מבט כחול, עצוב
"לא יכול להיות שאין לך אף תלונה והכל טוב." התרעם ג'קי, "איך זה יכול להיות שחיית עשר שנים במדינת תל אביב, פגשת מאות הומואים, היו לך עשרות דייטים ואפילו כמה בני זוג ומעולם לא הצלחת לחיות עם אף אחד יותר משלושה חודשים, ופתאום אתה פוגש סתם מישהו במסיבה, והכל מושלם, איך זה יכול להיות?"
"לא יודע, אבל עובדה." צחקקתי באושר, מודע לכך שאני נשמע כמו נערה מתבגרת, אבל לא היה לי אכפת. הייתי מאוהב עד הגג, מאושר עד שכמעט התפוצצתי, ולא היה לי אכפת איך אני נשמע, רציתי שכולם ידעו שהבחור הכי יפה ומקסים בעולם אוהב אותי, ואני אותו.
"מי הוא בכלל, איך הוא נראה, ומה הוא מחפש אצלך דווקא?" חקר ג'קי בחמיצות.
"ארז בן עשרים וחמש, סטודנט לתעשייה וניהול, יש לו עיניים כחולות וגוף של שחיין, והוא הבחור הכי חמוד ומתוק בעולם, הוא מדהים, באמת, ומשום מה הוא חושב שגם אני מדהים." התפארתי.
"וואלה? גוף של שחיין ועיניים כחולות? איזה מזל, כי אם הוא חושב שאתה מדהים ברור שהוא לא ממש חכם." עקץ אותי ג'קי בנבזות, והתרגז עוד יותר כשצחקתי בעליצות לשמע הערתו המרושעת.
"אולי הוא לא גאון הדור אבל הוא מספיק חכם בשבילי." אמרתי בפשטות, "ומה שהכי יפה אצלו זה שהוא לא משחק משחקי כבוד כמו כל ההומואים התל אביביים הדפוקים והשרוטים האלה. כבר בפגישה השנייה שלנו הוא ישר אמר לי שהוא אוהב אותי, והכיר לי בלי שום בעיות את כל המשפחה שלו. הם, דרך אגב, אנשים ממש מקסימים שמקבלים אותו בלי בעיות ואוהבים אותי למרות שאני רק ספר, לא ממש משכיל, והם כולם אקדמאים, אפילו ההורים שלי התאהבו בו. חודש אחרי שנפגשנו התחלנו לגור רשמית יחד למרות שהאמת היא שמאז שנפגשנו לא ישנו אפילו לילה אחד בנפרד. אני לא רק אוהב אותו מאוד, אני גם מרגיש נהדר איתו, אף פעם לא הרגשתי כל כך טוב ונוח עם אף אחד, ארז הוא הגבר של חיי." הצהרתי בחגיגיות, מרגיש שאפילו עצם הדיבור על ארז גורם לי אושר.
"יופי, אם אתה שמח אז גם אני מאושר, באמת, אני שמח בשמחתך." התרצה סוף סוף ג'קי, ושאל איך הגבר של חיי מסתדר עם טאז.
"אהה... די בסדר, הוא לא ממש רגיל לכלבים, ובהתחלה קצת עצבן אותו שטאז קופץ לי על המיטה, אבל אחרי שקנינו מיטת כלבים נוחה, ועבדנו עם מאלפת טאז התרגל לישון במרפסת הכביסה, ולא מפריע לנו יותר בלילה. לפעמים כשאני עייף מידי ארז אפילו מוכן לקחת אותו בבוקר לטיול."
"יפה מצידו, ומה התוכניות שלכם לעתיד?"
"עוד אין לנו תוכניות מגובשות, קודם ארז צריך לסיים את הלימודים ואז נראה."
"מה תראו?"
"נראה איפה הוא ישיג עבודה, ואם נעשה ילד עם מישהי או שנלך על פונדקאות."
"ילד, בשביל מה אתם צריכים ילד?"
"לא צריכים, רוצים. מה, אתה לא רוצה ילדים?"
