גל חום
לקראת אמצע יולי נעשה ממש חם, החזאים הבטיחו עומס חום ולחות גבוהה לאורך רצועת החוף ובעמקים, וקיימו. גל החום המתמשך גרע שינה מעיני ופגם בתאבוני. לאכזבתי גיליתי מאוחר מידי שהמאוורר החדש שרכשנו בשנה שעברה נעלם לאי שם - יכול להיות שעידו לקח אותו? - ושהישן שעוד בקיץ שעבר הראה סימני גסיסה נפח את נשמתו במשך החורף ולא עובד יותר. לא הצלחתי להירדם בחדר השינה הלוהט ומחוסר ברירה הדלקתי מזגן, ואז נוכחתי לדעת שאם אני נרדם עם מזגן דולק ובלי בן זוג שיחמם אותי אני קם עם צוואר תפוס.
ביום הרביעי של גל החום התעוררתי לפנות בוקר, זועף ונרגן, ואחרי שהבנתי שלא אצליח לישון יותר הדלקתי את המחשב ונכנסתי לאי מייל שלי. זו הייתה טעות שמוטטה באחת את כל עולמי המוכר – בעל הבית שלי שלח לי תזכורת, מנוסחת בלשון משפטית מרושעת, שהחוזה שלי נגמר החודש, ושבמידה שאין לי דירה חלופית הוא מרשה לי, לפנים משורת הדין, לשהות בביתו עד סוף אוגוסט בתנאי שאוסיף לשכר הדירה הקבוע שלי תוספת של חמש מאות ₪ (שלא יכולתי להרשות לעצמי) וטרח לציין בקפדנות אכזרית שגם אם אבחר באופציה הזו אני חייב להתפנות עד ראשון לספטמבר כי הוא מתכנן לשפץ, ואם לא אסלק את עצמי ואת חפצי בזמן הוא לא אחראי לתוצאות.
למרות שהשעה הייתה רק חמש וחצי בבוקר ולכאורה מזג האוויר היה אמור להיות עדיין קריר מעט התחלתי להזיע מרוב לחץ ובהלה. הבשורה הזו לא יכלה להגיע ברגע פחות מתאים, בעוד יומיים היה עלי לצאת להשתלמות של חמישה ימים בנתניה, מה שהותיר לי בקושי חודש למצוא בית חדש, לארוז ולעבור. אחוז פאניקה התקשרתי לעידו כדי לספר לו על הצרה שנפלה עלי ועל הדרך לברר איפה הוא החביא את המאוורר החדש, אבל הנייד שלו היה מנותק. מודאג מאוד גלשתי לדף הפייסבוק שלו וגיליתי שהוא נגוז בצורה מסתורית.
נשמתי עמוק, פקדתי על עצמי לא להיכנס לפאניקה, וליתר ביטחון עשיתי מקלחת קרה, שתיתי כוס מיץ קר במקום קפה, ויצאתי להליכת בוקר בתקווה שהצעדה בחיק הטבע תטהר את מחשבותיי ותאושש אותי. בדרך פגשתי את חמי שכמו בכל בוקר טייל עם כלבתו, לצידו פסע בחור שחום, דק ומתולתל שתלה בו עיניים מעריצות. חמי איחל לי בוקר טוב מנומס, וחייך אלי, מרוצה ושמח בחלקו. במקום לשמוח בשמחתו חשתי מדקרת קנאה וטינה, רק לפני כמה ימים הוא נפרד מבן זוגו וכבר הוא מטייל לו בנחת עם חבר חדש? איך הוא עושה את זה? ולמה רק אני, לא יצלח שכמוני, לא מצליח למצוא אף אחד, חוץ מבוריס שרוצה ממני רק סקס, ועושה לי טובה כשהוא מניח לי לישון אצלו פעם בשבוע?
ריחמתי על עצמי לאורך כל טיול הבוקר, מרגיש זקן וממורמר, וכשחזרתי, גלמוד ומזיע הביתה, הסתערתי על משימת חיפוש בית חדש.
"עברתי אצל כל המתווכים, וגיליתי שאני יכול להרשות לעצמי רק דירות מעפנות." דיווחתי לבוריס באותו ערב, "כל הבתים פה גדולים מידי ויקרים נורא בשביל בן אדם בודד שחי ממשכורת עלובה של מורה."
"אבל מה רע בדירה?" הביט בוריס סביבו בשביעות רצון, למרות שכרגיל הדירה שלו הייתה מבולגנת ולא כל כך נקייה. הוא היה עקר בית רשלן ולא טרח להעסיק עוזרת.
