מי אוהב אותך יותר ממני
"נהדר, זה בדיוק מה שרציתי!" הכריז מוסה אחרי סיבוב קצר ביחידת הדיור של גברת לאה, "הדירה הזו פשוט מושלמת, ותראה את הפטיו, גוץ ימות עליו."
"כן, היא לא רעה." הסכמתי, "אבל איפה הרהיטים, מי לקח אותם?" פניתי לחמי.
"הבת של גברת לאה." הסביר חמי, "הבן שלה סיים את הצבא והחליט לעבור לדירה נפרדת, ובמקום לקנות לו מקרר ומיטה היא לקחה את החפצים של גברת לאה, אני באמת מצטער."
"אין מה להצטער, אנחנו נסתדר." שמרתי על אופטימיות, והתחלתי לעשות רשימות - מה יש, מה אין, ואיך פותרים את הבעיות.
בזבזתי שבועיים מחופשת הקיץ שלי על ריהוט וארגון דירתי החדשה. חלק מהרהיטים לקחתי מהדירה הישנה, חלק הביא השותף החדש שלי, וחלק נאלצנו לקנות. את המקרר קיבלנו במתנה מאחותו של חמי, שקיבלה מקרר חדש, מתנה מחמותה, ואת הספה קיבלנו מרוני שהחליט לעבור סופית לגור אצל חמי ואורה. את כסאות המטבח תרם לנו חבר של חמי ורוני, בחור נחמד בשם סולי שגידל עם בן זוגו תאומים מקסימים ונמרצים שהתאהבו בגוץ, וטיילו איתו ועם לונה כל אחר צהרים ברחבי הקריה.
בתחילת אוגוסט עשינו מסיבה לכבוד ההיריון של אירה, בת זוגתה של אורה, אימו של נמרוד, בנם המשותף של חמי ואורה, ורק אז נודע לנו שאבי התינוקות שברחמה הוא רוני, בן זוגו של חמי.
"איזה יופי, זו ממש משפחה חדשה." חייך מוסה באושר, ופרש ידיים כמחבק את כול הנוכחים בחצר המטופחת שחלקנו עם חמי ורוני. מוסה השתלב בקלות במשפחה, בהתחלה הוא קצת הדהים אותם, אבל מוסה ניחן בכישרון למצוא מסילות לליבו של כל אחד מהם - הוא בישל, שר, שיחק שח, השגיח על הילדים, והתנדב להיות סטייליסט ומעצב, ועד שנכנסנו לגור בדירה החדשה כולם התאהבו בו והעריצו את כלבו החמוד וטוב המזג, וכמובן שהיו בטוחים שהוא בן זוגי ואנחנו ישנים יחד.
במובן מסוים הם צדקו, ישנו יחד במיטה הזוגית הענקית שהוא הביא מבית הדודה - מיטה נוחה ומרווחת מאוד. היה בה מקום לשנינו ויכולנו לישון בה בשלווה בלי להתאמץ יותר מידי לא לגעת זה בזה. בחדר השינה השני, הקטן, הייתה ספה נפתחת נוחה שהייתי אמור לישון בה, אבל זה לא קרה אף פעם. היה כל כך חם בחדר השינה הקטן, ולא היה שם מזגן, ואצל מוסה היה מזגן והייתה טלוויזיה שטוחה ענקית והוא תמיד הזמין אותי לצפות איתו בחדשות והגיש לי עוגיות גרנולה תוצרת בית ולימונענע שהכין במו ידיו.
היינו רואים חדשות ואחר כך תוכנית זו או אחרת, כמוני גם הוא סלד מתוכניות ריאליטי והעדיף סדרות בריטיות או תוכניות אקטואליה. היינו צופים בהן יחד עד שבסביבות אחת עשרה בלילה הייתי מתחיל לנקר, נרדם לצידו של מוסה ומתעורר בבוקר.