"ממש לא, מה אני אעשה עם ילד?"
"מה שכולם עושים עם ילדים, תאהב אותו, תגדל אותו, תעשה נחת להורים שלך."
"להורים שלי יש מספיק נחת מהאחיינים שלי, אני לא רואה את עצמי מחליף חיתולים ורץ אחרי תינוק בכיין, אבל אם זה מה שעושה לכם את זה אז בהצלחה."
"תודה ג'קי, תגיד, מתי רואים אותך בארץ?"
"לא יודע, זה תלוי... טוב, אני חייב לרוץ, ביי." וסגר.
"יש לי הרגשה שמשהו לא טוב עובר על ג'קי." סחתי באותו ערב לארז.
"הוא אמר משהו, או שזו סתם הרגשה?"
"סתם הרגשה, הוא נשמע מריר כזה... לא אופייני לו, אני מתגעגע אליו."
"באמת? אני צריך לדאוג בגללו?" הצטחק ארז.
"מה אתה חושב?" חייכתי אליו, ומשכתי אותו אלי לחיבוק.
"אני חושב שלג'קי יש מזל שאתה חבר שלו." אמר ארז, והחזיר לי חיבוק, ושנייה אחר כך פרח ג'קי ממוחי. חשבתי עליו שוב רק שבוע אחר כך, כשהוא התקשר אלי בשעת לילה מאוחרת, נשמע עצוב מאוד וקצת מסטול, ושאל אם הוא יכול לבוא להתארח אצלי לכמה ימים.
"בטח, איזה שאלה? אני אשמח מאוד, ומה שלום קלאוס, גם הוא יבוא לביקור?"
"לא, קלאוס שייך להיסטוריה." ענה ג'קי בקול מתכתי, "אני לא חוזר לחופשה אלא לתמיד."
"באמת?" נדהמתי, "אתה רציני? אבל הייתם יחד המון זמן, מה קרה?"
"היינו יחד תשע שנים, זה הכל, זה לא מעט, אבל אם תשווה את זה לנישואים של הורי, או של הוריך, זה כלום." תיקן אותי ג'קי בקפידה, "ומה שקרה זה שקלאוס החליף אותי במודל צעיר יותר, זה הכל, ואפילו הייתה לו חוצפה להציע לי להמשיך לעבוד איתו, הדביל הזה."
"אוי, ג'קי..." נאנחתי, "אז מה תעשה?"
"אני אמשיך לחיות." השיב ג'קי ביובש, "כבר ארזתי הכל ושלחתי את החפצים שלי לארץ באוניה. עד שהם יגיעו אני אמצא דירה ועבודה, לא חסרות מסעדות בתל אביב, ועם הזמן יהיה לי גם בן זוג חדש..." הוא נאנח, "אני רק בן שלושים ושתיים, ויש לי עוד איזה שלושים ארבעים שנה לסחוב..." הוא נאנח שוב, "יהיה טוב." סיכם בהחלטיות.
ג'קי הגיע אלינו ביום שבו סיים ארז את המבחן האחרון שלו. נותרו לו רק עוד שתי עבודות לכתוב, מה שהותיר לו די זמן פנוי לארח את ג'קי, ללכת איתו ועם טאז לטיולים, ותוך כדי כך להכיר אותו היטב ולהתיידד איתו.
שמחתי לראות שאהוב ליבי והחבר הכי טוב שלי מסתדרים כל כך יפה יחד, ובסתר ליבי קיוויתי שג'קי ימצא עבודה בחיפה, או בקריות, ולא בתל אביב, אבל הוא לא היה מוכן אפילו לשקול את הרעיון.
"תל אביב היא העיר היחידה בארץ שבאה בחשבון מבחינתי." פסק, "ההורים שלי גרים בקריות, הדודים בחיפה, והאחים בבאר שבע, רק תל אביב נשארה פנויה ממשפחת בוכריס, ורק בה אני יכול לנשום כמו שצריך."
