הכל סיפורים

הצרצר והנמלה

לפני שיצאנו למצעד הגאווה אמרתי לעידו שאני מבקש שלא ילחץ עלי כי אני צריך זמן לחשוב על ההצעה שלו אם כי בעצם כבר החלטתי לנסוע איתו, אבל לקחתי את הזמן שלי גם כדי למתוח אותו קצת, וגם כדי שלא יחשוב שאני קל להשגה.

למעשה, כשיצאנו לכיוון גן מאיר הייתי בטוח שכן, אני אזנח הכל מאחורי ואתחיל איתו דף חדש בארץ חדשה, קרירה וטובה יותר, רק חיכיתי לרגע המתאים לספר לו מה החלטתי.

נסענו באוטובוס עד גן מאיר ומשם החלנו לצעוד לאיטנו במסלול שנקבע - החל  מרחוב בוגרשוב, עבור לבן יהודה ולארלוזורוב, ומשם למסיבה בחוף גורדון.

כמו תמיד היה חם - השנה דווקא החום לא נורא כל כך אמרו כולם ומחו זיעה – רועש וצבעוני. פוליטיקאים שאפתניים התחככו במלכות דראג, צעירים מתלהבים נופפו כרזות ודגלים, וצופים שישבו על המרפסות הפריחו בלונים בצבעי הגאווה ושפכו עלינו מים. הצועדים הצעירים חשפו גופות דקים ושריריים, רקדו וענטזו, מפזזים בין קשישים בגילי שחייכו בנוסטלגיה למראה הנוער המתלהב, אמרו שלום למכרים וידידים, התעלמו בתבונה מאקסים וצ'ילבות, וסבלו בגבורה למען הקהילה, מקווים שהעסק המייגע הזה תחת השמש הקופחת יסתיים לפני שהם יחטפו מכת חום.

אחרי שעה בחוף גורדון מאסתי במסיבה הצעקנית והמתישה שגעשה סביבי, איתרתי את עידו שעמד צמוד לבחור שרירי, מגולח פדחת וחשוף חזה ושוחח איתו באינטימיות מטרידה, הנחתי יד על כתפו, גררתי אותו הצידה ושאלתי מתי נוכל ללכת כבר הביתה.

"עוד קצת, רק הגענו, מה בוער לך? הנה, שב כאן קצת בצל, אני חייב להגיד שלום ליוני ולעודד." נחפז עידו לשני גברים צעירים ויפי תואר שרקדו לא רחוק מאיתנו, לחץ את ידיהם, חיבק ונישק, הצביע עלי, נופף לי וחפז משם להגיד שלום לעוד מכרים, ואחר כך נעלם מעיני.

"אתה רענן?" ניגש אלי אחד מהם, הושיט לי את כפו והציג את עצמו כיוני.

"כן, אני רענן." הודיתי ולחצתי את ידו בנימוס, סוקר את פניו בעניין. לא פלא שעידו הוקסם ממנו, גם במציאות הוא נראה טוב, ובלי צלם שיפקוד עליו לדגמן פוזות הוא נראה פחות שחצן, אפילו נחמד.

"אז אתה האקס של עידו?" חייך אלי בחביבות, "נהדר שבאת לבקר אותו, אחרי שנפרדנו היה לי רושם שהוא נעשה טיפה מתבודד, אף אחד לא ראה אותו ולא שמע ממנו כמעט חודש, דאגתי לו, אבל נראה שהוא התאושש, אתה יודע שהוא נוסע לשוודיה?"

"כן, שמעתי על זה." הנהנתי, תוהה איך יוני יודע על שוודיה.

"הרגשתי ממש חרא שלא יכולתי לבוא איתו, אבל הוא הציע לי את ההצעה הזו בעיתוי ממש לא טוב, שוודיה זה אחלה, אבל..." הוא חייך אלי במתיקות סכרינית שעוררה בי בחילה, "עידו בטח סיפר לך שאני מנסה לפתח קריירת דוגמנות, השקעתי המון כסף בבוק שיצא ממש מעולה, וסוף סוף התחלתי לקבל הצעות שוות, ופתאום הוא רוצה שאני אזרוק הכל ואסע לשוודיה? כאילו... אהבה זה אחלה והכל, אבל לדוגמן יש מעט מאוד שנים טובות, ואיך אני יכול להרשות לעצמי לבזבז שנתיים באיזה חור בסוף העולם?"

