הומו אמיתי
"תגיד, אתה מסנן אותי?" העיר אותי בוריס בבוקר היום השלישי שלי בהשתלמות.
"מי, אני? מה פתאום, למה אתה חושב ככה?"
"כי אתה לא עונה לטלפונים שלי, זה למה."
"סליחה, אבל זה לא אישי, אני לא עונה לטלפונים של אף אחד, אני בהשתלמות, שכחת? וחוץ מזה, הנה, עניתי."
"אחרי שהתקשרתי אליך איזה חמישים פעם, באמת תודה רבה לך." הטיח בוריס בזעף.
"על לא דבר." סירבתי להיגרר לויכוח, "אפשר לדעת מה קרה פתאום, למה דחוף לך כל כך לדבר איתי?"
"לי לא דחוף בכלל." רטן בוריס בתיעוב, "אבל סיפרת שאתה מחפש דירה חדשה וחמי ביקש ממני להודיע לך שהדירה של בעלת הבית שלו התפנתה, ואם אתה עדיין מעוניין..."
דחקתי את העלבון ואת הטינה לבוריס לפינה חשוכה של מוחי ועברתי לתכל'ס, "אתה מתכוון ליחידת הדיור מתחת לבית של חמי ואורה? איך זה שהיא התפנתה? מה קרה לגברת לאה?"
"אירוע מוחי, היא בשיקום בפלימן, והרופא אמר שגם אם היא תשתפר עדיף שהיא תעבור לדיור מוגן."
"אוי, זה נורא ואיום, אישה כל כך נחמדה... אני מקווה שהיא תצא מזה, אתה בטוח שהיא לא תחזור לגור בבית?"
"אין סיכוי, גם אם היא תבריא לגמרי היא עדיין מבוגרת מידי לגור לבד, הילדים שלה מתעקשים שהיא תעבור לדיור מוגן, וזה נורא יקר, ולכן הם רוצים להשכיר את יחידת הדיור שלה כמה שיותר מהר, ולכן, אם אתה רוצה אז..."
"אני חושב שאני רוצה, אבל אני צריך לדבר קודם עם השותף שלי לדירה."
"כבר יש לך שותף לדירה, ממתי?" האם שמעתי שמץ תרעומת בקולו או שרק רציתי לשמוע?
"משלשום." עניתי קצרות, "כמה חדרים יש שם?"
"שני חדרי שינה, סלון ומטבח, חדר ארונות, מקלחת ושני בתי שימוש, ופטיו גדול עם קירוי חלקי." מנה בוריס ברהיטות את כל מעלותיה של יחידת הדיור של גברת לאה בישת המזל.
"וכמה זה עולה?"
"פחות מהבית שאתה עוזב." הוא הכתיב לי את המספר של חמי שהתבקש על ידי משפחתה של גברת לאה לטפל בהשכרת דירתה ואחר כך חזר לחקור אותי, "אפשר לדעת מי זה השותף לדירה שלך שהופיע פתאום?"
"עדיין לא, בינתיים זה עוד לא רלוונטי." נהניתי להיות מסתורי, "טוב, אני חייב להתקשר לחמי, ביי בוריס."
"ביי רענן, ואה... אם נפגעת מהשיחה האחרונה שלנו אני מתנצל, הייתי קצת קשוח אליך, אבל זה היה רק לטובתך."
"כן, בטח, איזה מזל יש לי שאתה לטובתי." עניתי לו בציניות, יוצק לקולי את כל המרירות והעלבון שצברתי לאורך הקשר המתסכל עם בוריס.
"כשתפסיק להיות תינוק כזה תבין שאני צודק, ובאמת היה לך מזל." אמר בוריס את המילה האחרונה, וסגר.
אחרי שיחה חפוזה עם חמי שהבטיח לי שכן, זו יחידת דיור שבהחלט מתאימה לשניים, והסכים להמתין עד שאשוב מההשתלמות, ואחליט אם אני שוכר אותה, הערתי את מוסה שהמשיך לנחור רכות, ובישרתי לו שאולי יש לנו דירה.
"יהיה מקום לגוץ?"
"בטח, יש שם חצר גדולה עם גדר, ולחמי יש כלבה נחמדה... אני רק מקווה שהכלב שלך מתנהג יפה עם ילדים."
"תלוי בילדים, למי יש שם ילדים?"
לחמי, אבל בינתיים זה רק ילד אחד קטן, ואולי יהיו עוד, תלוי בחבר שלו."