ארז נסע עם ג'קי לחפש לו דירה, עזר לו להביא לדירה שנמצאה את החפצים שלו שהגיעו סוף סוף לארץ, ליווה אותו לראיונות עבודה, ובסופו של דבר לא רק ג'קי מצא לו עבודה בתל אביב אלא גם ארז קיבל הצעת עבודה מפתה מאוד, ולמרבה כעסי השיב לה בחיוב בלי להתייעץ איתי קודם.
"למה אתה מתרגז? זו הצעה מעולה, חשבתי שתשמח?"
"אבל זה בתל אביב, מה יש לי לשמוח?"
"באמת חגי, אל תהיה ילד." התאכזב ארז, "כולה תל אביב, לא חוץ לארץ, מה הבעיה בשבילך לחזור לגור בתל אביב?"
"שום בעיה חוץ מזה שהעבודה שלי והבית שלי הם פה, לא שם."
"יש מספרות גם בתל אביב, וגם דירות להשכרה."
"אני לא רוצה לגור בדירה בתל אביב, אני רוצה לגור פה, ומה אני אעשה עם טאז? הוא יהיה אומלל בתל אביב."
"למה אתה חושב ככה? המון אנשים מגדלים כלבים בתל אביב."
"כן, אני יודע." העוויתי את פני באומללות, "אבל לטאז זה לא יתאים, הוא ישנא להיות תקוע רוב היום בדירה קטנה, ללכת לטיול קשור בחגורה ולהיות משוחרר רק בגינת כלבים עלובה ומטונפת, למה אתה לא יכול למצוא עבודה בחיפה או ביוקנעם?"
"אני יכול, אבל האמת היא שאני מעדיף את תל אביב." הוא כרך סביבי את זרועו והניח את ראשו על כתפי, "אני יודע שלא מתאים לך לגור במרכז, ואולי גם אני ארגיש ככה יום אחד, אבל איך אני אדע אם אף פעם לא ניסיתי?"
לא יכולתי שלא להודות שהוא צודק, לי הייתה הזדמנות לחיות איפה שרציתי ולהחליט לבד שלא מתאים לי, לא הייתה לי זכות למנוע ממנו להתנסות באותו דבר.
"אולי נגיע לאיזה פשרה? נגור באיזה מושב באמצע הדרך?" הצעתי.
"אולי." הסכים ארז, "אבל רק אחרי שאני אתקבל סופית, כי בינתיים אני בתקופת ניסיון."
"אז איפה תגור בתקופת הניסיון?"
"אצל ג'קי, הוא שכר דירה ממש מדליקה שקרובה לכל מקום, אני בטוח שתאהב אותה."
הוא טעה, לא אהבתי את הדירה שלו ושל ג'קי, וטאז פשוט שנא אותה. בהתחלה היינו נוסעים לשם כל סוף שבוע כדי להיות עם ארז, אבל אחרי כחודש השכנים איימו להתלונן במשטרה בגלל הנביחות של טאז שנעשה עצבני ורע מזג בגלל הרעש הצפיפות בדירה של ג'קי שערך מסיבות רעשניות שנמשכו לאורך כל סוף השבוע. טאז כל כך סבל מכל המהומה עד שהתחלתי לחשוש לבריאותו, והעדפתי להשאיר אותו בבית בהשגחתה של חדווה, שכנתי טובת הלב. שגיא, הבן של סווטלנה, היה בא לבקר אותו ולטייל איתו, ודיווח שהכלב אומלל בלעדי ובקושי אוכל משהו כל זמן שאני נעדר.
