הכל סיפורים

לך על זה

תמיד הגדרתי את עצמי כחובב חתולים, אני אפילו נראה כמו אחד שיעדיף להתכרבל עם חתול מפונק ולא לרוץ אחרי כלב נמרץ, ובכל זאת, מעולם לא פגשתי חתול שנכנס לי ללב בשלמות כזאת כמו טאז.

חתול, מה הוא כבר צריך ממך? אוכל ומים ופינה יבשה, רצוי גבוהה, להתכרבל בה ולהשקיף על העולם, ואם תוסיף גם ארגז חול לצרכים עשית את שלך, הנוכחות שלך לצידו היא סתם תוספת מיותרת, ולפעמים אפילו מעצבנת, אבל כלב, ועוד גור, זה סיפור אחר לגמרי.

כלב הוא כמו ילד, הוא זקוק לך שתהיה איתו שתלטף ותגיב ותטפל ותשבח, והכי חשוב, שתניח לו לאהוב אותך. אף אחד מעולם לא היה זקוק לי כמו טאז, ובהתחלה האחריות שהוטלה עלי הממה אותי. בימים הראשונים הטיפול בו היה קשה ומסובך כל כך עד שפה ושם תהיתי בשביל מה אני צריך את כל הטרדות הללו, אבל מבט אחד חטוף בגור המתוק שלי, רץ אחרי כדור, מנסה לתקוף מטאטא חף מפשע, או סתם נרדם, מכורבל במתיקות שאין דומה לה על נעל הבית שלי, גירש את כל המחשבות הפחדניות הללו לכל הרוחות. עוד מהיום הראשון שלנו יחד היה ברור שטאז לא יעמוד בפרידה ממושכת ממני, וצריך למצוא לו פתרון, ובעוד אני מתלבט מה לעשות דפקה על דלתי גברת אחת, לא צעירה אבל נמרצת וחסונה למראה, הציגה את עצמה כחדווה השכנה. היא סיפרה לי שהיא הייתה חברה טובה של בעלת הבית שלי ז"ל, ושהיא מכירה היטב גם את נכדתה, הבוסית החדשה שלי, ושאלה מה בדעתי לעשות בנוגע לגור שלי.

"לא יודע." הודיתי, "אני חייב ללכת לעבודה, ואני לא יודע איפה להשאיר אותו שלא יבכה."

"תשאיר אותו במרפסת." יעצה לי חדווה, "עם מים ואוכל ועיתונים ישנים, כדי שלא ילכלך את הרצפה, וצריך גם לסדר לו מקום לישון, רק רגע, אני כבר מביאה לך מיטה בשבילו." היא הלכה ומיד שבה עם סלסלת קש גדולה, מרופדת בשמיכה ישנה, הניחה אותה על הרצפה וטאזי החכם קפץ לתוכה מיד, והתמתח בתוכה בהנאה.

"אל תדאג, גורים ישנים רוב היום ואני אקפוץ מידי פעם לראות מה שלומו." הבטיחה חדווה, וחייכה אלי בעידוד, "אני מרגישה שנהיה שכנים טובים." נפרדה ממני בחיבה.

סווטלנה כבר הייתה במספרה, פניה זועפות ועיניה אדומות מחוסר שינה. "הילד בכה חצי לילה, ושיגע אותי בגלל הגור הזה." דיווחה לי, "יש לו סיוטים מרוב דאגה לגור, ואני כבר לא יודעת מה לעשות איתו." התלוננה.

הבטחתי לה שהגור במצב מצוין, וששגיא בנה מוזמן לבוא לבקר אצלו מתי שירצה.  פניה העגומות התבהרו, והיא נחפזה לסמס לילד שהגור לא זרוק, רעב וצמא בחוץ כמו שפחד, יש לו בית חם והוא מרגיש טוב, והוא מוזמן לבוא לבקר אותו, ובבקשה שלא ידאג לו יותר.