מוסה גנח בתיעוב, ואמר שהוא לא מבין מה זו המשפחתיות הזו שתקפה לאחרונה את כל ההומואים? "אני מקווה שאתה לא רוצה ילדים." לטש בי מבט מאיים.
"דווקא כן, יש לך בעיה עם זה?"
"לי לא, אבל אם תצליח הבעיה תהיה שלך, תאמין לי, עדיף כלב."
"גם כלב יהיה לי."
"טוב חמוד, מה שתגיד, אבל די לקשקש, קדימה, בוא נזוז או שנאחר לארוחת בוקר."
"לא בא לי לאכול הבוקר." התמרדתי.
"איך לא? אתה לא יודע שארוחת בוקר זו הארוחה הכי חשובה ביום?" חייך מוסה שרוחו הטובה שבה אליו, ובלי לשעות למחאותיי הניח יד על כתפי וסחף אותי לחדר האוכל.
תמיד התחברתי עם אנשים כמוני – סולידיים, מהוגנים, אנשים מהישוב כמו עידו למשל. התרחקתי מהומואים נשיים, וסלדתי מגברים כמו מוסה שגם בלי גיידאר מיד רואים עליהם את הנטיות שלהם. אם היו שואלים אותי הייתי אומר שהוא ממש לא הטיפוס שלי, ואני לא נמשך אליו כהוא זה, ונשבע שאם הוא ינסה אפילו לרמוז שהוא מעוניין בי מבחינה מינית אני מיד אדחה אותו. משום מה זה לא קרה - מוסה הקפיד לנהוג בי כאילו אני בתולה צנועה שיצאה זה עתה ממנזר, ועשה מאמצים מרגיזים לא לפלוש לפרטיותי. במקום לשמוח ולחוש הקלה התאכזבתי, ואפילו נפגעתי.
הייתי בטוח שטיפוס חסר מעצורים כמותו ינסה להיכנס למיטתי בהזדמנות הראשונה, אבל כמו להכעיס הוא הסב את עיניו בזהירות ממני אפילו כשרק החלפתי חולצה, דפק על דלת המקלחת גם אם ידע שאני בסך הכל מתגלח, ובקיצור - התנהג כלפי בצורה מהוגנת עד גועל.
אם הייתי חש שאישיותי משעממת אותו הייתי משלים עם האדישות שלו לקסמי, אבל מצד אחד הוא גילה כלפי סקרנות חסרת מעצורים, שאל שאלות על עברי ועל עתידי, על הורי ועל האקסים שלי, התעניין לדעת פרטים על העבודה שלי ועל הדרך בה אני מתמודד עם תלמידיי, ומצד שני הקפיד לא לגעת ואפילו לא להביט בי.
גם הוא מצידו הקפיד מאוד על צניעות, החליף בגדים רק במקלחת, ננעל בשירותים גם כשצחצח שיניים, ולא הניח לי לראות אותו אפילו בגופייה, מה שלא מנע ממנו לספר בדיחות מפולפלות על הומואים ולהעיר הערות ציניות על הקהילה, על אטרף ועל סקס. אחרי כמה ימים יחד שמתי לב שהוא מסב את השיחה בינינו רק עלי ועל חיי, ומשתדל להדוף את העניין שלי בחייו בהערות מבודחות ובסיפורים חמודים, או מצחיקים על חבריו, תלמידיו או על הכלב שלו. השיחה איתו שעשעה אותי מאוד, ולפעמים העלתה סומק בלחיי אבל לא הצלחתי לגלות עליו שום מידע חוץ מזה שהוא נולד בירושלים וגר כיום בהרצליה עם דודתו הקשישה שמשגיחה בשבילו על גוץ, שהוא אוהב אופרות ותיאטרון, שיש לו מנוי לקמרי, שהוא אוהב לטייל בתל אביב והוא שונא ספורט.
בלילה האחרון שלנו יחד לא הצלחתי להתאפק יותר ושאלתי אותו למה הוא שואל וחוקר אותי על כל פרט בחיי, אבל מתחמק מלספר לי על עצמו.
"אני לא מתחמק." מחה מוסה.
"אתה כן, עובדה שאני לא יודע עליך כמעט כלום."
"מה בדיוק אתה רוצה לדעת?"