בניגוד אלי ארז היה מוקסם מקצב החיים המהיר בתל אביב, ונהנה מאוד מהעיר בלי הפסקה. לאט לאט התחלתי להרגיש שאני מפריע לו בנוכחותי, ויום שישי חם אחד, בערך חודשיים אחרי שהוא עבר לתל אביב, חזרתי מהעבודה וקלטתי בזווית העין את טאז מבחין איך אני מוציא את תיק הנסיעות שלי מהארון, ומדוכדך משתרך באיטיות למיטה שלו, ומתכרבל עליה, אפו תקוע בזנבו בתנוחה עגומה ששברה את ליבי, ופתאום הבנתי שהוא נראה אומלל בדיוק כמו שאני מרגיש. נכון, התגעגעתי מאוד לארז, אבל לא ככה, בדירה התל אביבית הצפופה והמעושנת. רציתי להיות איתו לבד בבית מול היער, מחובק איתו בשקט ובאינטימיות של החדר שלנו, לא בדירה זרה ורועשת. לא רציתי ללכת איתו למסעדה ואחר כך להצגה או למסיבה, ומשם לשנת לילה לא רגועה, ולמחרת במקום לטייל בטבע עם טאזי אאלץ שוב להגיע לאיזה אירוע או בילוי רועש, וכל אותו זמן אהיה מוקף בזרים מחייכים חיוכים נוקשים שינסו לעשות רושם אחד על השני, ואצטרך לנשק זרים על הלחי, לזייף מחמאות, להפגין שמחה מעושה, ולהסתיר את געגועי לטאז ולטיולים הנינוחים שלנו בגבעות ובשדות מול היער.
"די, אל תעשה פרצופים פולניים כאלה טאזי. הנה, אתה רואה, אני מבטל את הנסיעה." החזרתי את התיק לארון, והתקשרתי לארז, "אני מרגיש לא טוב, אני לא יכול לבוא היום, אולי במקום זה תבוא אתה אלי?"
"אוי, חמוד, אני לא יכול, לא היום, קבעתי כבר עם ג'קי ועם..." הוא המשיך עוד ועוד, מפרט את סדר היום העמוס שקבע לאותו סוף שבוע, אבל אני כבר לא הקשבתי, "בסדר, אז ניפגש כבר בשבוע הבא." קטעתי את רצף דיבורו, אבל גם בשבוע שבא אחר כך לא הגעתי לביקור כי ארז טס במפתיע עם הבוס שלו ללונדון, לפגישת עסקים, וכשהם חזרו, עטורי ניצחון, הוא התבשר שהוא צלח את תקופת הניסיון, ומיד התקשר אלי, שמח ומאושר, והזמין אותי לבוא לתל אביב, לחפש דירה.
"אבל דיברנו על פשרה, על מקום כפרי מחוץ לעיר." הזכרתי לו.
"בחייך, ואז אני אצטרך להיות תקוע בפקקים כל בוקר וערב, למה שלא נשכור את הדירה מול הדירה של ג'קי?"
"איזה דירה?"
"זו שסיפרתי לך עליה, אתה לא זוכר? זו אחלה דירה, ומה שהכי טוב זה שחצי מהדיירים בבניין הזה הומואים, ותמיד יש שם מה לעשות ולמי ללכת, אז מתי אתה בא?"
"אני... אני לא חושב שאני מסוגל ארז, אני מצטער, אבל..."
"מה זאת אומרת אתה לא מסוגל? חשבתי שאתה אוהב אותי, שאתה רוצה שנהיה יחד כל החיים?"
"כן, אני רוצה, אבל לא שם, לא ככה, ולא בלי טאזי."
"אז תביא אותו אתך."
"אני לא יכול לעשות לו את זה ארז, הוא שונא את תל אביב, הוא אומלל במקום הזה עוד יותר ממני."
"אז תשאיר אותו אצל חדווה, או אולי אצל סווטלנה? הבן שלה אוהב אותו, נוכל לגדל חתול במקומו, לחתולים לא אכפת לגור בדירה."
"אני יודע, אבל לא, מצטער, טאז ואני שייכים זה לזה, אני לא יכול לוותר עליו, זה ישבור לו את הלב."
"לו זה ישבור את הלב? ומה איתי? עלי אתה כן יכול לוותר? לי הלב לא ישבר?"
"כן, אולי, אבל אתה תמצא מישהו אחר, בתל אביב תמיד יש עוד מישהו, אבל טאז... טאז לא יבין, ואני פשוט לא יכול לעשות לו את זה."