נכון ישנו יחד, אבל רק בקטע של ידידות אפלטונית, מעולם לא חשתי שמץ של מתח מיני ביני לבינו. לפעמים כשהרהרתי מעט בנושא, בדרך כלל במקלחת, הייתי מחליט שזה בגלל העייפות והחום ועדיף לדחות את כל העניין לימים קרירים יותר.
בסוף אוגוסט נעשה חם בצורה בלתי נסבלת, ובדיוק אז המזגן התקלקל והטכנאי שהזמנו התנצל ואמר שהוא עמוס עבודה, ורק בעוד שבוע הוא יוכל, אולי, להגיע לתקן את המזגן.
"בוא נישן בפטיו." הצעתי למוסה, "נגרור לשם את הטלוויזיה, נפתח את המיטה המתקפלת ונתפוס קצת בריזה."
הוא הסכים ברצון, ואחרי שהדלקנו לפידים דוחי יתושים (שתקענו בעציץ), וגררנו את הטלוויזיה מהסלון לפטיו נהנינו כל כך עד שהתפלאנו למה לא עשינו את זה קודם. הכלבים הצטרפו אלינו ושכבו למרגלותינו, מסתכלים יחד איתנו בערוץ הראשון שהקרין לשמחתי תוכנית בידור עתיקה ותמימה משנות השבעים, ודווקא שם, רובצים על מיטה מתקפלת קשה וצרה מידי מתחת לשמים מכוכבים פתח מוסה את סגור ליבו, הניח יד לחה מהתרגשות על ברכי החשופה ושאל בלחש מגומגם מה דעתי עליו?
"עליך?" הופתעתי מהשאלה המוזרה, "למה בדיוק אתה מתכוון?"
"אני רוצה לדעת אם... אם אני מוצא חן בעיניך."
"כן, בטח, אחרת לא הייתי גר אתך, אתה שותף מעולה מוסה, כיף לי אתך." חייכתי אליו בתקווה שהחיוך ירגיע אותו ויסווה את מבוכתי.
"אני לא מתכוון אם אני מוצא חן בעיניך כשותף לדירה, אלא למשהו שהוא קצת יותר... קצת יותר משמעותי."
"יותר משמעותי משותף לדירה? אתה מתכוון חבר?"
"כן, אבל לא סתם חבר, אלא חבר חבר."
"חבר חבר זה אחד שעושים איתו סקס?" ניסיתי להעמיד דברים על דיוקם.
הוא הנהן, עיניו מושפלות במבוכה, ושאל בלחש אם אני מוכן לנשק אותו כי הוא אף פעם לא עשה את זה, ורק איתי הוא מרגיש מספיק נוח לעשות דבר כזה.
לא ממש התחשק לי, אבל לא היה לי נעים להגיד לו לא אז ניסיתי, וזה היה פשוט נורא ואיום, כמו לנסות לנשק פסל. באמת חבל, כי נורא חיבבתי אותו, וכמה שהכרתי אותו יותר ככה הוא מצא חן בעיני יותר כאדם, אבל פשוט לא הצלחתי לפתח כלפיו משיכה מינית, והייתה לי הרגשה לא נעימה שגם הוא לא באמת נמשך אלי, אלא פשוט מנסה לסמן וי על עוד משימה שהומו אמיתי צריך לבצע.
לא ויתרנו מיד, ניסינו שוב להתחבק ולהתנשק, אבל זה פשוט לא עבד. חיבבנו זה את זה כבני אדם אבל משום מה מבחינה מינית דחינו זה את זה כמו שני מגנטים הפוכים. איזה מזל שהנייד שלי השמיע במפתיע את הצלצול המיוחד שייחדתי רק לעידו – המנגינה של "מי אוהב אותך יותר ממני?" של ארקאדי דוכין.
זינקתי מהמיטה, נרגש מאוד, רצתי לחדרי ושליתי בחיפזון את הנייד שלי מכיס מכנסי, "עידו!" צעקתי, "סוף סוף שומעים ממך, לאן נעלמת?"
"שלום רענן." השיב עידו בקול רגוע מאוד, "מה שלומך?"
"עצבני עליך, למה נעלמת לי ככה? איך שוודיה?"