עבדנו יחד עד הצהרים, ובהפסקה רצתי שוב הביתה לראות מה שלום טאזי. מצאתי אותו משחק עם חדווה במשיכת חבל, והתמוגגתי מנחת כשהוא רץ לעברי בשמחה וניסה לטפס עלי בהתלהבות.

"הוא מקסים, אבל אתה חייב לקחת אותו לווטרינר, לעשות לו חיסונים, ולקנות לו קולר, וגם אוכל של גורים ואמפולות נגד פרעושים, וקולר נגד קרציות, וכדאי גם לקנות עצמות וצעצועים לגורים כדי שלא יכרסם את הרהיטים."

"אבל אני לא מכיר אף וטרינר, ואין לי מושג איפה קונים את כל הדברים האלה, זה יקר?"

"ממש במקרה יש לנו וטרינר ברחוב הסמוך, וזה לא זול, אבל גם לא נורא. כל העסק יעלה לך רק כמה מאות שקלים, מה שבאמת יקר זה לסרס את הכלב אחרי שהוא יהיה בן חצי שנה.

"לסרס?" נחרדתי, והחנקתי דחף לא רצוני להגן בידי על אשכי, "אני חייב לסרס אותו?"

"כן." פסקה חדווה בתוקף, "אבל יש עוד זמן לטפל בזה, הוא עדיין גור, מתי אתה מסיים את העבודה? לקבוע לך תור אצל הוטרינר?"

"כן, תודה, יפה מצידך. אני ממש לא יודע איך הייתי מסתדר בלעדייך."

"בשביל זה יש שכנים." זרחו פניה הקמוטות של חדווה בהנאה, וכבר באותו ערב נסענו יחד במכוניתה לוטרינר, שם השארתי כמה מאות שקלים וקיבלתי בתמורה שק אוכל וקולר, אמפולות נגד פרעושים ושלל עצות טובות. טאזי קיבל פנקס חיסונים, שתי זריקות וחטיפים לגורים שהוא כרסם בהנאה גדולה.

בפגישות הבאות המליץ לי הוטרינר בחום על מפגשים עם כלבים אחרים בתנאי שהם יהיו מחוסנים כמובן, וציין שעלי להקפיד שהוא לא יגע בצרכים שלהם כי זה מסוכן.

"אבל הוא נורא קטן וטיפשון, ומה אם כלבים גדולים יותר יתקיפו אותו?" נחרדתי, ובמוחי עלה זיכרון רחוק שלי כילד קטן, מנסה להצטרף למשחק של ילדים בוגרים יותר, ומגורש בחרפה מגן השעשועים.

"כלבים לא תוקפים כמעט אף פעם גורים, ובדרך כלל גם לא נקבות, רק כלבים לא מסורסים עלולים להיות תוקפניים כלפי זכרים לא מסורסים אחרים, ולכן מאוד מומלץ לסרס כלבים ולעקר נקבות, אלא אם כן הם גזעיים ורוצים להרבות אותם." הסביר הרופא, ונתן לי הרצאה נוקבת על מצבם הנורא של הכלבים העזובים בארץ, ועל הנזקים והסבל שגורמים בעלי כלבים לא אחראיים שלא רק שלא דואגים שהכלבים שלהם לא יתרבו, אלא גם כמובן לא טורחים לטפל בגורים הלא רצויים שנולדו עקב רשלנותם, ומניחים להם למות במכלאות עירוניות או סתם ברחובות.

"חשוב שטאזי ילמד את שפת הכלבים, ובשביל זה הוא צריך להיות במגע עם כלבים מבוגרים, אבל רק כאלה שאתה בטוח שהם מחוסנים כי הוא עוד לא סיים את החיסונים שלו, אתה חייב לשמור עליו בקפדנות ולא לתת לו לאכול סתם זבל או צואה, אל תעשה פרצוף נגעל, יש כלבים שעושים את זה וצריך להשגיח עליהם, וכמובן, להתחיל לאלף אותו, הכי חשוב שהוא ילמד לבוא אליך לפי פקודה, ובבקשה, אל תקשור אותו אם אתה לא חייב, איפה הוא ישן?"