"אני לא מאמין חגי, אתה זורק אותי בגלל כלב?" התרומם קולו של ארז באי אמון נדהם, ואני כמעט שנשברתי מעומס ייסורי המצפון, אבל רק כמעט.
"לא, זאת אומרת כן, אבל לא רק, ואני לא זורק אותך, אני אוהב אותך כמו שלא אהבתי אף אחד בחיים, אבל אם אני אוותר לך ואבוא אתך לתל אביב זה ייגמר בבכי. אני אהיה אומלל שם, ואני אתגעגע נורא לטאזי, ובסוף אני אשנא אותך, וטאזי המסכן יחשוב שאני לא אוהב אותו ואולי אפילו ישכח אותי... לא, עדיף שנגמור את זה עכשיו, לפני שהכל יתדרדר לגמרי."
"לא, לא עדיף!" צעק ארז ופרץ בבכי, ושעתיים אחר כך כבר היה לידי, עדיין בוכה, מחבק אותי, מתחנן שלא אעשה לו את זה, ולא אפרד ממנו בגלל שטות כזו.
בילינו יחד יום שלם, מדברים, בוכים, מתווכחים, רבים ואחר כך מתפייסים, ושוב בוכים, וכל אותו זמן מנסים לגבש איזה פשרה מתקבלת על הדעת.
הוא כבר היה מוכן לוותר על דירה בבניין ההומואים, והסכים שנחפש דירה באיזה מושב ליד תל אביב כדי שלטאז תהיה גינה ומקום מרווח לטייל בו, אבל אני סירבתי, התעקשתי שעליו להגשים את חלומו, לגור במרכז העיר ולחגוג את נעוריו, והבטחתי שאחכה לו עד שימצה את החיים בעיר ללא הפסקה, ויחזור אלי.
ידעתי שזה לא יקרה וצדקתי. אחרי שנה של פגישות מידי שבועיים שלושה הוא הגיע במפתיע באמצע השבוע, סיפר שקיבל הצעה לעבוד באירופה, ושהוא משחרר אותי מההבטחה להמתין לו כי הוא פגש שם מישהו ש... "אני ממש ממש מצטער." השפיל מבט כחול ועצוב.
"זה בסדר, אני מקווה שתהיה מאוד מאושר ושתבוא מידי פעם לביקור." נחפזתי להרגיע אותו. הוא היה מופתע, ואולי מאוכזב קצת מהנדיבות הלא צפויה שגיליתי, ולא חשבתי שיש טעם לגלות לו שהיא נובעת ממצפון לא נקי - לפני כחודש, באחד מהטיולים שלי עם טאזי, פגשתי מכר ותיק מתל אביב, גבר קצת יותר מבוגר ממני שנפרד מבן זוגו מזה כמה שנים, ועבר לגור בצפון. טאזי חיבב אותו מאוד, והתקשה להיפרד ממנו בתום הטיול ולכן הזמנתי אותו לשתות אצלי משהו, ומפה לשם הוא נשאר לישון, ושב גם יום אחר כך...
"אני לא יכול להגיד שאנחנו מאוהבים, אבל כנראה שאנחנו בסוג של זוגיות." סיפרתי לג'קי, והודיתי שדי היססתי איך להסביר לו את הקשר עם ארז. "אזה מזל שארז החליט לעזוב את הארץ, ולנתק לגמרי את הקשר איתי."
"כן, ממש מזל." הפטיר ג'קי בקרירות.
"נו, די ג'קי, אני יודע שאתה חושב שנפרדנו באשמתי, ואולי אתה צודק, אבל לא יכולתי אחרת."
"אני יודע." הפתיע אותי ג'קי, ושנינו נאנחנו, הזכרנו זה לזה שלא נורא, יש לנו עוד שלושים שנה, ארבעים גג לסחוב עד שהכל ייגמר, ונפרדנו בברכת יהיה טוב ולהתראות בקרוב.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