"לא יודע, אני לא מבין בזה הרבה, אבל ראיתי את התמונות שלך ואני משוכנע שתצליח." השבתי בנימוס, והוספתי חיוך מזויף שהסווה, כך אני מקווה, את הקור והבחילה שהתחילו להתפשט מקיבתי לעבר כל אברי גופי.

עודד ניגש אלינו, ואחרי שווידא שכן אני באמת האקס של עידו, הודיע לי שאני נראה הרבה יותר טוב ממה שהוא חשב, ואחרי ששמע שאני בן שלושים ושמונה, כמעט שלושים ותשע, שרק בהערכה, והתחיל לחקור אותי מה ה- BMI שלי? כמה אני שוקל ואיזה אימונים אני עושה? התשובות המגומגמות שלי לא הניחו את דעתו ולתימהוני הוא הרים את שולי הטריקו שלי ובחן את בטני החשופה – הופתעתי כל כך עד שלא עלה בדעתי למחות על החוצפה – ושאל אם אני עושה לייזר או שעווה, או שאולי אני חלק טבעי?

"מה?" נדהמתי ולקחתי שני צעדים אחורה, "על מה אתה מדבר?"

"אתה ממש חלק." הסביר עידו, "ועודד רוצה גם, ולכן הוא בודק מה עדיף, לייזר או שעווה."

"אין לי מושג, אני פשוט כזה, למה שלא תלמד לאהוב את עצמך כמו שאתה?"

הם החליפו מבטים מבודחים, כאילו אמרתי משהו ממש טיפשי, ואז הגיע סוף סוף עידו וחילץ אותי מהם.

"על מה דיברתם?" חקר אותי בדרך הביתה.

"על כל מיני דברים, תגיד עידו, למה באמת נפרדת מיוני?"

"למה אתה שואל? יוני אמר לך משהו עלי?" נדרך עידו.

"כן."

"מה הוא אמר?"

"הוא אמר הרבה דברים, אני לא זוכר בדיוק, תגיד עידו, נכון שהיו לך סטוצים כשעוד היינו יחד?"

"אהה... למה אתה שואל? מישהו אמר לך משהו?"

"לא, איך אפשר בכלל לדבר ברעש כזה, אבל ראיתי איך אתה מדבר עם כל מיני אנשים, לדוגמא עם הבחור ההוא, הקירח בלי החולצה, והיה לי רושם..."

"בחייך, זה רק מושון, אני מכיר אותו כבר שנים."

"ו... היה ביניכם משהו?"

עידו גנח והתפתל, ובסוף הודה שאולי... הוא כבר לא ממש זוכר... ולמה אני חופר בהיסטוריה עתיקה כזו, ומה זה משנה בכלל?

"אתה יודע עידו, עד שנפרדנו הייתי בטוח שאתה נאמן לי לגמרי, שאתה בדיוק כמוני, לא חולם אפילו לגעת בגבר אחר, אין לי מושג למה הייתי כל כך בטוח בזה, הרי המון פעמים חזרת מאוחר, או בכלל לא, תמיד היו לך ישיבות והשתלמויות, ואף פעם לא ידעתי מתי אתה יוצא ומתי אתה חוזר. מאז שאני מכיר אותך היה לך סדר יום מאוד לא צפוי, ואני תמיד חשבתי שזה רק בענייני עבודה... משום מה לא עלה אף פעם בדעתי... עוד כשהיינו יחד זיינת מהצד, נכון?"

לעידו הייתה די הגינות להסמיק, ולהיראות נבוך קצת, אבל מיד אחרי שהתאושש הוא טען בחום שזה היה סתם, רק זיונים חסרי משמעות, ואין שום סיבה לעשות עניין מסקס בלי שום רגש, אני הרי יודע שהלב שלו תמיד היה אצלי.

"אהה..." הנהנתי, מחייך כדי לא להסגיר את הכאב שחשתי, והמשכתי לפרש מחדש את ההיסטוריה שלנו. "וכמו שקורה לפעמים לבוגדים, יום אחד התאהבת באחד מהסטוצים חסרי המשמעות שלך ועזבת אותי."

"אמרתי לך, זה היה רק קראש בגלל משבר גיל." ניסה עידו לדחוף לי שוב את ההסבר המשומש שלו.