"אה... זה תלוי, בדרך כלל בסלסלה שלו, אבל בלילה הוא לפעמים בוכה אז אני נותן לו לישון לידי."

הרופא החמיץ פנים ואמר שזה מנהג מגונה, ושעדיף שהכלב ישן רק במיטה שלו, ושצריך לטייל איתו חצי שעה אחרי האוכל כדי שיתרגל לעשות את צרכיו בחוץ, המליץ לי על ספרי הדרכה לגידול גורים וכלבים, ועודד אותי להתייעץ בו כל פעם שלא אדע איך להתמודד עם הגור שלי, מה שעשיתי בחפץ לב.

בזכות טאזי רכשתי לי אוסף מגוון של מכרים וידידים שהדבר המשותף היחיד לכולם היה בעלות על כלב. היו המכרים הנחפזים שהייתי פוגש בטיולי הבוקר הנמרצים, המכרים הקשישים של טיולי הצהרים החטופים, והמכרים החביבים עלי ביותר, בעלי הכלבים שהייתי פוגש כל ערב אחרי העבודה בפארק. היינו יושבים על ספסלים מתחת לעצים, מסתכלים על הכלבים המשחקים זה עם זה בחדווה, ומקשקשים בנחת על כל דבר תחת השמש. בעיקר התיידדתי עם ענת, אם חד הורית לילד אוטיסט שגידלה יחד עם בנה את נוני – כלב כנעני לבנבן וחביב, ועם שמחה, פנסיונר נעים הליכות עם מבטא ייקי שהוליך כל ערב את מקס, הרוטוויילר השמן שלו, לטיול.

התחלתי את עבודתי בסוף הקיץ, הנוף סביבי היה צהוב ומאובק, ויער עצי האלון שנשקף אלי מבעד לחלון המספרה היה אפור ומעולף מחום. ארבעה חודשים אחר כך, קצת אחרי החגים, החלו לרדת גשמים, והאדמה הפכה בוצית. מאז ביליתי זמן רב בניגוב עקבות הבוץ שהותיר טאזי בכל פינה בבית, מזל שבינתיים הוא למד לעשות את צרכיו בחוץ, וכמעט שלא היו לו יותר פספוסים. בוקר בהיר אחד גיליתי להפתעתי שיער האלונים עומד בשלכת, ושבמקום העשבים היבשים שצמחו בין העצים צץ עשב ירוק ורענן.

החזאי הבטיח שבת בהירה וחמימה ואני אזרתי עוז, ובמקום להתכרבל עם טאזי מתחת לפוך קמתי במרץ, ארזתי כריכים וחטיפים לכלב ויצאתי איתו לחקור את היער שנשקף מחלוני. הלכנו בשביל בוצי, עלינו על גבעה תלולה והגענו לפסגה ממנה נשקף נוף מרהיב. ישבתי לנוח על סלע ונהניתי מהנוף ומהשמש בעוד טאזי מתרוצץ סביבי במרץ, קופץ בשלוליות, מתפלש באושר בדשא הלח, חופר במרץ בתלוליות אדמה, רודף אחרי עורבים ונובח בקול שהתחיל להישמע כמעט כמו נביחה של כלב בוגר. אחר כך ירדנו לאט במורד הגבעה, הלכנו סביבה וטיפסנו שוב עד שהגענו לפארק, שם מצאנו את ענת ואת שמחה יושבים זה לצד זה ומתבוננים בכלביהם המשחקים יחד. התיישבתי לצידם בעוד טאזי מצטרף במרץ למשחקים על הדשא, ופתאום קלטתי שלמרות שאין לי אהבה, וגם לא עודף כסף, ואפילו מכונית אין לי אני מאושר כמו שלא הייתי מאושר מזה זמן רב, ושלווה גדולה ונעימה הציפה אותי.