"למה, למרות שאנחנו חולקים חדר כבר כמה ימים, ואתה כאילו הבן אדם הכי פתוח וגלוי בעולם, לא יצא לי אפילו פעם אחת לראות אותך בלי חולצה? ממה אתה מתבייש?"
"אני לא מתבייש, למה אתה חושב שאני מתבייש?"
"זה הרושם שקיבלתי עליך, שכל הבדיחות והסיפורים שלך הם רק הסוואה, ואתה בעצם מאוד ביישן, ומילא שאתה נזהר שאני לא אראה אותך ערום, אבל משום מה אתה בורח מהחדר כל פעם שאני מוריד חולצה. בסוף אני עוד אחשוד בך שאתה בעצם סטרייט." הצטחקתי.
"אני מבטיח לך שאני לא." אמר מוסה בקול רציני מאוד, "אני לא יכול להוכיח את זה, אבל אני בטוח לגמרי שאני הומו."
שתקתי כמה דקות, מהרהר במשמעות דבריו, ולבסוף, אחרי שפסלתי כמה פתיחות שנראו לי חצופות ומעליבות מידי, שאלתי, כמעט בלחש, כמה אקסים היו לו?
"המון, אני מחליף אותם כל חודשיים שלושה." צחק מוסה, ושוב נשמע חצוף וחסר מעצורים.
"באמת? וגם אתם אתה כזה צנוע? כמה זמן לוקח לך עד שאתה מעז להתפשט ליד גבר זר?"
"זו שאלה אידיוטית, תעבור לשאלה הבאה." פקד עלי מוסה ביהירות.
"בסדר, השאלה הבאה, מתי בפעם האחרונה היה לך סקס עם גבר?"
"לא עסקך. תעבור לשאלה הבאה."
"לא רוצה, תענה לי."
"לא רוצה, מה תעשה לי, תאנוס אותי?"
"בחייך מוסה, מה אתה, מפגר? מה פתאום לאנוס? אני יודע שאתה אוהב לצחוק מכל דבר, אבל אונס זה לא בדיחה."
"אני יודע." ענה מוסה בקול חנוק, והדליק את האור הקטן לצד מיטתו.
רכנתי לעברו ובחנתי את פניו, פיו חייך, אבל עיניו נותרו רציניות, "רוצה לשמוע סוד?" לחש לי.
האמת שלא רציתי, היה משהו מתוח ומוזר בקולו, משהו מבשר רעות וטראגי במבט החלול שבעיניו, העדפתי שיכבה את האור ויניח לשנינו לישון, אבל איך יכולתי להגיד לו דבר כזה? לכן הנהנתי והעליתי על פני הבעת קשב אדיבה, "בטח, מה הבעיה?"
"אני... אני אף פעם... אני חולם על זה ונורא רוצה, אבל פוחד, אתה מבין?"
"לא, ממה אתה פוחד?"
"מסקס, אבל תזכור שזה סוד." לחש מוסה, וכיבה את האור.
שכבתי בחושך, מטר של אוויר מפריד ביני לבין הבחור השמח והמוחצן הזה שעשה כמיטב יכולתו כדי להתבלט כהומו בכל מצב, וניסיתי להבין מה קורה פה, ואיך זה יכול להיות? ולרגע אפילו תהיתי אם הוא לא עושה ממני צחוק, אבל לא, הוא שכב מתוח ונוקשה והמתין בחרדה לתגובתי. למרות הרווח שבין המיטות שלנו, יכולתי להריח את הבהלה והעצבנות שלו והתמלאתי רחמים. "בין כמה אתה בדיוק מוסה?"
"אני בן שלושים וארבע, ושמי האמיתי הוא משה. מוסה זה לא באמת אני, מוסה הוא רק מסכה של בן אדם שמח, הומו אמיץ וחרמן, אחד שכולם אוהבים ורוצים להיות חברים שלו, בקיצור, לא באמת אני."
"אני מבין." אמרתי ברוך, למרות שלא באמת הבנתי, "מוסה באמת אחלה בן אדם, בלעדיו כל הסמינר הזה היה משעמם נורא, נהניתי מאוד להיות איתו באותו חדר, אבל עכשיו אני רוצה להכיר את משה, מה הבעיה שלו? למה הוא ביישן כזה? למה הוא פוחד להיות הומו?"
"כי... כי... כי זה אסור, כי יש איסור כרת על דברים כאלה."
"איזה דברים?"
"משכב זכר. מה, לא קראת את פרשת קדושים?"