"דירה זה בסדר גמור, אבל אני צריך חצר בשביל הכלב."
"איזה כלב? ממתי יש לך כלב?"
"אין לי עדיין, אבל אני מתכנן לאמץ אחד מיד אחרי שאני אשכור בית מתאים, הבעיה היא שאין בתים זולים, גם על הבית שאני גר בו די קשה לי לשלם, אם רק היה לי בן זוג אז..."
"די, די להתלונן, אני שונא קוטרים." נזף בי בוריס, נישק אותי, ולקח אותי למיטה, ומיד אחרי הסקס הודיע לי שהוא צריך לקום מחר מוקדם, ובין כה וכה נורא חם ולא נעים לישון יחד, ולכן אולי עדיף...
"אתה מגרש אותי?" נפגעתי.
בוריס נאנח, וחזר והסביר שלא, אני לא מבין, אבל...
"אני מבין טוב מאוד, קיבלת את הזיון שלך ועכשיו אני מיותר, בסדר, קלטתי אותך, שלום ותודה!" הכרזתי, יצאתי מדירתו סר וזעף, וחזרתי לבית שבקרוב לא יהיה שלי, לעוד לילה נורא של נדודי שינה.
למחרת, אחרי שהתרוצצתי בוקר שלם בין דירות מגעילות ודחוסות, ובתים יקרים מידי לכיסי חזרתי הביתה נכא רוח, והתחלתי לארוז לקראת ההשתלמות, משלים לאיטי עם הגזירה - יהיה עלי לגור בדירה נטולת חצר ומרובת שכנים ולוותר על חלום הגינה והכלב, ואולי אפילו מחוץ לקריה, מה שיחייב אותי להגיע לעבודה באוטובוס, ואולי אפילו - שאלוהים יעזור לי - לרכוש מכונית ולהיאבק כל יום בפקקי תנועה בדרכי לעבודה – שתי אפשרויות לא מרנינות כלל שיבזבזו את זמני ואת כספי.
פתחתי את המקרר ובהיתי בחוסר תיאבון במה שהיה בתוכו, לא הרבה בעצם, אבל בין כה וכה לא היה לי תיאבון.
בערב הטלפון צלצל וזה היה בוריס, שואל לשלומי.
"הכל בסדר, תודה." עניתי בקרירות נעלבת.
"נו, די להיות כזה, מצטער על אתמול, אבל אתה הרי מכיר אותי, הזהרתי אותך עוד בהתחלה שאני צרצר."
"כן, נכון, אתה צודק, אבל בכל זאת..."
"מה בכל זאת?" רטן בוריס בקוצר רוח ובלי לתת לי הזדמנות לענות המשיך והרצה בפני את משנתו, "תשמע רענן, אתה בחור טוב, ושחקן שח לא רע, אבל אל תצפה ממני ליותר מידי כי זה לא יקרה, מצטער, אבל זה המצב."
הייתי צריך להגיד שאני מבין, זה בסדר, אין בעיות, ולסיים בזריזות את השיחה, אבל הייתי מודאג ולחוץ, והיה לי נורא חם, ולא ישנתי כמו שצריך כבר כמעט שבוע... בקיצור, הראש שלי לא עבד כמו שצריך, ובמקום לענות כמו גבר ולשמור לפחות על שמץ מכבודי התחלתי להתבכיין לבוריס כמו נקבה נדבקת, ולשאול למה הוא הרשה לי לישון אצלו בהתחלה, כשרק הכרנו, ולמה עכשיו, דווקא כשקשה לי ואני בצרות, הוא קר כלפי, איזה מין חבר הוא?
בוריס שתק שתיקה קצרה, מבשרת רעות, ואז אמר לי ביובש שהוא מתנצל שחשב שאני מבוגר מספיק להבין מה קורה ביני לבינו, והוא מאשים רק את עצמו בעוגמת הנפש שגרם לי, אבל הוא ציפה מאדם בגילי להתנהגות פחות ילדותית ולכן...
"אתה צודק." נכנסתי לדבריו בחיפזון, "סליחה שהבכתי אותך, לא הייתי צריך להגיד מה שאמרתי, זה לא יקרה יותר, שיהיו לך חיים נעימים בוריס." איחלתי לו, וסגרתי מהר, לפני שאתחיל לבכות.
צפיתי מעט בטלוויזיה, מנסה להתעניין במצב הכלכלי והפוליטי בארץ, שכרגיל היה על הפנים, אבל לא הצלחתי להתרכז בכלום, וסגרתי.
