הכל סיפורים

מטע הפקנים

ספר נשים לא יכול להרשות לעצמו להופיע לעבודה עצוב או עצבני. כשאתה מתפרנס מלקוחות שבאות למספרה להתפנק ולבזבז כסף אתה אמור להטות אוזן אוהדת לבעיותיהן, לפזר שנינויות משעשעות, ולשמור את הצרות הפרטיות שלך לעצמך.

לקליינטיות יש די צרות משלהן בבית, אליך הן באות כדי לשכוח אותן, וגם אם ליבך שבור אתה חייב לחייך אליהן בהתלהבות, להפגין מצב רוח טוב ולפזר עליצות ומחמאות. קהל לקוחותיך מצפה ממך לרכילות טרייה ולבדיחות, הן מצפות שתתעניין בבעיות שלהן, תגיש קפה ועוגיות, תאיר להן פנים ותיראה תמיד שמח ונחמד.

יש להן די והותר פרצופים חמוצים ותלונות מהבעל והילדים בבית, כשהן במספרה הן רוצות להתפנק ולהרגיש מלכות, זו זכותן, הן משלמות כסף על התענוג הזה, ולכן עליך למתוח על פניך חיוך זוהר, לכרכר סביבן בחביבות ולא לחשוב בשום פנים ואופן על המיטה הריקה שמחכה לך בבית.

הצלחתי להעלים את ליבי השבור כמעט מכולן, רק לילי בעלת הבית, וסווטלנה החופפת שמו לב שמשהו לא טוב עובר עלי, ואחרי כמה שבועות שבהן לא חל שיפור במצב רוחי הן חיכו ערב אחד עד שכול הקליינטיות עזבו, ובעוד אנחנו מנקים ומסדרים את המספרה אזרו עוז ושאלו אם הכל בסדר, ואם אפשר לעזור?

הודיתי בחצי פה שלא הכל בסדר, שבן זוגי האהוב ואני כבר לא, ולמרות שהן היו מוכנות, כמעט להוטות, לשמוע את סיפורי העצוב בפרטי פרטים העדפתי לגלות איפוק גברי ולא להשתפך. "בהתחלה היה טוב, ואחר כך התנאים השתנו וזה פשוט לא הסתדר." הסברתי בתמציתיות, ולא יספתי.

גם חדווה, שכנתי טובת הלב, הבחינה כמובן שאני שוב לבד, ואחרי כמה שבועות של שתיקה מודאגת עשתה ניסיון מבויש לנחם אותי. "אל תדאג חגי, גברים זה כמו אוטובוס, אחד הלך יבוא אחר." אמרה בחביבות, "לפחות טאז נשאר אתך." הוסיפה וליטפה קלות את כתפי, אבל נמנעה בתבונה לחטט ולחקור מה קרה, אולי זה לא באמת עניין אותה ואולי חשבה שזה לא עסקה? לא שאלתי והיא לא סיפרה.

היחידה שידעה למה נפרדנו הייתה ענת. ארז גילה לה הכל לפני שעזב וקצת נעלב כשהיא גילתה הבנה גם לצד שלי. בטיול שבת אחד עם הכלבים אחרי ליל נדודים רצוף געגועים וספקות בצדקתי שאלתי אותה אם לא טעיתי, ואם לא הייתי עושה טוב יותר אם הייתי מתפשר, לוקח איתי את טאז לתל אביב, או משאיר אותו פה?

"אני לא יודעת." הודתה בכנות, "רק אתה יכול להחליט, אבל אני במקומך הייתי עושה אותו דבר, בעצם עשיתי, ויתרתי על אהבה כדי לא לנטוש חסר ישע שהיה זקוק לי."

"באמת? על מה את מדברת?" הופתעתי.

היא נאנחה, "תראה, לא שאני משווה, אבל גם אני, אם הייתי מכניסה את גילי למוסד, הייתי יכולה להמשיך לחיות עם אבא שלו בתל אביב, אבל אף פעם לא שקלתי אפילו את הרעיון הזה. כשיש יצור חי שתלוי בך אתה חייב לחשוב קודם כל על טובתו, ורק אחר כך על זו שלך, ואגב, אני די בטוחה שלא סתם עזבת את תל אביב, העיר הזו לא עשתה לך טוב, אולי בעתיד גם ארז יבין שעדיף לו יותר לחיות פה?"

"אולי." פקפקתי, "אבל מה אני עושה עד אז?"

"ממשיך לחיות הכי טוב שאתה יכול." פסקה ענת, "ממשיך לטפל בטאז, לעבוד, והכי חשוב, ליהנות מהחיים ולחייך."

עשיתי כדבריה, אם כי היה לי קשה מאוד, והרבה פעמים החיוך המעושה שהדבקתי  על פני העיק עלי כמו מסכה. למזלי היו לי את סופי השבוע שבהם יכולתי לזעוף כרצוני, ולטייל בטבע עם טאז שאהב אותי גם כשהייתי עצוב וזועף.

בשבת אביבית נפלאה אחת ארז שוב אכזב והודיע שגם בסוף השבוע הזה הוא לא יכול להגיע לביקור. במקום לשקוע במרמור ולבזבז את הזמן במיטה החלטתי לא להניח להיעדרותו לקלקל את מצב רוחי, ולקחתי את טאזי לטיול ממושך שהסתיים כרגיל במטע הפקנים. מטע הפקנים היה אחד המקומות החביבים ביותר על טאזי שלא העריך במיוחד נופים מרהיבים. הוא העדיף שלוליות רחבות ידיים, תלוליות אדמה רכות שאפשר לחפור בהן בהתלהבות, וזלילת פקנים שליקטתי ופיצחתי למענו. אגוזי הפקן היו מפוזרים על האדמה סביב העצים, ובעוד הוא מתרוצץ ומנסה ללכוד חפרפרות הייתי אוסף חופנים מהם בכיסי, מפצח אותם, מקלף ומגיש לו את בשר הפרי על כף ידי, ואפילו מנסה להגניב מידי פעם חצי פקאן אחד לפי.