"אה... אולי, לא זוכר כבר, אני מורה לספרות, לא לתנ"ך, זה כתוב בתורה, לא?"
"בספר ויקרא, אסור לשני גברים... מעשה מכחול בשפופרת אסור, ויש גם איסור על שפיכת זרע לבטלה."
"כן, אבל זה רק לדוסים, ואתה הרי כבר מזמן לא דוס."
"החילוני זה מוסה, לא אני... אני לא יודע מה אני."
"אתה הומו." הזכרתי לו, "ואתה אולי דתי אבל אתה גם אוהב גברים."
"כן, נכון, אבל זה אסור, מותר לאהוב, אבל מרחוק, לא לגעת."
"זה פשוט אכזרי, ולא כל כך מעשי, גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה." צץ בזיכרוני פסוק מלימודי התנ"ך הרחוקים שלי. "אתה לא יכול להיפטר מהמשה המעיק הזה?"
"אני מנסה, חשבתי שאם אני אעבור לגור עם הומו אמיתי... אני יכול לגור אתך וללמוד להיות הומו כמו שצריך?"
"בטח, בכיף. זה לא כל כך קשה, אבל מה יהיה עם הדודה שלך, ואיך זה שאתה גר איתה?"
"ההורים זרקו אותי מהבית כי קיבלתי מלגה ללמוד באוניברסיטה, ולא רציתי להתחתן, ואחרי שסיימתי ללמוד הדודה שלי לקחה אותי אליה שיהיה לי איפה לגור."
"היא דתייה?"
"כן, אבל מודרנית. יצאה לתרבות רעה והתחתנה עם כיפה סרוגה, אבל הוא, מסכן, נפטר... אתה מבין?"
"בערך, כמה זמן אתה גר אצלה?"
"מעל עשר שנים, בגיל שמונה עשרה התחילו להציע לי שידוכים והייתי חייב לברוח, אחרי שהתקבלתי ללימודים גרתי כמה שנים במעונות הסטודנטים בירושלים, וקצת לפני שסיימתי ללמוד בעלה של הדודה נפטר. היא הזמינה אותי לגור אצלה באופן זמני, עד שאני אסתדר, ואיכשהו זה נמשך ונמשך... בפסח היא הודיעה לי שאי אפשר יותר, שאני חייב למצוא סידור אחר כי היא רוצה ללכת לגור אצל הבת שלה באריאל, למזלי התקבלתי לעבודה בתיכון שאתה מלמד בו. תכננתי להתחיל לחפש בית אחרי ההשתלמות, ואז פגשתי אותך פתאום, ומיד הבנתי שזו אצבע אלוהים ושאנחנו נועדנו לגור יחד."
"למה דווקא אני?"
"כי אתה הומו."
"איך אתה יודע את זה?"
"אני יודע. לא יודע איך, אבל אני תמיד יודע, רענן, אני יכול לבוא לשכב לידך במיטה? אני לא אפריע לך, אני מבטיח."
"אין בעיות." הרמתי את שולי שמיכת הפיקה, "בוא."
"זה בסדר, אני אביא את השמיכה שלי." התעטף משה בפיקה שלו, ונשכב לצידי, מתוח מאוד, מקפיד לא לגעת בי.
"רוצה חיבוק קטן?" ניסיתי להפשיר את האווירה.
"כן... לא... לא יודע..." הוא הסתובב על צידו וזז אל קצה המיטה כשהוא מפנה אלי את גבו, "עדיף שלא." החליט לבסוף.
הנחתי יד על מותנו ומשכתי אותו קלות לעברי, "תיזהר שלא תיפול."
"אני בסדר." נבהל משה, והתרחק ממני עוד קצת.
"גם מוסה חושב ככה?" התחכמתי, אבל הרפיתי ממנו.
"לא, מוסה... הוא הרבה יותר חופשי ממני, אבל הוא לא פה עכשיו, הוא מתעורר רק ביום, עכשיו זה רק אני, משה."
"בסדר, הבנתי, אז... לילה טוב משה."
"לילה טוב רענן."
במשך הלילה חשתי, ישן למחצה, שהוא נצמד אלי, ונדמה לי שאפילו חיבקתי אותו מבעד לשמיכה, אבל אולי רק חלמתי את החיבוק כי למחרת בבוקר, כשהתעוררתי, הוא כבר היה במקלחת, שר במלא גרונו את שיר הטוריאדור מתוך כרמן.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
