הכל סיפורים

בראשון לדצמבר מציינים את יום האיידס, ככה קוראים לזה בארץ, אבל זו טעות. איידס זו המחלה שנגרמת בגלל וירוס HIV, ומאז שנת 1997 כבר אין חולי איידס בארץ. יש תרופות יעילות מאוד וכל מי שהנגיף נמצא בדמו ומקפיד לקחת אותן נשאר נשא ויכול לנהל חיים בריאים לגמרי בתנאי שיקפיד כמובן על קונדום כדי לא להדביק אף אחד.

רק במדינות העולם השלישי, שם אין תקציבים לרכישת תרופות, אנשים עדיין מתים מאיידס. בכל זאת כולם עדיין זוכרים איך בין השנים 84-97 מתו מיליוני אנשים מאיידס ואיש לא ידע איך לעזור להם. למרות שחלפו מאז שנים רבות הטראומה מהמגפה הזאת עדיין משפיעה מאוד ויש למחלה הזו יחסי ציבור איומים. נשאים שהעומס הנגיפי שלהם נמוך לא צריכים לחשוש יותר שידביקו את בני זוגם ויכולים להוליד ילדים בריאים ובכל זאת נשאים רבים מעדיפים להישאר בארון ולא לגלות לאיש שהם נשאים בגלל חשש מהסטיגמה שתדבק בהם.

איידס מקושר כמובן לקהילה הגאה אם כי כל אחד עלול להידבק. מאז שיש תרופות אנשים פוחדים פחות ולא מקפידים כל כך, ויש עליה במספר הנדבקים, נכון הם לא מתים אבל לקחת כל יום תרופות זה לא פיקניק ועדיף להיזהר ולא לקיים יחסי מין לא מוגנים עם זרים - מנהג נפוץ מידי בכלל, ובעיקר בין הומואים.

לפני כשש שנים נפטר קרוב משפחה שלי מסיבוכים של איידס. הוא היה הומו ויחסית אדם צעיר, אף אחד מהמשפחה לא ידע שהוא נשא, רק אחרי מותו גילינו את הסוד הנורא. אין לי מושג למה הוא חלה בדלקת קרום המוח שהביאה למותו, אולי לא הקפיד על התרופות? ואולי סתם חוסר מזל?

בכל מקרה הוא מת בגיל ארבעים ומשהו ומאז קראתי ולמדתי הרבה על המחלה הזו ובעקבות זאת כתבתי כמה וכמה סיפורים שנוגעים לאיידס. הנה פרק של אחד מאותם סיפורים ומי שירצה יכול לקרוא גם את המשך הסיפור. 

1. מלאך שחור 

הסיפור שלנו - כמו הרבה סיפורי אהבה הומואית - התחיל באטרף. ההתחלה הייתה צולעת, דפוקה ומגמגמת. התחלה לא מוצלחת ורצופה אי הבנות שכמעט חיסלה את הקשר שלנו עוד לפני שהחל.

נפגשנו לילה אחד בצ'אט. אני קראתי לעצמי בלונדי ונהניתי לשוחח עם מישהו שהניק שלו היה אנחליטו נגרו. השיחה בינינו התפתחה די מהר לדו קרב שנון, רצוף בדיחות וצחוקים ואחרי כשעה נתנו זה לזה את המספר של המסנג'ר הפרטי. במשך כמה לילות המשכנו את הקשר הווירטואלי שלנו דרך המסנג'ר, עומדים אחד על טיבו של השני, מגלים יותר ויותר פרטים זה על זה.

הוא גילה לי ששמו שגיא וסיפר שהוא כינה את עצמו אנחליטו נגרו, כלומר מלאך שחור, בגלל עורו השחום, מה שגרר מצידי את הבקשה הצפויה לראות את התמונה שלו, ובתמורה הבטחתי לשלוח את שלי.

אחרי היסוס קל הוא שלח תמונה של גבר צעיר ונאה בעל תלתלים שחורים ועור שחום שמאוד מצא חן בעיני, ומסתבר שגם אני, על בלוריתי הבהירה ועיני הכחולות, נשאתי חן מלפניו.