פתאום נמאס לי לחייך ולהעמיד פנים שאני גבר בגברים שלא מתרגש מכלום. "שתוק! שמעתי אותך מספיק, עכשיו אני מדבר." קטעתי בזעם את הנאום החלקלק שלו, "נדלקת על היפיוף הצעיר ההוא, והצעת לו לנסוע אתך לשוודיה. באת אלי רק אחרי שהוא דחה את ההצעה שלך כי היה לו חשוב יותר להפוך לקולב בגדים מאשר להיות אתך, מה שרק מוכיח כמה היית חשוב בעיניו, ואז החלטת להראות לו מה זה ופתאום נזכרת בי."

"לא נכון." מחה עידו ברוגז ילדותי, "אתה מפרש הכל לא נכון, זה בכלל לא היה ככה, רק אחרי שהוא סירב לנסוע איתי הבנתי שהוא בכלל לא אוהב אותי ואז... מה אתה עושה רענן?"

"מתארגן לחזור הביתה." עניתי, סגרתי את נרתיק כלי הרחצה שלי, קיפלתי את החולצה שלבשתי למצעד ודחפתי אותה לתרמילי.

"חשבתי שתישאר עד מחר בערב, רצינו ללכת לפסטיבל הסרטים..." הוא משך את החולצה מידי, "וחוץ מזה יום שישי היום, איך תיסע הביתה?"

"במונית."

"אל תהיה דביל, זה יעלה לך הון, בבקשה תישאר, אני מבין שאתה כועס עלי אבל..."

"אני מצטער עידו, אני לא מסוגל, אני חייב להיות לבד, לחשוב קצת."

"ומה עם הנסיעה לשוודיה? חשבתי שאתה אוהב אותי, שאתה רוצה שנחזור?"

"רציתי, אבל עבר לי."

"מה, בגלל הטיפש הקטן הזה, היוני הזה?"

"לא עידו, בגלל הטיפש הגדול הזה שעומד לפניך, בגללי, וגם קצת בגללך, אבל אתה לא אשם, אתה פשוט אתה, מי שאשם זה אני שלא הצלחתי להבין עם מי יש לי עסק."

"אוף, בחייך!" עידו רקע ברגלו על הרצפה כמו ילד מפונק, "מי ישמע, איזה פושע נוראי אני... אז זיינתי קצת מהצד, אז מה? אפשר לחשוב שאתה לא."

"לא, אני לא, אפילו לא חשבתי לעשות את זה, אהבתי אותך כל כך, למה שאני ארצה לגעת בגברים זרים?"

"כי זה כיף, כי זה נעים, כי... אוף אתך רענן! למה אתה כזה... כזה..."

"נמלה?" הצעתי.

"מה?" נדהם עידו, "איזה נמלה על ראשך? על מה אתה מדבר?"

"על הצרצר והנמלה, אתה בטח מכיר את משלי החיות של קרילוב?"

"אהה... כן, נדמה לי, מה זה שייך אלינו?"

"שייך, רק עכשיו קלטתי את זה, אני נמלה, אתה צרצר, תמיד היית, וזה בסדר גמור, בעולם צריך גם וגם, הם יכולים אפילו לאהוב אחד את השני, אבל הם לא יכולים לחיות יחד, חבל שרק עכשיו קלטתי את זה."

"בסדר, אני לא מתווכח, יכול להיות שאני צרצר, אבל רענן..." ניסה עידו לגעת בי, וויתר כשנרתעתי ממנו, "תשמע חמוד, עכשיו כבר שבת, ומונית לצפון תעלה לך המון כסף, אז למה שלא תישאר איתי? נישן יחד, ניפרד כמו שצריך..." פניו לבשו הבעת תחינה, "אני מבקש ממך מאוד, אל תשאיר אותי לבד בליל שבת."

"בסדר." נכנעתי, "אבל במוצאי שבת אני נוסע הביתה."

"אחלה, בוא נלך להתקלח."

"מה, יחד?"

"כן, למה לא? מה, יש איזה חוק נגד מקלחות משותפות לנמלים ולצרצרים?

"עד כמה שידוע לי, לא." ניסיתי לשמור על פנים רציניות, אבל לא הצלחתי וחייכתי, והפעם זה היה חיוך אמיתי. "תגיד עידו, אתה יודע מה זה בדיוק BMI ואיך מחשבים אותו?" 