"לא יודע, בסוף לא הגעתי לשם."
"לא? אז איפה אתה? למה מחקת את הפייסבוק שלך? למה לא שמרת על קשר?"
"הייתי עסוק."
"עסוק? במה? מה קורה אתך, איפה אתה?"
"אני באיתנים, עד עכשיו הייתי מאושפז במחלקה א' ולכן לא יכולתי ליצור אתך קשר, אבל הבוקר העבירו אותי למחלקה ב', ובעוד כמה ימים ישחררו אותי."
"איתנים? מחלקה ב'? על מה אתה מדבר עידו?"
"איתנים זה בית חולים פסיכיאטרי." נשאר עידו רגוע מאוד, "הייתי מאושפז שם חודש וחצי, מחלקה א' היא מחלקה סגורה ומחלקה ב' היא מחלקה פתוחה, אני אמור להשתחרר בעוד כמה ימים ורציתי לדעת אם אני יכול להתארח אצלך עד שאני אמצא עבודה וזה."
"בטח, בכיף, אני אשמח מאוד, אבל עידו... תראה, חלו אצלי כמה שינויים, אני כבר לא גר באותו מקום, ויש לי שותף לדירה."
"זאת אומרת שאין לך מקום בשבילי." נשאר קולו של עידו שווה נפש בצורה מטרידה.
"בשבילך יש לי תמיד מקום, רק תגיד מתי אתה יוצא ואני בא לקחת אותך."
"יופי, אני מאוד מודה לך."
"אין בעיות, תגיד, למה אתה מדבר בצורה מוזרה כזו?"
"מוזרה? איך מוזרה?"
"לא יודע, אתה נשמע קצת כמו רובוט, אני יכול לבוא לבקר אותך?"
"אני לא יודע, אני אשאל ואחזור אליך, טוב, אני חייב לסגור, ביי רענן, ותודה."
חזרתי למוסה וסיפרתי לו על השיחה המדאיגה עם עידו.
"אולי הוא לוקח תרופות ובגלל זה הוא נשמע ככה?" הציע מוסה הסבר, "לדעתי כדאי שתלך לבקר אצלו, אתה יודע איפה הבית חולים הזה שהוא נמצא בו?"
"אין לי מושג, אני מתאר לעצמי שאפשר למצוא אותו באינטרנט, אבל מה אם לא יתנו לי להיכנס? הרי אני לא קרוב משפחה שלו."
"יש לו קרובי משפחה, הורים, אחים, משהו?"
"בטח שיש לו, אבל הם חבורת פרימיטיביים הומופובים, הם ניתקו איתו קשר כשהוא יצא מהארון, אפילו את הצבא הוא עבר כחייל בודד, רק מיכל, הבת דודה שלו בקשר איתו, אבל אין לי מושג איך להשיג אותה, כל מה שאני יודע עליה זה שהיא עובדת בערוץ שתיים כמאפרת."
"יש לך את שם המשפחה שלה, אולי תחפש בגוגל?"
למזלי מיכל עבדה כמאפרת גם באופן פרטי, ואחרי כמה טעויות הגעתי אל מיכל הנכונה ששמחה מאוד לשמוע ממני, וסיפרה לי שכן, לעידו הייתה שוב התמוטטות עצבים, אבל הוא מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו.
"שוב?" נדהמתי, "על מה את מדברת? חייתי איתו שמונה שנים והוא תמיד היה בסדר גמור."
"כן, אבל בצבא הוא קצת... בגלל זה שחררו אותו כבר אחרי שנתיים, מה, הוא לא סיפר לך?"
"לא."
"טוב, הוא בטח התבייש מאוד, הצטערתי לשמוע על הפרידה שלכם, מי זרק את מי?"
"אה... הוא זה שיזם את הפרידה." הסברתי, תקוף רגשות אשמה, "אבל אחר כך הוא התחרט פתאום ורצה שניסע יחד לשוודיה, וכמעט שהסכמתי, אבל אז הבנתי שהוא בגד בי כל הזמן וסירבתי. אם הייתי יודע שהוא במצב נפשי מעורער כל כך אז... אה... אני לא יודע, אני יכול לבקר אצלו?"