אחרי חלוקת המחמאות, שמצידי לפחות היו כנות, המשכנו לזרום והגענו לשיחת הטלפון הבלתי נמנעת. שמחתי לגלות שגם בעל פה הוא רהוט ומשעשע ושאני יכול לקשקש איתו זמן רב בהנאה רבה, לצחוק הרבה וגם להיות רציני מידי פעם.

"אז מתי ניפגש?" שאלתי אחרי כשבוע של חיזור ווירטואלי שנעשה רציני יותר מיום ליום.

ואז הוא התחיל להתחמק ולגמגם ואני, ששבעתי כבר התחמקויות ושקרים, הרחתי מיד זיוף ומרמה, ושבע אכזבות התנתקתי והמשכתי הלאה.

אחר כך שוחחנו במסנג'ר עוד פעם פעמיים, אבל זה כבר לא היה זה. הייתי קריר כלפיו, מסווה את רגשותיי הפגועים בנימוסים מופרזים, ולזכותו אציין שהוא היה רגיש ומתוחכם דיו לחוש בכך. בלי שאמר מילה היה ברור לשנינו  שהוא יודע למה שיניתי את טעמי, ובכל זאת הוא המשיך להיות חמקמק ומסתורי ולהימנע מפגישה פנים אל פנים.

צברתי ניסיון רב בעולם הווירטואלי והייתי בטוח שהוא מתחמק מפגישה כי הוא בעצם הומו מזדקן בן חמישים פלוס, שמן, מקריח ובודד שמעמיד פני גבר צעיר, שחום, חלק ושרירי כדי ליהנות מפלירטוט וירטואלי עם בחורים צעירים.

לא כעסתי עליו,  ידעתי עד כמה חשובים המראה והגיל אצל הומואים וחשבתי שחבל שאדם פיקח ובעל חוש הומור ותבונה כמו שלו לא מבין איזו שטות הוא עושה כשהוא מגביל את עצמו לקשרים ווירטואליים בלבד בגלל החשש שיידחה עקב גילו או מראהו.

לדעתי התנהגותו הייתה מעוררת רחמים והיוותה בזבוז זמן נוראי וצר היה לי עליו ועל האנשים שהפיל ברשתו.

מעניין אם התמונות ששלח לי הן באמת שלו מלפני שלושים שנה, או שהן תמונות שמצא באיזה אתר נידח? שאלתי את עצמי בציניות לפני שמחקתי את כתובת המסנג'ר שלו ושבתי לצוד גברים בשדות אטרף הנצחיים.

בערך חודשיים אחרי הסיפור המאכזב של המלאך השחור הלכתי עם בוזי ידידי הוותיק לייעץ לו מה לקנות במבצעי סוף העונה בקניון לב המפרץ כדי לעזור לו להקסים את אחת מבנות המין היפה שעד כה נרתעו מפניו בחלחלה, ולתדהמתי, בדיוק כשעמדתי לצאת משירותי הגברים, נתקלתי פתאום בשגיא.

הכרתי מיד את עיני הפחם המלוכסנות והצוחקות שלו שעוטרו בריסים צפופים וכהים, אפילו זיהיתי את החולצה שלבש, חולצה שבמקרה הייתה אותה חולצה שעטה על עצמו בצילום ששלח לי.

עמדנו זה מול זה, בוהים אחד בשני, משווים את התמונות שראינו לפני כמה שבועות על מסכי המחשב השטוחים שלנו למציאות, ושנינו הגענו לאותה מסקנה – אנחנו נראים טוב יותר בשלושה מימדים.

"מי האידיוט שצילם אותך?" שאל שגיא וחייך חיוך מקסים שכבש אותי ברגע שראיתי אותו על המסך שלי, חיוך אלכסוני חמוד מעוטר בגומת חן, "יצאת ממש כוניפה בתמונות האלו."

"למי אתה קורא כוניפה?" ניסיתי לזעוף, אבל החיוך שלי הסגיר אותי.

"למי אתה קורא אידיוט?" נעלב בוזי, "לי או ליריב?"