בדרך חזרה, פוסע לאט בין שמחה לענת, מקשיב איך הם מקניטים אחד את השני בחביבות, גיליתי שסוף סוף הצלחתי לבצע את מה שמורה היוגה התל אביבי שהלכתי אליו בזמנו הפציר בי לעשות – לנשום כהלכה.

בזמנו לא הבנתי על מה הוא מדבר, ולמה הוא מציק לי לנשום. הרי אני נושם מאז שנולדתי, אז מה הוא מבלבל את המוח? אבל רק עכשיו, כשנשמתי מלא ריאותיי אוויר צלול, מדיף ניחוח של אדמה לחה ועשב רענן הבנתי שעד היום הסתפקתי בנשימות שטוחות וקצרות כדי לצאת ידי חובה. בסתיו הראשון שלי מול היער למדתי מה ההבדל בין סתם נשימות לבין נשימות אמיתיות שממלאות את כל הגוף בחמצן, מסלקות את הפיח והעשן, כאבי הלב והלחצים, ומפנות בגוף מקום לאושר ולאהבה.

"אני כל כך שמח שעזבתי את תל אביב ובאתי לגור מול היער עם טאזי החמוד שלי." גיליתי לענת שחייכה ואמרה שכן, גם היא גרה זמן מה בתל אביב, וכל זמן שהייתה צעירה היה לה די טוב, אבל מאז שהיא הפכה לאימא והתברר לה שגיל הוא ילד מיוחד שצריך שקט ורוגע בחיים היא הבינה שעדיף לשניהם לחזור הביתה, להורים, ואיזה מזל שהם פה, ויכולים לגדל יחד את נוני החמוד ולעזור להורים שלה שכבר לא צעירים כל כך, "אבל מפתיע אותי שגם לך טוב פה, חשבתי שבחור צעיר כמוך ישתעמם די מהר במקום הנידח הזה." גילתה לי.

"גם אני חשבתי ככה, אבל עובדה שלא, בתל אביב רדפתי כל הזמן אחרי הזנב של עצמי, אף פעם לא היה לי די זמן או כסף, וכל הזמן חיפשתי זוגיות, ולפעמים גם חשבתי שמצאתי, אבל די מהר זה התפוגג ושוב הייתי לבד ואומלל. אף פעם לא חשבתי שאני יכול להיות שמח כל כך למרות שאני ישן באלכסון."

"אהה... בקשר לזה... אני מקווה שלא תיעלב, ואם אני טועה אני מתנצלת ומבקשת שלא תכעס, אבל שאלתי את עצמי..." היא הציצה בי בהיסוס, בוחנת אותי מכף רגל עד ראש כשוקלת את הופעתי שכבר לא הייתה מוקפדת כמו פעם, אבל עדיין היה בה די כדי לעורר חשדות בדבר העדפותיי במיטה.

"כן?" חייכתי אליה בעידוד, "מה שאלת את עצמך? רגע, אל תגידי, תני לי לנחש בעצמי, בטח רצית לדעת אם אני אוהב בנים או בנות?"

ענת הסמיקה והשפילה מבט, "כן." הודתה חרש, ומיד התנצלה שוב והבטיחה לי נאמנה שבכל מקרה זה לא משנה לה בכלל, והפצירה בי שנית לא להיעלב, אבל משום מה יש לה הרגשה שאני... אה...

"את צודקת, אני הומו, והיית צריכה להיות ממש תמימה או עיוורת כדי לא לקלוט שבחור שנראה כמוני, ועובד כספר, מעדיף בנים." חייכתי אליה בעידוד.

"אתה דווקא נראה נהדר." מחתה ענת בנימוס, "יש לך טעם נהדר בבגדים, ואתה עדין וחמוד כזה ואה..."