"עכשיו, כשהוא במחלקה ב' אז כן, מתי אתה נוסע אליו? אתה באמת מוכן לקחת אותו אליך? לצערי אני חיה עם החבר שלי בדירה ממש קטנה, ואין לי מקום בשבילו, אז אם אתה מוכן זה יהיה ממש גדול."
"זה בסדר, אני אארח אותו עד שהוא יעמוד שוב על הרגלים." הבטחתי, וכבר למחרת נסעתי לירושלים, לבית חולים איתנים.
עידו נראה לא טוב, רזה וכבוי, ובכל זאת חשתי שהוא שמח מאוד לראות אותי וגם אני שמחתי וחיבקתי אותו בחזקה, וכשהוא חיבק אותי גם כן הרגשתי שקיבלתי בחזרה את חיי האמיתיים. שוחחתי עם הרופא שלו והבטחתי לדאוג לו עד שיתאושש, ואחרי שבוע הבאתי אותו הביתה, הפקדתי אותו בידי מוסה שקיבל אותו במאור פנים והבטיח לדאוג לו ונסעתי לשבוע מילואים.
הייתי שמח לחגוג את חזרתו אלי בסקס אבל פשוט לא היה די זמן וגם, עידו הסביר שהוא עדיין תחת השפעת כדורים שקצת מדכאים לו את החשק, אבל זה יסתדר בקרוב הבטיח. נפרדנו בחיבוק אוהב והוא אפילו התנצל שלא סיפר לי את כל האמת עליו כשהיינו יחד, נשבע לי שההתמוטטות שלו לא קשורה לסירוב שלי לנסוע איתו לשוודיה, והבטיח לחכות בסבלנות עד שאשוב אליו.
אני עושה מילואים בסוללת נ. מ. בבסיס חיל אוויר, אחרי שבוע חם ומעצבן בחצרים כל מה שרציתי היה לחזור הביתה, לעשות מקלחת טובה ולישון במיטה נורמאלית. הייתי אמור להשתחרר ביום שישי בבוקר, אבל למזלי שחררו את כל החבר'ה מהצפון כבר ביום חמישי בערב ואפילו סדרו לנו הסעה לצ'ק פוסט. משם עליתי על מונית ותוך פחות מחצי שעה הגעתי לקריה, עוד הליכה קצרה של חמש דקות ואני בבית. מזל שהיה לי מפתח כי הדלת הייתה נעולה, עידו ומוסה לא היו וגם הכלבים נעלמו.
שמטתי את תרמילי על הרצפה ועליתי לחמי שנדהם לראות אותי. "חשבתי שאתה חוזר רק מחר, מה שלומך רענן? אתה נראה ממש טוב, מתאים לך מדים." חייך אלי בעצבנות.
"איפה הם? איפה כולם?"
"הבנות לקחו את נמרוד לסרט בלב המפרץ, רוני בדרך הביתה, ורק אני נשארתי לבד בבית." דיווח לי חמי, ולא יכולתי שלא להבחין שמבטו מתחמק בעקשנות ממבטי.
"אתה רעב, להכין לך משהו?"
"לא, תודה, חם מידי לאכול, אפשר לקבל משהו לשתות? איפה מוסה ועידו?"
"יצאו לטייל עם הכלבים." אמר חמי, והגיש לי כוס מיץ קרה.
"חמי, מה קרה, הכל בסדר?"
"כן."
"באמת? כי יש לי הרגשה שלא, מה מטריד אותך?"
חמי נשבר והתחיל לדבר במהירות עצבנית, "אני באמת מצטער, אני שונא לרכל, אבל... חבל שתיקח ללב, דברים כאלה קורים, הם פשוט נדלקו זה על זה ו..." הוא גנח, "אני כל כך שונא קטעים כאלה..." מלמל לעצמו.
"הם? אתה מתכוון עידו ומוסה?"