בועז שאני כיניתי בוזי הוא ידיד ילדות שאני אוהב מאוד, אבל המסכן לא רק שניחן בחוש טעם לקוי - פגם גנטי שאופייני לרוב  הסטרייטים - אלא גם היה חסר חוש הומור, ומסתבר שגם צלם גרוע.

אחרי שפייסתי את בוזי והזכרתי לו שעליו להגיע לספר שיקצץ את שערותיו כדי שלא יפחיד את הבחורה שהצליח לשכנע להיפגש איתו הערב נתתי לו את החולצות והמכנסים שהוא קנה בהדרכתי, ושילחתי אותו לדרכו.

"חבר שלך?" שאל שגיא בנימוס.

"כן, למה?"

"כי הוא נראה לי קצת סטרייט."

"הוא לגמרי ולחלוטין סטרייט." הסכמתי, "וזה שעמד לו כשהוא צפה בטעות, כשהיה שיכור, בסרט פורנו הומואי לא אומר כלום, ואם תנסה להתווכח איתו הוא יהיה מוכן להרביץ לך כדי לשכנע אותך שאתה טועה והוא צודק." הוספתי וצחקתי למרות שהסיפור היה נכון לגמרי.

"חס וחלילה, אין מצב שאני אנסה לשכנע בריון כזה להתחבר לצד ההומואי שלו." גיחך שגיא ועיניו היפות נצצו אלי בהומור.

הכימיה המופלאה ששררה ביני לבינו, ההבנה הכמעט טלפתית אחד של הבדיחות של השני שעבדה נפלא בחלל הווירטואלי לא הכזיבה גם כשנפגשנו פנים אל פנים.

מהרגע הראשון שעיני נפגשו בעיניו הרגשנו נוח זה עם זה. חשנו שאנחנו משדרים על אותו גל, מחבבים מאוד אחד את השני וכן, נמשכים זה לזה כמו שרק שני הפכים מנוגדים לחלוטין, אחד שחום וחלק ותזזיתי, והשני בהיר ושעיר ורגוע, יכולים להימשך זה אל זה.

"אז למה לא הסכמת שניפגש?" שאלתי אחר כך, אחרי שבוזי הסתלק ואנחנו ישבנו זה ליד זה באולם קולנוע אפלולי וכמעט ריק וחלקנו יחד מנת גלידה בטעם לימון - וניל, הטעם החביב על שנינו.

הוא נאנח, לכסן אלי מבט חטוף, משך בכתפיו, מילא פיו גלידה ושתק.

"התמונה שלי לא הייתה כל כך גרועה, או שאולי אני משלה את עצמי?"

"לא, היא לא הייתה גרועה בכלל, זה רק ש... יש סיבה שאני מעדיף לא לפרט."

"אתה יודע אנחל," ניסיתי להמשיך להתבדח למרות שליבי ניבא לי רעות, "גם אם אתה לא נמשך לרוסים בלונדינים עם עיניים כחולות אנחנו יכולים להיות סתם ידידים, או שיש לך משהו נגד ידידות אפלטונית?"

הוא הניח יד אלגנטית, דקת אצבעות, קרירה ושחומה על ברכי. "אתה יודע שלא, כבר דיברנו על אפלטון והסכמנו שהוא שולט."

"חשבתי ששכחת."

"לא שכחתי שום דבר, אני זוכר את כל השיחות שלנו. את אלו מהמסנג'ר אני שומר בהרד דיסק, ואת הטלפוניות על לוח ליבי."

"אז למה, אם אתה מסכים איתי שעדיף חבר טוב על סטוץ שנעלם אחרי כמה זמן, למה אתה..."

"שקט כבר!" זעפה לעברנו עלמה נרגנת אחת שישבה כמה שורות מתחתינו, "באתם לראות סרט או לדבר?"

"באנו להתמזמז." אמרתי לה והחלקתי את ידי על ירכו המפתה של שגיא, ירך שמאל ארוכה ושרירית שבמקום המפגש שלה עם ירכך ימין הזדקרה לה בליטה נוקשה וחמימה, פועמת מתחת לג'ינס שלו.