לא היה טעם ללכת לישון, היה חם מידי, והייתי נרגז ומתוח מכדי להירדם. החלטתי להתעלם מהיתושים - שהשנה היו מגודלים וחצופים במיוחד - ונשארתי לשבת בחושך על כסא הנוח במרפסת, ממתין לשווא לקצת רוח קרירה שתצנן אותי. היא לא הגיעה, האוויר נשאר חם וסמיך מרוב לחות כאילו השמש עדיין זורחת, בהיתי בשמים המכוכבים וחשבתי על עתידי, מדמיין איך יראו חיי בשנים הבאות. צפיתי לעצמי חיים של בדידות וזקנה, חיים שאין בהם אהבה אלא רק עוני ומחלות, ולבסוף נרדמתי בכיסא והתעוררתי שוב לפנות בוקר, גופי כואב ופני לחות מדמעות ייאוש.
במקום טיול בוקר התעמלתי קצת בסלון, רק כדי למתוח את גופי המכווץ משינה בישיבה, בדקתי שוב את המחשב, בתקווה שדף הפייס של עידו חזר מתהום הנשייה, זה לא קרה, וגם הנייד שלו היה כבוי. השלמתי עם העלמו של האקס שלי ונכנסתי להתקלח ולהתגלח, אחר כך ארזתי תרמיל עם כמה בגדים להחלפה, שתיתי קפה, אכלתי את שארית עוגת הבית היבשה שמצאתי בארגז הלחם ונסעתי להשתלמות.
ההשתלמות התקיימה במלון קטן ודהוי ששכן על שפת הים בנתניה, ועסקה בנושאים חשובים ורציניים כמו התמודדות עם בני הנוער בעידן הווירטואלי, התפוצצות המידע במאה העשרים ואחת, עזרה למתבגרים להתמודד עם בעיות סמכות, ושאר עניינים פדגוגיים ששומה על כל מורה בתיכון להגות בהם בכובד ראש לפני שהוא נכנס לכיתה מלאה צעירים וצעירות הורמונאליים שמסך הסמרטפון המשוכלל שלהם מעניין אותם יותר מאשר הידע המשמים שמנסים המורים לדחוס לראשיהם.
כמו תמיד בהשתלמויות של מורים הרוב המוחץ של הנוכחים היו נשים, והזכרים היו בטלים בשישים. את רובם הכרתי מהשתלמויות קודמות, וכמו שעשינו בעבר הצטופפנו, כל הגברים, בפינה אחת של האולם, וניסינו להתעלם מים הנשיות המתפרצת שאיים להטביע אותנו. אחד מהיחידים שלא נהג כך היה מורה אחד שלא הכרתי - גבר גבה קומה ורחב גוף, פדחתו מגולחת, עגיל מנצנץ באוזנו, וחיוך מלבב קורן על פניו.
"מי זה?" לחשתי לאחד מעמיתי – שרגא רוזן, המורה ללשון – שחלק איתי חדר וכמוני בהה מוקסם בעגיל המנצנץ של הזר שישב, שאנן ובטוח בעצמו כמו תרנגול בלול, מוקף במורות מעריצות, וסיפר להם משהו שהיה כנראה מצחיק מאוד, כי כולן חייכו אליו בחיבה, ומידי פעם פרצו בצחוק לשמע דבריו.
"זה מוסה גוטמן. הוא משורר ומזרחן שמלמד תנ"ך, ערבית ולפעמים גם תושב"ע." סיפר לי עמיתי, והוסיף חרש, "והוא גם הומו."
"מאין לך?" התקוממתי, "בגלל שיש לו עגיל? זה לא אומר כלום, כולם מתקשטים כיום בעגילים, ואיזה מין שם משונה זה מוסה גוטמן? הוא ערבי או יהודי?"
"יהודי כמובן, ולא סתם אלא ממשפחה חרדית, שמו האמיתי משה, הוא גדל במאה שערים, התפקר ולמד מזרחנות, ובגלל זה כולם קוראים לו מוסה, ואגב, שים לב שחוץ מעגיל הוא עונד גם טבעות וצמיד, אבל לא בגלל זה כיניתי אותו הומו."
"לא? אז למה אתה אומר עליו דבר כזה?" תקפתי אותו בעצבנות, ומיד הבנתי שאני מחשיד את עצמי והצטערתי על פזיזותי. נכון שעקרונית לא הייתי בארון אבל היו אנשים שהעדפתי שלא ידעו על הנטיות שלי, אנשים כמו שרגא רוזן שהיה מכר ותיק שלי, נצר מפואר למשפחה ייקית שהקפידה על דיבור עברי תקין, סדר, ניקיון ונימוסים טובים. הייתי די בטוח שמורה שמרן בגילו ובמעמדו לא מקשיב לרכילות, והוא לא יודע שאני הומו, ומאחר שחששתי ממנו מעט, וגם רחשתי לו כבוד, שלא לדבר שהיה עלינו לחלוק חדר, העדפתי להשאיר אותו בבורותו.
