."

"עזוב כבר את הדירה." סינן עידו בקוצר רוח, ומעך את כף ידי בחוזקה.

"ברצון." עניתי, ומעכתי את ידו בחזרה, מכאיב לו בכוונה, "יאללה, בוא נעוף החוצה."

"איי... די, אתה מכאיב לי." יילל עידו.

"אתה התחלת."

"אני יודע רענן, הייתי אידיוט, עשיתי טעות איומה, ואני ממש מצטער." התרגש עידו, הרפה מידי, הניח את כפות ידיו על לחיי, מסגר את פני בין אצבעותיו והביט ישר בעיני.

"נו, די, לא קרה כלום, לא באמת כאב לי." טלטלתי קלות את כף ידי המעוכה, מעמיד פנים שאני לא מבין את כוונתו.

"אוף אתך, למה אתה חייב להיות תמיד כזה קשה הבנה." רטן עידו, וכמו שידעתי שיעשה משך אותי אליו ונישק אותי, ודקה אחר כך, אין לי מושג איך זה קרה, כבר היינו על המיטה החורקת שלו, מרוכזים כל כך זה בזה עד שהבחנתי בראש המיטה הזוגיות, המרופד קטיפה מזויפת מרוטה בצבע אדום בורדו מחריד, רק אחרי שגמרתי בכף ידו.

"אלוהים ישמור, אין סוף לזוועות." גנחתי וטמנתי את פני בחזה שלו. כל כך התגעגעתי אליו, לריח, לטעם, למגע, איך יכולתי לחיות כל כך הרבה זמן בלעדיו?

"מה?" התנער עידו מהנמנום שהיה נופל עליו תמיד אחרי סקס, "איזה זוועות? לא היה לך טוב נני?" ככה הוא היה קורא לי תמיד אחרי זיון מוצלח.

"אל תשאל שאלות טיפשיות, אחרי כל כך הרבה שנים אתה עוד לא יודע מתי אני נהנה במיטה?" גערתי בו, "התכוונתי לראש המיטה המרופד הזה, תעשה לי טובה ובהזדמנות הראשונה תשרוף את הדבר המזעזע הזה ותביא גאולה לעולם."

"העולם יכול לנשק לי בתחת." השיב עידו בקור רוח, ומעך אותי אליו, "אני אוהב אותך נני, ואני רוצה ש..."

"רק רגע. הדפתי אותו מעלי, "מה אמרת? תחזור שנית."

"אמרתי שאני אוהב אותך, תמיד אהבתי, לעזוב אותך היה הדבר הכי מטומטם שעשיתי אי פעם, למה לעזאזל נתת לי ללכת?"

"מה הייתי אמור לעשות לדעתך, לקשור אותך? אמרתי שנגמר לך ממני, והלכת."

"כן, נכון, חבל, סתם קשקשתי שטויות."

"נניח, אבל עידו, אם אתה זוכר, רבנו המון לפני שעזבת, והאמת שדי הרבה זמן לא היינו מאושרים יחד, ואגב, מה עם החבר הזה שהיית אמור לגור איתו?"

"זה לא הסתדר." אמר עידו ומבטו התחמק ממבטי.

"או. קי. רוצה לדבר על זה?"

"לא ממש, אבל אם אני רוצה שנחזור, ואני רוצה, אני צריך לספר לך עליו, נכון?"

"לא יודע, מה בדיוק קרה שם?"

הוא נאנח והתחיל להצטדק, "עכשיו אני מבין שזה היה רק סימפטום למשבר אמצע החיים ולא..."

"משבר אמצע החיים? על מה אתה מדבר? אתה כולך בן שלושים וחמש?"

"עוד לא, רק בשבוע הבא."

"בסדר, אבל ממתי שלושים וחמש זה אמצע החיים? אתה מתכוון להתפגר בגיל שבעים?"

"אם זה היה תלוי בי הייתי סוגר את הבסטה כבר בגיל שישים." השיב עידו בעצב.