"די!" הוא נבהל, "תפסיק, מה אתה עושה? מה יגיד אפלטון?"

"שאתה דביל?" שיערתי, אבל משכתי מעליו את ידי, ומרגע זה ואילך שמרתי את ידי לעצמי ועד סוף הסרט שתקתי מעסיק את פי בגלידה בלבד.

אחרי שהסרט נגמר יצאנו מהאולם לאוויר הערב הקריר ועמדנו במגרש החנייה, מביטים זה בזה. לא נגענו אחד בשני, אבל החלל בין גופי לגופו היה טעון חשמל. שנינו רצינו בדיוק אותו דבר, ושנינו ידענו את זה, ובכל זאת הוא נרתע ממני, שומר על מרחק, ואני הייתי גאה מכדי לרדוף אחריו.

"יש לך את המספר שלי?" שאלתי לבסוף, אחרי שהבנתי שהוא עקשן עוד יותר ממני.

הוא הניד לאות לא, "מחקתי אותו אחרי השיחה האחרונה שלנו." הודה בעצב.

הגשתי לו את הנייד שלי ולקחתי את שלו מכיס חולצתו, חש בהנאה איך גופו נרעד ממגע ידי בעורו.

הכנסנו אחד את מספרו של השני לזיכרון הניידים שלנו, לחצנו ידיים ברשמיות משונה מעט שאיכשהו הלמה את המעמד, ונפרדנו.

חצי שעה אחר כך, כשכבר הייתי בדירתי, הוא התקשר. "יריב, זה שגיא. אנחנו צריכים לדבר."

קבענו שהוא יבוא אלי למחרת בערב ואז נדבר והוא באמת עשה את זה, אבל עוד לפני שראיתי אותו, בדיוק כשאכלתי ארוחת צהרים, התקשר אלי רובי והודיע לי שאנחנו חייבים לדבר.

מה פתאום כולם חייבים לדבר איתי? נלחצתי בשקט ביני לבין עצמי, וקבעתי עם רובי להיפגש בכרוכית אחרי שאסיים את המשמרת.

'הכרוכית הוורודה' ככה קוראים למקום בו אני עובד. הכרוכית היא מעין אינטרנט קפה שמגיש גם סנדוויצ'ים, ואם בעל הבית יגשים את חזונו (ככה קותי קורא לתכנית שלו - החזון)הוא יחבר אליה את החנות הסמוכה - שכיום היא סתם פיצרייה מוזנחת - ויהפוך אותה לשילוב של חנות ספרים משומשים ואינטרנט קפה. מקום ייחודי שאפשר יהיה לשבת בו בנחת, לאכול כריך, לשתות קפה לגלוש במחשב, או לקרוא ספר, ואחר כך אפילו לקנות אותו.

שמו של בעל הבית של הכרוכית הוא יקותיאל ארצי, וכשהוא מפציע בחיינו אנחנו קוראים לו קותי. למרבה השמחה הוא מגיע לכרוכית לעיתים רחוקות ביותר ורוב הזמן מי שמנהל את המקום זה אנחנו - תולי ואני.

תולי, בחורה קטנת קומה בעלת שער קצוץ ופנים חיוורות, שתקנית וביישנית, חיה עם בת זוגה ועם שתי חתולות פרסיות לבנות בקרית אתא. היא אחראית על הכנת הקפה ומומחית בהפעלת ואחזקת מכונת האספרסו. אני אחראי על הכנת הכריכים, ושנינו יחד מטפלים במחשבים ושומרים על תקינותם.

חוץ משנינו עובדים בכרוכית עוד שני מלצרים, ולפעמים שלושה, תלוי במצב. הם מתחלפים תדיר, ובדרך כלל הם צעירים חביבים ומרחפים שסיימו זה עתה את הטיול במזרח הרחוק או בהודו. אלו שלא לומדים משחק, או קולנוע, מחפשים את עצמם ומתקשים להחליט מה יעשו כשיהיו גדולים.

תולי ואני, למרות שטרם מלאו לנו שלושים, נחשבים בעיני הילדים האלו לדמויות הוריות והם מכנים אותנו מאחורי גבינו אבא ואימא.

