הכל סיפורים

טאזי

אחרי עשר שנים בתל אביב, שנים שהיו נפלאות ומלהיבות מצד אחד, אבל גם בודדות וקשות ומורטות עצבים מצד שני, נשברתי. פתאום קלטתי שאני כבר לא ילד, שבגיל שלושים ומשהו אין לי יותר את אותם הכוחות שהיו לי עשר שנים קודם, ושאני עייף ולא יכול יותר. כמה אפשר לעבור מדירה שכורה אחת לשנייה? לשלם כל פעם יותר כסף על פחות מטרים? להיאבק על פרנסה שנעשית רעועה וקשה יותר משנה לשנה? ולהמשיך לרדוף לשווא אחרי מקסם האהבה הגואלת שמתרחק ממני ככל שאני מתאמץ יותר להשיג אותו?

"אז מה, תלך לגור בבת ים עם הערסים, או בגבעתיים עם הזקנים?" צחק עלי ג'קי ידידי כאח לי שקפץ לביקור מולדת מברלין המעטירה, "או שאולי תפסיק להיות טיפש כזה, תעזוב את הארץ העלובה הזאת ותתחיל לחיות כמו בן אדם?"

"כל זמן שהורי חיים אני לא יכול לעזוב ג'קי, אתה יודע את זה, וחוץ מזה מה אני אעשה בחו"ל? פה לפחות יש לי משפחה ושפה, ומה יש לי שם? לא, אני אשאר בארץ, אבל נמאס לי מהתל אביב הזו, אני עייף ממנה, העיר הזו טובה לצעירים או לעשירים, עשיר אני כבר לא אהיה, וגם צעיר אני כבר לא, די, מספיק, אני חוזר הביתה."

"מה, לקריות?" נדהם ג'קי שכמוני גם הוא גדל בקריות, אבל בניגוד אלי הוא הצליח בחיים, מצא לו גרמני אחד שהוקסם מעורו השחום ומחיוכו היפה, לקח אותו איתו לברלין, השיג לו אזרחות, והם חיים שם יחד באושר ובעושר, ואפילו שוקלים לגדל יחד ילד מאם פונדקאית. הגרמני של ג'קי מבוגר ממנו, כחול עיניים ובהיר עור, ולאחרונה גם הפסיק לפקוד את חדר הכושר, הקריח והשמין, אבל יש לו בית גדול ויפה, ושתי מסעדות. ג'קי מנהל אחת מהן, לובש בגדים יקרים, נוהג במרסדס וסך הכל מרוצה מהחיים, וחושב שגם אני צריך להתלבש על איזה תייר עשיר ולהסתדר בחו"ל. "הכי טוב אירופה, אבל גם קנדה או אמריקה הולך." המליץ לי, אבל אני, לצערי, לא יכול, על מה יש לי לדבר עם תיירים מאירופה או מאמריקה?

"איך אפשר לחיות עם מישהו שלא מדבר עברית?" אני תוהה בפני ג'קי. "איך מדברים איתו?"

"מדברים בשפת אבר." מתחכם ג'קי, וצוחק.

יכול להיות שהוא צודק, עובדה שאצלו זה עובד, אבל אני לא חושב שאני מסוגל לזה, ולצערי אני לא יכול גם להמשיך ולחיות בתל אביב, בירת ההומואים היקרה כל כך לליבי ולכיסי, ולכן ארזתי בצער את חפצי, נפרדתי בשמחה מבעל הבית המרושע ותאב הבצע שלי ומהחור בקיר שהשכיר לי במחיר מופקע, וחזרתי לצפון, להורים. 

הורי שמחו מאוד לארח אותי, אני אכזבה בשבילם אבל בכל זאת הם תמיד שמחים לראות אותי, ולאחרונה הם אפילו לא שואלים יותר מתי אתחתן. לא שיצאתי אי פעם מהארון בפניהם, אצלנו במשפחה לא מדברים על דברים כאלה, אבל כנראה שאפילו הם קלטו סוף סוף שבחור שנראה כמוני, ומדבר כמוני, ומתפרנס מספרות ואיפור, לא יתחתן אף פעם, לא עם בחורה בכל אופן.