"ונשי כזה." גיחכתי, "וגם לא ממש גבוה, אבל לעומת זאת רזה."

"שטויות, אתה יותר גבוה ממני, ואתה אולי רזה אבל ספורטיבי, ראיתי איך אתה רץ אחרי טאז, ואתה בכלל לא נשי, זאת אומרת... אולי טיפה, אבל לא בצורה פרובוקטיבית בכלל, ו... תגיד, מה הגובה שלך בעצם?"

"מטר שבעים ושתיים ביום טוב, ואם אני מקפיד להשאיר את המפתחות בכיסים אני עשוי להגיע לכמעט שישים וחמש ק"ג." כרכתי את זרועי על כתפייה השמנמנות, "אבל עזבי אותי, אני מי שאני וכבר השלמתי עם זה, כמעט, תגידי, מה רצית לשאול קודם?"

"רציתי לשאול אם אתה מוכן לבוא איתי למסיבת חנוכה?"

"חנוכה? את רצינית, מה, כבר חנוכה?"

"כן, בעוד שבוע. השכנים החדשים של הורי עושים מסיבת חנוכה לכבוד סיום שיפוץ הבית שלהם. זו הזמנה זוגית, הורי לא רוצים לבוא, וגילי צעיר מידי כמובן, ולא נעים לי לבוא לבד, אז חשבתי..."

"לכבוד הוא לי שחשבת עלי, ואני אשמח לבוא אתך." הבטחתי, ואכן, בנר ראשון של חנוכה התייצבתי במלא הדרי בביתה של ענת, ואחרי שהפקדתי את הסלסלה של טאז, עם טאזי המנומנם בתוכה, בידיו הנאמנות של אבא של ענת שהבטיח לעשות לו שמרכלב, יצאנו יחדיו לבית השכנים.

"יש דבר אחד שעוד לא גיליתי לך." סחה לי ענת בדרך, "ארז, הבן של השכנים, הוא אה... הוא סטודנט שגר אצל הוריו ביחידת דיור נפרדת שהם בנו לו מתחת לבית, וגם הוא יהיה במסיבה ו... טוב, אתה כבר תראה."

השכנים היו זוג חביב בגיל העמידה, ואחרי שלחצתי את ידיהם הוצגתי בפני בנם שהופקד על בר המשקאות. ארז התברר כגבר צעיר ונאה מאוד עם עיניים כחולות נהדרות, וחיוך מלבב. הוא לחץ את ידי לחיצה גברית חזקה, ושאל מה אני רוצה לשתות, יין לבן או אדום או אולי בירה?

"לא חשוב." טבעתי בעיניו היפות, "ממש לא משנה לי."

"בכל זאת?" הפציר בי, מביט בי במבט רך ומזמין שהרעיד את ליבי.

"מה יש לך להציע לי?" חקרתי.

"כל מה שתרצה, אני לרשותך עד חצי המלכות." השיב ארז, מזג לי כוס יין לבן, ופנה לשרת אורחים חדשים שתבעו את תשומת ליבו.

"מה דעתך עליו?" שאלה ענת בלחש.

"הוא בחור ממש יפה, מה הוא לומד?"

"לא יודעת, זה משנה?"

"ממש לא, תגידי, יש מצב שהוא במקרה..."

"כן, והוא פנוי, אז אם אתה מעוניין שיהיה לך בהצלחה."

"תודה, אבל אני בספק אם בחור יפה כל כך יתייחס אל אחד כמוני."

"שטויות! למה אתה חושב שאתה פה?"

"מה זאת אומרת למה? כי הזמנת אותי."

"נכון, אבל..." היא חייכה מלא פניה העגלגלות, "זה סוד, אבל לך אני יכולה לגלות שזה היה רעיון של ארז, הוא ראה אותך במספרה, התלהב וביקש ממני שאני אזמין אותך, אם אתה מעוניין אז קדימה, לך על זה."