את העבודה בכרוכית מצא לי רובי שהוא מעין בן דוד רחוק של קותי. אחרי שקותי פרש לפניו את החזון שלו על בית קפה שמשלב חנות ספרים ושאל אותו אם הוא מכיר מישהו שיוכל לנהל מקום כזה רובי נזכר בי, והחליט שיתאים לי לעבוד במקום כזה כי אני אוהב לקרוא.

אני עדיין אוהב לקרוא וקורא מכל הבא ליד, אבל רק בשעות הפנאי שלי. בעבודה אני בעיקר מכין כריכים, משגיח על המלצרים ומנהל את המקום כמיטב יכולתי בעודי חולם על היום שבו אוכל לצאת מהמטבח, אפסיק לפרוס לחם ולמרוח ממרחים ואתחיל למכור ספרים, אבל לפי מצב העניינים בכרוכית נדמה לי שהיום הזה עדיין רחוק מאוד.

למרבה הנוחות חלק מתנאי העבודה שלי כוללים מגורים בחינם בדירה קטנה מעל הכרוכית. קותי קורא למקום דירת סטודיו, אבל למען האמת הדירה שלי היא יותר בוידם ששואף להיות עלית גג מאשר דירה.

לא אכפת לי, המקום אמנם קטן, רק שלושים מטר מרובע, אבל מספיק לצרכי. רוב החדר משמש למגורים ויש לי בו ספה, שתי כורסאות, טלוויזיה ומחשב וכמובן מדפי ספרים. בפינה ניצבת מחיצת במבוק ניידת שתוחמת את פינת השינה ובפינה ממול יש לי שיש פעוט, מקרר קטן וקומקום חשמלי. יש לי גם מקלחת בנויה קירות גבס שמכילה אסלה וכיור, ואפילו מכונת כביסה.

המקום צנוע ויעיל ואני אוהב אותו כי בזכותו אני לא צריך לגור עם שותפים וטוב מזה, אני לא צריך להיאבק בתנועה ולהיתקע בפקקים כדי להגיע בזמן לעבודה. מספיק שאקום חצי שעה לפני המשמרת שלי, אתגלח ואתלבש, וכבר אני בעבודה.

רובי הגיע לפגישה איתי קצת מוקדם מידי ועד שסיימתי להעביר את המשמרת לידי תולי העסיק את עצמו במשחק סוליטר במחשב החביב עליו, זה שעומד ממש בקצה, מול השירותים. לטענתו רק במקום ההוא הוא מצליח לנצח תמיד.

אחרי שהוא סיים לנצח עליתי איתו למעלה לדירה שלי, הושבתי אותו על הכורסא והצעתי תה, או קפה, או מיץ. כמו שידעתי הוא הסתפק בקולה דיאטטית שאני מחזיק רק בשביל המבקרים שלי. אישית אני שונא קולה, מתעב משקאות דלי קלוריות ולא מבין למה רובי מקפיד בהיסטריה על משקלו ומבלה זמן רב כל כך בחדר הכושר.

זה רק אחד מעשרות דברים שאני לא מבין, חוסר הבנה שגורם לי להיות החנון החמוד שאני, כמו שטוען רובי בחיוך סלחני בעוד הוא מנסה בפעם המאה לפחות לגרום לי להיות פחות מרחף ויותר בעניינים. הוא לא הצליח בזה כשעוד היינו בני זוג, בערך, וחמש שנים אחר כך הוא עדיין לא נואש ממני והוא שב ומנסה לגרום לי להיות מעודכן יותר.

רובי, שנולד במקור כראובן אמסלם ושינה את שמו לרובי סול אחרי שעזב את בית הוריו במושב הדתי הנידח בו נולד, מחשיב את עצמו לאקס המיתולוגי שלי, אם כי מאחר והוא גם האקס היחיד שלי אין לו הרבה ברירות בנדון.

"מי הבחור הזה שהלכת איתו אתמול לסרט בלב המפרץ?" שאל, "מאיפה אתה מכיר אותו?"

"מאטרף." הסברתי.