הייתי אצלם פחות משבוע שהרגיש לי כמו שנה וסבלתי מכל רגע, ולא שאני לא אוהב את הורי אהבת נפש, אבל לא קל לחזור הביתה אחרי עשר שנים של עצמאות. הרגשתי בודד ומשועמם והכי גרוע - התכווצתי מבפנים כל פעם שהבחנתי באימא מסתכלת עלי בעצב לפני שהלכה לישון כמו תמיד בתשע בערב כדי שתוכל לקום בשש בבוקר כדי להכין לאבא קפה, וחזרתי להרגיש כמו ילד מתבגר ומבולבל כששמעתי את אבא נאנח כשחזר מבית הכנסת וראה שאני עדיין שוכב במיטה כי הלכתי לישון אחרי חצות.

הורי אנשים טובים, מלח הארץ, אוהבים אותי ואת אחיי ואחיותיי בכל ליבם, אבל הם מביאים להם נחת ושמחה ונכדים, ואני מביך אותם, ולכן, כשאחי מסר לי את מספר הטלפון של חברה של גיסתו, בעלת סלון יופי שזקוקה לספר כולנו נשמנו לרווחה.

"הבעיה שהמספרה נמצאת קצת רחוק." הסביר אחי בקול מתנצל משהו, "ולבעלת הבית יש כל מיני תנאים... תנסה, אבל אני לא בטוח שזה יתאים לך."

"כמה רחוק ואיזה תנאים?" חקרתי בדאגה.

"תתקשר ותדע." נחפזה אימא וענתה לי במקומו, ומיד עמדה וחייגה את המספר הרשום על הפתק שהגיש לי אחי בהיסוס. מזמן לא ראיתי אותה כל כך נמרצת ואסרטיבית, לפחות היא הניחה לי לנהל את השיחה בעצמי.

למחרת בבוקר הגעתי לראיון עבודה בסלון לילי ששכן בקניון קטן וסימפטי בעל השם הפיוטי – מול היער. הקניון הנחמד אכן נמצא מול יער אלונים מוריק בפאתי קריה גלילית נידחת. התקבלתי במאור פנים על ידי לילי – אישה צעירה ונמרצת עם חיבה לעקבים גבוהים ולפרנץ' מניקור. אחרי שהפגנתי בפניה את כישורי הספרות שלי על סווטלנה, החופפת השמנמונת והנחמדה, התקבלתי מיד לעבודה בתנאי שאעשה גם ביקורי בית.

"ביקורי בית?" הופתעתי, "אני ספר, לא רופא."

"אני יודעת נשמה, ואתה ספר מצוין." החמיאה לי לילי שהייתה לא רק ספרית אלא גם בונת ציפורניים ומניקוריסטית, "אבל חלק גדול מהקליינטיות שלי לא יכולות להגיע למספרה, והן התרגלו שאני באה אליהן לספר אותן. וחוץ מזה יש לי גם הרבה קליינטיות זקנות שגרות בבתי אבות ובדיור מוגן ואין להן איך לבוא לסלון. זה שאישה כבר זקנה לא אומר שהיא לא רוצה להיות יפה, נכון?" חייכה אלי במתיקות.

הנהנתי בצייתנות למרות שמעולם לא הקדשתי לבעיה הזו שמץ מחשבה. נכון, גם בתל אביב היו לי פה ושם קליינטיות מבוגרות, אבל לכולן הייתה מכונית או תקציב למונית, וכולן נלחמו בעוז בסימני הגיל, ומעולם לא העזתי אפילו לחשוב עליהן כזקנות, מקסימום בוגרות יותר, או בשלות.

"יש לי סידור עם המרכז יום לקשישים ופעמיים בשבוע אני פותחת אצלם סלון יופי ועושה להן מניקור ופדיקור, לפני שהתחתנתי עשיתי הכל לבד, עבדתי המון שעות ורוב היום לא הייתי בבית, אבל עכשיו כשיש לי בעל ..." היא החליקה ברוב משמעות על בטנה וחייכה, "ובקרוב גם יהיה ילד... אני צריכה עזרה."

"אני מבין." הנהנתי, "ואגב, עוד לא דיברנו על משכורת..."

"עוד נדבר, אבל קודם אני רוצה שתדע שאם אתה מעוניין תוכל לגור חינם בבית שלי, הבית קטן, אבל עם גינה גדולה, והוא נמצא ממש ליד מול היער. גרתי בו לפני שהתחתנתי והוא מסודר ממש יפה, רוצה לראות?" ולפני שהספקתי לענות היא אחזה במרפקי והוליכה אותי לבית נחמד שמטפס ירוק כיסה את קירותיו, וגינה רחבת ידיים ומטופחת השתרעה מאחוריו.