חמי הנהן והוסיף שהוא באמת מצטער, והוא מתאר לעצמו שזה נורא מבאס, אבל זה המצב, והוא מייעץ לי להישאר קול ולא לעשות עניין.
שמעתי לעצתו של חמי, חזרתי לדירה, התקלחתי, החלפתי בגדים, מילאתי מכונת כביסה בבגדים מלוכלכים, והתיישבתי לנוח בפטיו בלי לטרוח להדליק את האור. הם הגיעו כמה דקות אחר כך, פוסעים להם יד ביד, והכלבים רצים לפניהם, סגרו את השער והתנשקו לפני שעידו שלף את המפתח. "מה, לא נעלת?" התפלא, "איזה מבולבל אתה משה." חייך בסלחנות ונישק אותו שוב.
"זה בסדר, הוא נעל." אמרתי, ובאתי לקראתם מהפטיו, "הפתעה!" קראתי ואפילו חייכתי.
הם החליפו מבטים אשמים, "רענן, חשבנו שתגיע רק מחר בבוקר." אמר מוסה במבוכה, "נכון עידו?"
"כן, אנחנו... תשמע רענן, כשלא היית פה אני ומשה... זה לא היה מתוכנן אבל מאוד התקרבנו ו... טוב, זה המצב."
"כן, שמתי לב. אין בעיות, שיהיה לכם לבריאות, ועכשיו תסלחו לי..." התחלתי לסגת לעבר חדר השינה הקטן, "אבל יצאתי קצת עייף מהמילואים, אני הולך לישון."
אחרי כמה ימים מתוחים בהם התנהגנו בנימוס מופלג, התחשבנו מאוד זה בזה וניסינו לא להיתקל אחד בשני התעייפתי מניסיונותיהם של עידו ומוסה להסתיר ממני את אושרם ולהתנצל בפני, ועוד יותר מזה, מאסתי בישיבה חסרת מעש בחדרי החם, והלכתי לבקר את בוריס שקיבל אותי בחיוך סלחני, ואחרי שניצח אותי בכמה משחקי שח לקח אותי למיטה. אחרי שהוא נרדם נכנסתי דרך המחשב שלו לאטרף ופתחתי שם שוב פרופיל, הפעם כשולט שמחפש פסיבים כנועים שאוהבים לקבל. הנחתי שבין בוריס האקטיבי לגמרי ובין פסיבי זה או אחר שאצליח לדוג באטרף אהיה מסודר לפחות מבחינת הסקס, ענייני הרומנטיקה, הזוגיות והאהבה החלטתי יצטרכו להסתדר בלעדי בגלגול הנוכחי של חיי כהומו.
כמה ימים אחר כך עידו מצא לו עבודה בבנק בחיפה, שכר לו דירה במרכז הכרמל ועד תחילת שנת הלימודים עבר לגור בה יחד עם מוסה שנקרא מעכשיו משה. הכינוי מוסה נעלם אחרי שמשה עבר לגור עם עידו ומצא לו, בנוסף לעבודתו בתיכון בקריה, עוד חצי משרה באיזה בית ספר פרטי בחיפה.
אני רואה אותו לפעמים בבית הספר, ומידי פעם הוא קופץ לבקר את הכלב שלו, גוץ, שנשאר אצלי כי אין להם מקום בשבילו בדירה בחיפה.
את עידו אני לא רואה יותר, ואני מדבר איתו רק כשהוא מתקשר אלי לפעמים כדי לבקש ממני למסור הודעה למשה, אבל מאז שביטלתי את הצלצול המיוחד שהקדשתי לו אני אף פעם לא יודע שזה הוא שמתקשר, ועדיף ככה, הגעתי למסקנה שאני לא סובל יותר את השיר המתוק מידי הזה – מי אוהב אותך יותר ממני?
יום הולדת שמח למוטי, ותודה לכל הקוראים והמגיבים.
יצאתי לחופשה ארוכה ואשוב אחרי ששוב יהיה קריר וההשראה תשוב לפקוד אותי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