רובי הרים גבותיו בלגלוג, "מאטרף? אז מה פתאום הלכתם לסרט כמו ילדים בחטיבת הביניים?"

"אתה לא מבין." הסמקתי קצת, רובי תמיד הצליח לגרום לי לחוש אוטיסט חברתי. יש אנשים כאלו שתמיד מצליחים להביט עליך מלמעלה ולגרום לך להרגיש דביל. הייתה תקופה שהערצתי אותו בכל ליבי ושאפתי להיות כמוהו, זה עבר לי אחרי כמה זמן ובכל זאת נשארנו חברים כי רובי, למרות הצורך המוזר שלו להתנשא מעלי, באמת דאג לי בדרכו הקצת מרגיזה, ואחרי שהתגברתי על הקראש שהיה לי עליו הבנתי שהוא זקוק לי כמו שאני זקוק לו ואולי קצת יותר.

"אני לא מבין? זה אתה שלא מבין ריבי. כמה פעמים אמרתי לך ש..."

"תרגיע רובי, זה בכלל לא מה שאתה חושב." נכנסתי לדבריו ונחפזתי לספר לו בקצרה את תולדות ההכרות שלי עם שגיא, לא מסתיר ממנו כמה שגיא מוצא חן בעיני ועד כמה אני שמח שהוא אמיתי ולא פיקציה ווירטואלית כמו שחשדתי בהתחלה.

"זה היה פשוט מזל משמים, אצבע אלוהים ממש שהוא עבר מול השירותים בדיוק כשיצאתי מהם." סיימתי את הסיפור בחיוך.

"ממש לא!" סתר רובי את דברי, "לדעתי זה שזיהית אותו לפי התמונה שלו זה מזל נאחס, ומי בכלל שולח תמונה אמיתית של עצמו באטרף? דפוק לגמרי המרוקאי הזה."

"הוא תימני." תיקנתי אותו, "ומה פתאום אתה מלכלך על מרוקאים אמסלם?" עקצתי אותו.

"שתוק כבר וקסמן." התעצבן רובי, אבל לא חייך כמו תמיד כשהיה מכנה אותי בשם המשפחה הישן שלי שעוד סבא שלי זכרונו לברכה שינה לצח, ופתאום נעשיתי מודאג, "מה קרה רובי? מה אתה לחוץ כל כך?"

רובי רכן כלפי ולקח את ידי בידו, מעביר בפיזור נפש את אצבעו על גב כף ידי. "זה לא בסדר, מה שאני הולך לעשות פה זה לשון הרע ורכילות, אבל אם אני לא אדאג לך ריבי מי כן?"

"על מה אתה מדבר?" ניסיתי למשוך את ידי מידו אך לשווא. השעות שבילה בחדר הכושר השתלמו, הוא היה חזק ממני ולא הצלחתי להשתחרר ממנו.

"אתה לא מתפלא איך אני יודע שנפגשת עם הנאחס הקטן?" שאל.

"בטח מישהו ראה אותנו וריכל, הרי אי אפשר להתעטש פה בלי שכולם יגידו לך לבריאות."

"זה נכון." הסכים רובי, "כולם מכירים פה את כולם. ככה זה בכל מקום בארץ, לא רק בצפון גם בתל אביב כול ההומואים נמצאים אחד בתחת של השני, אני לא רוצה לעשות אאוטינג לאף אחד, אבל במקרה בחור אחד שאני מכיר עוד מתל אביב (רובי גר כמה שנים בתל אביב ולא הפסיק להתגעגע לעיר בלי הפסקה ולקונן על יוקר המחייה בה שחייב אותו לגור בצפון הנידח והמשמים בעוד ליבו יוצא לחזור לתל אביב התוססת) וראה אותי ואותך יחד כשעוד היית מסתובב במועדונים..."

"אני הולך למועדונים גם היום." הפסקתי אותו.

הוא הניד את ידו בביטול, "אני מדבר על מועדונים אמיתיים, לא החארטה שיש פה בעמק האלכוהול המעפן הזה בקריות."