נשארתי עם עידו כל השבת, ישנו יחד ואהבנו זה את זה ובערב, למרות הפצרותיו, נסעתי הביתה, בדיוק כמו שתכננתי. למרות שישנתי מעט מאוד באותו סוף שבוע התעוררתי כבר בחמש בבוקר בגלל חלום רע ששכחתי מיד כשהתעוררתי, אבל אני די בטוח שעידו, יוני ועודד היו בו, וצחקו ממני בגלל שה - BMI שלי היה גבוה מידי. מוטרד ועצבני שתיתי קפה ויצאתי להליכת בוקר שהיא לדעת המומחים אחד האמצעים הבדוקים לשיפור הכושר ומצב הרוח.

ההליכה אמנם שיפרה את מצב רוחי והחלטתי שמהיום אני אלך כל בוקר, ואולי אפילו אאמץ לי כלב? הוא לפחות יהיה נאמן.

בערב קפצתי לבוריס, לכאורה כדי לספר לו איך היה מצעד הגאווה ואולי גם לשחק שח אבל בעצם כדי להסביר לו איך לא נסעתי לשוודיה.

"אני לא מאמין, רק שלושה חודשים אחרי שנפרדתם קלטת שהוא תמיד התפרפר לו מהצד?"

"בערך, זאת אומרת, בעצם לא, או שאולי כן, אבל לא הרשיתי לעצמי להבין את זה... רק כשראיתי אותו במצעד הגאווה, מקפץ לו מגבר אחד לשני... הוא לא דאג בגללי בכלל, לא חשב שאני רואה איך הוא נמרח פעם על אחד, ואחר כך על אחר. הוא התרגל שאני כזה, אבל השתניתי, פתאום הבנתי שהייתי עיוור כל השנים, ושעידו הוא לא הגבר שתמיד דמיינתי שהוא, ואחרי השיחה עם הדוגמן הטיפשון הזה שהוא נדלק עליו הפסקתי לחשוד ופשוט ידעתי." הסברתי לבוריס שהקשיב לי בשתיקה, "עידו עשה לי טובה שהוא עזב אותי, ככה הוא הכריח אותי להתבגר ולראות את המציאות כמו שהיא, אני צריך להגיד לו תודה." אמרתי, וחייכתי מבעד לדמעות שמילאו לפתע את עיני.

"אני יודע שהוא לא שווה כלום, אבל אני לא יכול להפסיק לאהוב אותו." התייפחתי על כתפו של בן שיחי הנבוך שליטף את גבי בחיבה מגושמת.

"אם חיית איתו כל כך הרבה שנים אז הוא בטח שווה משהו." ניסה לנחם אותי, "ולפי מה שסיפרת גם הוא אוהב אותך, אבל יש גברים שלא מסוגלים להיות מונוגאמיים, ככה זה, אין שום סיבה להתרגש בגלל טיפוסים כאלה."

"אני יודע, אני חושב שבעצם תמיד ידעתי, אבל העדפתי להתעלם, היה לי נוח יותר לחיות באשליה, חבל שהתעוררתי ממנה."

"לא, לא חבל." פסק בוריס, "אשליה זה נחמד, אבל אחרי גיל מסוים זה נעשה פתטי. אתה מבוגר מידי בשביל לא לדעת באיזה עולם אתה חי, אבל מה אתה רוצה לעשות עכשיו, אחרי שהבנת מה ומי?" 

"לא יודע." מחיתי את דמעותיי, "אני פשוט לא יודע מה לעשות."

"אולי בכל זאת תיסע איתו? עוד מעט מתחיל קיץ ושוודיה ממש יפה בעונה הזו..." הוא נאנח, "בהשוואה לישראל שוודיה יפה בכל עונה."

"עם כל הכבוד לנוף בשוודיה, לא. אני אוהב אותו, ואני יודע שהוא אוהב אותי, אבל לא. אני לא מסוגל לחיות ככה יותר, אפילו לא בשוודיה היפה."

בוריס נאנח שוב, "אתה באמת נמלה רענן." העיר בחיוך, והתחיל לסדר את כלי השח.

"ומה אתך בוריס, אתה צרצר או נמלה?"

"צרצר." אמר בוריס בלי היסוס, "זקן ועייף, אבל בכל זאת צרצר." הוא טפח על ברכי בחיוך, "למה אתה חושב שאני עדיין לבד? ועכשיו מספיק לקשקש, בוא נשתוק ונשחק שח."