"זה לא אני, מוסה מספר לכולם שהוא הומו." התגונן שרגא במבוכה.
"באמת? מעניין, הוא בכלל לא נראה כמו מורה."
עמיתי נאנח, "נכון." הסכים בעצב, הוסיף שהולך ופוחת הדור, והציע שנלך לאכול כי הוא רעב.
הלכנו לעבר חדר האוכל, ובדרך הצטרף אלינו מוסה שהצליח באורח פלא להיפטר מעדת המעריצות שלו. הוא נדחף ביני לבין שרגא, והציג את עצמו בפני, לחץ את ידי בחמימות, ושאל אם אני מורה בתיכון בקרית עמל? וכשהודיתי באשמה גילה לי בשמחה שבשנת הלימודים הבאה עלינו לטובה הוא יהפוך לקולגה שלי, "ואני מקווה שנהיה חברים טובים." חייך אלי בעליצות, ושאל מה מצב הבתים להשכרה בקריה.
"לא משהו, במקרה גם אני מחפש דירה או בית חדשים, כי אני צריך לעזוב את הבית ששכרתי, ולצערי המבחר לא גדול ויקר מאוד לבן אדם בודד שמרוויח משכורת של מורה." התוודיתי לפניו בעצב.
"דירה לא באה בחשבון." הכריז מוסה בתקיפות, "אני חייב בית עם גינה, מה דעתך שנשכור בית יחד?"
"אהה... אני..." חיפשתי נואשות אחרי דרך מנומסת להתחמק, אך לשווא, כשמוסה החליט לבצע משהו הוא הסתער קדימה במרץ, ועוד לא נולד האיש שעמד בדרכו.
"אל תדאג, אני שותף נהדר, שר אופרות במקלחת, טבח מומחה, ולא עושה עניין מקצת בלגן." המליץ מוסה על עצמו בביטחון מעורר קנאה, "ואם לא מפריע לך לחיות עם גיי מוצהר והרוטוויילר המקסים שלו נהיה שותפים נהדרים!" הכריז, מתעלם מהבעת הפקפוק הזהירה שעלתה על פני.
בערב שבתי לחדרי מסדנת עבודה - עיסוק מטופש ומיותר לגמרי לדעתי שכלל מילוי שאלונים חטטניים, וציור אידיוטי על בריסטולים שנועד להגביר את המודעות שלנו לרגשותינו... בקיצור, קשקוש מוחלט - ומצאתי את מוסה גוטמן עטוי גלביה ורדרדה יושב ישיבה מזרחית על המיטה שהוקצתה לשרגא רוזן וקורא ספר.
"הנה אתה רענן." קרא בשמחה, וסגר את ספרו, "איך הייתה הסדנה? ציירתם רגשות על בריסטולים?"
"כן." נאנחתי, "מה אתה עושה פה? איפה שרגא?"
"עשיתי קומבינה והעברתי אותו לחדר אחר."
"אתה? אבל למה?" הופתעתי, "אנחנו גרים תמיד באותו חדר."
"כן, אני יודע. אתה לא חושב שהגיע הזמן לשינוי?" שאל מוסה, ומיד ענה לעצמו, "בטח שכן, זה רק יועיל לכם, שרגא יכיר יותר טוב את המורה לחינוך גופני בזמן שאנחנו, אני ואתה, נעמיק את ההכרות שלנו לקראת שנת הלימודים הבאה." הודיע לי, וטפח בכף יד שמנמנה, מקושטת בטבעות על מיטתו, "בוא, שב פה לידי ותספר לי על עצמך רענן, אבל קודם תגיד לי מה דעתך על גלימת הבית שלי."
"אהה... היא נראית מאוד נוחה."
"היא באמת נוחה," זרח מוסה, "אני ממליץ עליה לכולם, בעיקר בקיץ, אתה בטח יודע למה בחרתי בצבע ורוד."
הנהנתי, אילם ממבוכה ותימהון, והמשכתי לשתוק בעוד מוסה מראה לי תמונות של גוץ, הרוטוויילר האימתני שלו, מספר לי על עצמו - המידע שמסר לי שרגא היה מדויק - ומצליח באורח פלא להתחבב עלי למרות הגלביה הוורודה, הליכותיו המוזרות ושפע הביטחון העצמי הנפלא שלו.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