"כיום אני גרה עם בעלי ליד ההורים שלו." הסבירה לילי, "יש לנו בית גדול ויפה ובעצם אני לא זקוקה לעוד בית, אבל אין לי לב למכור את הבית שירשתי מסבתא שלי, חשוב לי שיגור פה בן אדם אמין שישמור שהגינה תישאר מטופחת כמו היום, אז מה דעתך?"

הסכמתי כמובן, הייתי חייב להסתלק מבית הורי ולילי הציעה לי פתרון נהדר שחסך לי בלבול מוח ורכישת מכונית. נכון, המשכורת שהוצעה לי הייתה מצחיקה במושגים תל אביביים, אבל איך אפשר לזלזל בבית עם גינה ששוכן מול היער במרחק שתי דקות הליכה ממקום העבודה?

אחר כך גילתה לי סווטלנה בסוד שלילי שקועה בחובות כי השקיעה כסף רב בעיצוב סלון היופי שלה, וגם החתונה עלתה הון, ולכן אין לה אפשרות לשלם לי משכורת רצינית. "אם היא הייתה מוכרת את הבית שסבתא שלה הורישה לה היא הייתה נפטרת מכל החובות." ריכלה סווטלנה בחדווה, "אבל היא לא רוצה, היא אומרת שיש לה קשר נפשי לבית ולגינה, אבל אם תשאל אותי היא פשוט מחכה שהמחירים יעלו עוד קצת ולכן..." שתי נערות ארוכות שער שנכנסו לסלון כדי לברר כמה יעלה להן לקצץ את מחלפות ראשן קטעו את שטף הרכילות, ואחרי שהבנות עזבו עם פחות שער על ראשן ופחות כסף בארנקיהם נכנסו עוד נשים שבאו לראות את הספר החדש שבא מתל אביב, וחלק התפתו להניח לי לעצב מחדש את ראשיהן, ויצאו שבעות רצון. היום הראשון שלי בסלון לילי חלף במהירות ובלי תקלות עד לרגע הסגירה.

אחרי שסגרנו וניקינו קצת התייצב במקום בעלה של סווטלנה יחד עם בנם הקטן כדי לאסוף אותה, ולמרבה כעסה הוא נשא בידו גור כלב לבנבן וחמוד שהיווה נושא לדיון משפחתי רוגש ברוסית מהירה.

למרות שאני לא מדבר רוסית היה ברור שהילד מפציר בהוריו לאמץ את הכלבלב, שסווטלנה סולדת בכל ליבה מהרעיון, ושהאבא מהסס ונקרע בין אשתו לבנו.

בלהט הויכוח הניח אלכס, בעלה של סווטלנה, את הגור על הרצפה, הילד ניסה ללטף אותו וחטף נשיכה, ואם לא די בכך הגור עוד הגדיל לעשות והשתין על הרצפה. סווטלנה הנרגזת פלטה קללה רוסית זועמת, אחזה בידו של הילד וגררה אותו לכיוון הפתח, מניחה לבעלה לפתור את בעיית הכלבלב.

החלפנו מבטים נבוכים והוא משך בכתפיו בחוסר אונים והסתלק בעקבות רעייתו ובנו, מניח לי להתמודד לבד עם הגור. רכנתי והרמתי את גוש הפרווה החמים, חש בעונג את ליבו הקטן הולם במהירות כנגד כף ידי, והצצתי בפניו. היו לו עיניים יפות וכהות, מוקפות כתמים כהים שהבליטו אותן כמו איפור ערב כבד, חוטם ורוד וחמוד, וזנב קטן ושעיר, מלא הבעה. הוא כשכש בו במרץ, חסר כל דאגה לעתידו שברגע זה היה מעורפל למדי.

"אז מה עושים אתך שובב?" שאלתי אותו, ובתשובה קיבלתי פיהוק מלבב.

"טוב, ניקח אותך הביתה ואז נראה." החלטתי, וכך עשיתי.

נתתי לו לאכול לחם מפורר בתוך יוגורט, והשכבתי אותו לישון בתוך ארגז קרטון מרופד בכרית מכוסה במגבת ישנה. בבוקר גיליתי את המגבת קרועה לגזרים, ואת הכרית שהפכה לערמת סיבים לבנבנים שהתפזרו בכל רחבי הבית. אם לא די בכך גיליתי את הגור שקוע בכרסום נמרץ של כפכפי. מה פלא איפה שהתאהבתי בו בכל ליבי, וקראתי לו טאז, השד מטסמניה, או בקיצור, טאזי.