"אני בטוח שתחשוב אחרת כשתגיע לגיל חמישים וחמש, הנה, קח לדוגמא את בוריס..."

"הויאז'ה הרוסי עם השח? הזדיינת איתו?" קטע עידו את דברי.

תקעתי בו מרפק, אמרתי לו להפסיק להיות דביל, והפצרתי בו שימשיך לספר על משבר אמצע החיים שלו.

"אין הרבה מה לספר, נעשיתי חסר מנוחה, הרגשתי שהחיים בורחים לי בין הידיים, שעוד לא עשיתי כלום, ואז פגשתי בעבודה מישהו..." הוא בחן אותי בהיסוס, ואחר כך המשיך. "נדלקתי על בחור צעיר ויפה ולא יותר מידי חכם, ובגלל שהייתי במצב נפשי גרוע כזה פירשתי את העליזות המטופשת שלו כשמחת חיים והתלהבתי."

"הזדיינתם?" חקרתי, "בגדת בי?"

"כן, הזדיינו, אבל לא בגדתי, הוא לא הסכים לסקס מלא עד שאני לא אפרד ממך."

"אתה צודק, הוא נשמע באמת כמו טמבל גמור." הפטרתי בבוז.

עידו משך בכתפיו, "יכול להיות, אבל בזמנו חשבתי שזה נורא רומנטי וחמוד."

"כן, חרמנות יכולה לבלבל כל אחד, אפילו אנשים יותר חכמים ממך." הסכמתי ביובש, והתחלתי להתלבש, "אני מקווה שהיה שווה לחכות כל כך הרבה זמן לזיון המיוחל?"

"כן, היה בסדר." השיב עידו בקול שטוח, "אבל ברגע שהפסקתי להיות חרמן הבנתי שהוא לא בשבילי."

רכנתי לשרוך את נעלי, "אתה הבנת או שהוא הבין?" שאלתי, קושר את השרוכים ותוך כדי כך בוחן את הבלטות שבצבצו מבעד לשטיח שחוק ומאובק, כמו כל דבר בדירה האיומה ההיא גם הן היו מכוערות וישנות.

"אוף אתך רענן." רטן עידו, "מה זה משנה בכלל, למה אנחנו מדברים כל כך הרבה על הזבל הזה?"

"לא יודע, אולי כי בגלל הזבל הזה שכחת את כל השנים שלנו יחד וזרקת אותי כמו טישו משומש?" הפניתי אליו מבט מאשים.

הוא גנח באומללות, והתאמץ להיראות אשם ומוכה חרטה, "אבל הסברתי לך מה קרה רענן, אני... תתייחס לזה כאילו לקיתי באי שפיות זמנית, בסדר?"

"לא יודע... נניח, אבל מה אם אני אסכים שנחזור ואחרי כמה זמן שוב תעשה לי את התרגיל הזה? יש לך מושג כמה רע היה לי אחרי שהלכת?"

"גם לי היה רע." השיב עידו חרש, והחל להוליך את אצבעותיו לאורך שביל השער הדק והבהיר שיורד מחזי אל ערוותי.

העפתי את ידו מעלי, "כמה זמן בדיוק אחרי שלזבל ההוא נמאס ממך נזכרת שרע לך איתו?"

הוא נעלב, "מי אמר שליוני נמאס ממני? אולי לי נמאס ממנו?"

"אה, אז יש לו שם? טוב לדעת." סיננתי בטינה, "איך הוא נראה?"

"מה זה משנה? למה אתה חופר בזה?"

"כי אני רוצה לדעת."

"בשביל מה זה טוב?"

"לא יודע, אבל אם אתה רוצה שנחזור אני רוצה לדעת למה הלכת."

"הלכתי כי הייתי אידיוט, כי היה לי משבר נפשי שהפריע לי להעריך את מה שהיה לי בבית. זו הסיבה היחידה שהתחרפנתי ונדלקתי על בחור צעיר ויפה."

"כמה יפה? יש לך תמונה שלו?" התעקשתי.