"מה אני יכול לעשות? מאז שזרקת אותי אין מי שייקח אותי למועדונים אמיתיים." גיחכתי, יודע שהוא יתעצבן וימחה שזה אני שעזבתי אותו.

האמת היא שאף אחד מאיתנו לא זרק את השני. אחרי כמה שבועות של התלהבות מהסקס החידוש פג ושנינו הבנו בלי מילים שאנחנו שונים מידי זה מזה ושרק סקס לא מספיק ליצור זוגיות, ובכל זאת חיבבנו אחד את השני מספיק כדי שהקשר שלנו ישמר בצורת ידידות נוחה שעירבה חיבה וכבוד מהולים בשמץ בוז כלפי הבחירות שכל אחד מאיתנו עשה בחייו.

"נו, די כבר עם החפירות האלו." טלטל רובי את ברכי, "אני מנסה להסביר לך משהו ואתה מציק לי עם ההערות הפולניות שלך."

"מה אתה מנסה להסביר לי?" ניסיתי להפסיק להציק.

"שאתה צריך להיזהר מהשגיא הזה."

"למה, מה הבעיה שלו? מה החבר שלך יודע עליו?"

רובי נשך את שפתיו וציין שוב שאמנם מדובר בלשון הרע (תמיד כשהיה נלחץ היה החינוך הדתי שלו מבצבץ ועולה) ושבדרך כלל הוא לא עושה דברים כאלו, אבל מצד שני מדובר בפיקוח נפש ו...

"נו, מה על מה אתה מדבר?" איבדתי את סבלנותי, "איזה פיקוח נפש? מה הבעיה עם שגיא?"

"הוא נשא איידס, זו הבעיה איתו."

"שטויות, אתה סתם מקשקש." נבהלתי, "הוא נראה בסדר גמור, מה פתאום נשא איידס? מאיפה אתה מביא את זה?"

"מיוני, החבר שלו שמכיר אותו עוד מהצבא. הוא זה שהלך איתו לבית חולים אחרי שאמרו לו שהבדיקה שלו לא בסדר, והוא זה ששמר עליו אחרי שסיפרו לו שהוא חיובי."

"שמר עליו? למה אתה מתכוון שמר עליו, ומה פתאום הוא מספר לך דבר כזה? איזה מין חבר הוא?"

"הוא ושגיא היו פעם חברים טובים, אבל אחרי ששגיא נדבק הוא התחרפן קצת ורב עם כל העולם ובסוף עזב את תל אביב ובא לגור בחיפה, ועכשיו אני והוא... אנחנו יחד כזה, וכשהוא ראה אותך עם שגיא הוא מיד הלך אלי וסיפר לי והתחנן שאני אזהיר אותך שלא תעז להזדיין איתו בלי קונדום. אז הנה, אני מזהיר אותך."

"טוב, תודה." הקפדתי לקבל את הבשורה המרה כמו גבר.

"מה תודה? תבטיח לי שלא תיפגש איתו יותר ריבי, זה מסוכן."

"למה? אתה חושב שהוא יאנוס אותי?" ניסיתי להסתיר בחיוך את המהומה שהתחוללה בתוכי.

"לא, בטח שלא. אני רק... פשוט תיזהר ריבי, בסדר."

"בסדר, אני מבטיח להיזהר."

"אתה מתכוון להיפגש איתו שוב?" הציץ בי רובי בדאגה מתעלם מקול צלצול הנייד הרעשני שלו.

"כן, הוא אמור לבוא לכאן בעוד שעתיים בערך, אבל אני אזהר, אני מבטיח."

רובי קם, קרא את המסרון ששלח לו מישהו, אמר שהוא ממהר לפגישה, חזר והזהיר אותי לא לעשות שטויות גם אם אני חרמן, הזכיר לי שוב לא לשכוח קונדום ואחר כך הוסיף שגם קונדומים יכולים להיקרע והלך, משאיר אותי לתהות מה עלי לעשות עכשיו. 

שאר הסיפור נמצא פה וכדאי גם מאוד להיכנס לאתר של ג'וני ירושלים שהוא נשא איידס ותיק שהקים אתר לטובת נשאי איידס שמעוניינים במידע ובעצות טובות