עידו רטן וקיטר, אבל לבסוף נכנע, הדליק את המחשב והראה לי כמה תמונות ששמר בתיקיה ששמה יונתן. יוני באמת היה יפה, היה לו גוף מעוצב לתפארת חדר הכושר, והוא הקפיד להצטלם במבחר פוזות מטופשות ומלאכותיות שתאמו את פניו - פנים יפות וריקות של דוגמן.

"יפה מאוד, ממש תמונות מקצועיות."

"כן, הן מהבוק שהוא עשה, הוא רוצה להיות דוגמן."

"הוא באמת נראה ככה, אני בטוח שמתחת לכל הפוזות והשרירים הוא גם רגיש, ספונטני ועם חוש הומור."

"ממש לא, הוא... לא חשוב, לא בא לי לדבר עליו."

"ולי לא בא לשמוע, אבל אין ברירה."

"למה אין ברירה, למה אי אפשר לשים את מה שקרה מאחורינו ולחזור לחיים הרגילים שלנו?"

"כי אתה חיסלת את החיים הרגילים שלנו, הם לא קיימים יותר עידו."

"אז אתה לא רוצה שנחזור?"

"אין דבר שאני רוצה יותר, התגעגעתי אליך כמו משוגע, אבל אי אפשר להתעלם ממה שקרה, הלוואי והייתי יכול, אבל זה בלתי אפשרי."

"אתה צודק." הסכים עידו בעצב, והתחיל גם הוא להתלבש, "ואני מבקש סליחה על כל הדברים הרעים שאמרתי לך, וגם על כל המריבות שהיו לנו לפני שעזבתי, אתה היית בסדר, הכל היה באשמתי כי... כי..." קולו נחנק.

"כי היית טיפש וחרמן, מה בדיוק קרה עם הבחור הזה, עם הדוגמן שלך?"

עידו העווה את פניו בחוסר רצון, אבל הבין שאין לו ברירה, והתחיל לספר איך, אחרי שהתארגן בסתר לעזיבה ונפרד ממני, עבר לגור אצל יונתן שחי בדירה גדולה ונאה עם שני שותפים. "בהתחלה הכל היה נחמד ונעים, היה המון סקס, והייתה העבודה החדשה, זה היה קצת כמו לצאת לחופשה, נהניתי מהכל, אבל אחרי חודש בערך כבר הבנתי איזה טעות עשיתי. הכל בתל אביב נורא נורא יקר, כולם עסוקים בעשיית פוזות ובבילויים בכל מיני מקומות... זה נחמד פעם או פעמיים בשנה, אבל כל סוף שבוע? כמה אפשר לצאת לבלות? וכל פעם צריך לקנות בגדים חדשים כי חס וחלילה שיראו אותך באותה תלבושת יותר מפעם אחת, כל הכסף שהרווחתי הלך על השטויות האלה, ומילא זה, הם גם עישנו והתמסטלו כל הזמן... את החשיש עוד יכולתי לסבול, אבל היו גם כדורים... ואחר כך יוני התחיל לדבר על יחסים פתוחים ועל שלישיות..."

"אוי, אוי, אוי..." גיחכתי, "ממש סדום ועמורה, בטח סבלת נורא. נו, אז איך זה לעשות שלישיה?"

"לא זוכר בדיוק, הייתי מסטול, והכי גרוע, לא משנה כמה שתיתי ומה לקחתי לא יכולתי להפסיק להתגעגע אליך."

"כן, בטח." הטחתי בפניו בכל הציניות שהצלחתי לגייס.

עיניו של עידו התמלאו דמעות, "אתה לא מאמין לי?"

"לא יודע עידו, אני מת להאמין לך, אבל שיקרת לי כל כך הרבה, אם המצב היה הפוך היית מאמין לי?"

"אל תדבר שטויות, אני מכיר אותך, אתה בחיים לא היית עושה דבר כזה, ותודה שגם הבועז הזה... אני בטוח שלא היה שום דבר בינו לבינך." חייך אלי עידו בביטחון מרגיז.

"אתה טועה." עניתי בהדרת כבוד קרירה והצטערתי ביני לביני שלא זיינתי יותר את בועז או אחרים, לא משנה, רק לא לצאת הלוזר הזה שעידו חשב שאני.

"לא יכול להיות שהזדיינת איתו." התווכח עידו, "הוא בכלל לא הטעם שלך."

"ויוני הטעם שלך?" עקצתי.

"כבר לא." הוא התיישב לצידי, לבוש למחצה, וליטף בהיסוס נוגע ללב את ברכי, "בבקשה חמוד, בוא נפסיק לדבר על מה שקרה, בוא נעשה תוכניות לעתיד." הפציר בי, והמשיך והכביר מילים על החרטה שהוא חש בגלל הצער שהסב לי, ועל רצונו לזכות בסליחתי, לפתוח דף חדש ולחיות איתי מעתה ועד עולם.

"בסדר." הסכמתי, רק כדי לגרום לו לשתוק כבר, "וכדאי גם שנתארגן לצאת למצעד."

"כן, המצעד... מוזיקה צרחנית ודגלים, המון אנשים מזיעים הולכים צפופים בחום הזה... אני לא יכול לחכות." רטן עידו.

"האמת שלא נורא חם השנה."

"מספיק חם, אני מעדיף לשבת לדבר אתך על העתיד שלנו במקום להזיע בחוץ."

"העתיד שלנו יחד?"

"כן, בטח שיחד. תקשיב רענן, עוד מעט סוף השנה ותוכל לעזוב בלב שקט את הבית ספר המעפן הזה שאתה מלמד בו."

"הוא לא מעפן." מחיתי.

"אולי, אבל המשכורות בו כן. מה דעתך לעבור לגור במקום קריר ורגוע, מקום ירוק ויפה, ללמד ילדים נחמדים ומחונכים, ולא ערסים צרחנים, ולהרוויח משכורת טובה ביורו, ולא מה שאתה מרוויח היום?"

הנחתי יד על מצחו, "אתה הוזה? על מה אתה מדבר עידו?"

"על שוודיה, המקום עבודה החדש שלי התמזג עם חברה גרמנית שיש לה סניפים בכל אירופה, חודש אחרי שעזבתי את יוני ועברתי לדירה הזו הציעו לי לעשות רילוקישן לשוודיה, אמרתי שאני מוכן בתנאי שגם הבן זוג שלי יכול לבוא איתי. חשבתי שיזרקו אותי מכל המדרגות, אבל הם מיד הסכימו, ושאלו מה הוא עושה, וכשהם שמעו שאתה מורה..."

"רגע, שאני אבין, שלושה חודשים אחרי שנפרדנו אתה הולך ומספר שאני הבן זוג שלך? על מה בדיוק חשבת עידו?"

"עליך כמובן, חכה, אל תפריע, כשהם שמעו שאתה מורה הם נורא התלהבו כי מתברר שבקהילות היהודיות בסקנדינביה יש מחסור במורים שמדברים עברית. לא תהיה לך בעיה למצוא עבודה. אז מה דעתך רענן?"

"לא יודע, אני צריך לחשוב על זה."

"מה יש לחשוב, מה מחזיק אותך בארץ?"

"עברית? משפחה? בקיצור, החיים שלי."

"בחייך, זה רק לשנתיים, וכשנחזור יהיה לנו די כסף לקנות בית, ואולי נוכל להביא סוף סוף את הילד שתמיד רצית."

"פתאום אתה רוצה ילד?"

הוא משך בכתפיו, "זה נעשה טרנד כזה בתל אביב, המון הומואים מביאים תינוקות עם רווקות או לסביות, או דרך פונדקאית, בעצם זה דווקא עסק די נחמד."

"נחמד? אבל אני זוכר שאמרת ש..."

"אז אמרתי, ועכשיו אני אומר אחרת. רק חמור לא משנה את דעתו. אז מה אתה אומר?"

"אני אומר שבאתי לפה כדי לצעוד במצעד, ואם לא נצא עכשיו נפספס אותו, אז קדימה, בוא נלך."