הוטרינר השתומם לשמוע כמה להוט טאז אחרי פקנים, אבל הרגיע אותי שאין שום נזק באכילתם. להיפך, זה חטיף בריא ועדיף על נקניקיות או קבנוס.

באותה שבת השמש הפציעה מבין העננים אחרי שבוע גשום וקר, והטיול היה מהנה במיוחד - עצי האלון הצמיחו מעטה ירוק חדש ומעורר תיאבון, כליל החורש פרח בורוד מרהיב, כלניות ונוריות פרשו לרגלינו מרבדים אדומים, מפתים, פרפרים ריחפו סביבנו שיכורים מכל היופי, ולמרות שהייתי לבד התענגתי מאוד על הטיול ופסעתי בקלילות, נושם את האוויר הרענן, מניח לטאז לרוץ לפני ולרדוף אחרי עורבים אפורים מנמיכי טוס.

עליתי עד לפסל אלכסנדר זייד, וישבתי למרגלותיו, משקיף בעונג על עמק יזרעאל המוריק באופק, נהנה מהשקט והבדידות. מה רבה הייתה הפתעתי כשראיתי גבר שמנמן, לבוש אימונית מרושלת מגיח ממבנה הקבר של שיח אברק הסמוך לפסל זייד. ההפתעה הפכה לתדהמה כשהתברר לי שכבר נפגשנו פעם – זה היה לייזי, מכר ותיק שלי מתל אביב. חישוב זריז גילה שנפגשנו לאחרונה לפני כחמש שנים. כשרק הגעתי לתל אביב הוא היה אחד ממלכי הלילה של העיר ללא הפסקה. בילה בכל המסיבות ורקד בכל המועדונים ונחשב לאחד הגברים היפים והמבוקשים ביותר בעיר. לפני כמה שנים הוא נסע לראות את מצעד הגאווה בסן פרנסיסקו, פגש שם מישהו ונשאר בארצות הברית. הופתעתי לגלות עד כמה הוא השתנה מאז. למרות שעוד לא מלאו לו ארבעים הוא נראה מבוגר ועייף, גופו החטוב והשרירי הפך שמן וכבד תנועה, ושערו השחור הארוך והיפה נעשה דליל ואפור – התקשיתי לזהות אותו.

הוא דווקא זיהה אותי מיד, וחייך לעברי בהיסוס, "חגי, נכון?" שאל, והושיט לי את ידו ללחיצה.

"לייזי?" חייכתי אליו חזרה ולחצתי את כף ידו, "מה שלומך? מה אתה עושה פה, חשבתי שאתה חי בסן פרנסיסקו?"

"כבר לא, עברתי לגור פה לפני כמה חודשים. אתה גר פה או רק מבקר?"

"גר פה, מה קורה אתך? מה העניינים?"

"כיום כבר בסדר, פחות או יותר. בסן פרנסיסקו הפסקתי לעשן והוספתי קצת יותר מידי במשקל ואחרי שחזרתי לא הצלחתי למצוא עבודה בתל אביב, המצב קשה גם פה, לא רק שם, הכלב הזה שלך? הושיט יד לעבר טאזי שלהפתעתי המתמסר מיד לליטופו. "כלב יפה." חייך אל טאז והחליק על ראשו וגבו, "איזה עיניים יפות יש לו, נכון שיש לך עיניים יפות?" החמיא לטאז שכשכש אליו בזנבו, והניח ראש על ברכו כסימן לחיבה ואמון.

"תשמע, כל הכבוד." חייכתי אליו, "בדרך כלל טאז די חשדן כלפי זרים, אפילו כלפי האקס שלי הוא לא היה נחמד כל כך, לפעמים הוא חוטף אנטיפטיה כלפי מישהו ונובח עליו בלי הפסקה."

"כלבים מרגישים מי באמת אוהב אותם ומי סתם מנומס." אמר לייזי, והמשיך לפרט בפני את תולדות חייו, "בסוף מצאתי עבודה דווקא פה, ביוקנעם, ונאלצתי לעזוב את תל אביב. ולא מספיק שאני צריך לגור בחור הזה פתאום עלה לי הסוכר והכולסטרול שלי נורא גבוה והרופא מתעקש שאני חייב לעשות דיאטה ופעילות גופנית, ולכן אני מטייל ברגל בשבת במקום להתחפר בפוך, אבל די לקטר, מה אתך?"

"גם אני עזבתי את תל אביב ומצאתי פה עבודה. אני מטייל ברגל בגלל טאז, מי שמגדל כלב לא יכול להתחפר בפוך, למה שלא תאמץ גם אתה כלב?"

לייזי העווה את פניו במורת רוח, "כי אני גר בדירה פצפונת מתחת לווילה של בעלת הבית המטורללת שלי שמגדלת חתולים ושונאת כלבים, גברים, ילדים ורעש. אם אני לא אברח משם מהר אני אצא מדעתי, או שאחנוק אותה, או גם וגם, למזלי שכרתי את הדירה רק לשלושה חודשים."

"באמת מזל, מתי נגמר לך החוזה?"

"בעוד שלושה שבועות, עד אז אני אדע אם עברתי את תקופת הניסיון והתקבלתי לעבודה, אם זה יקרה אני אשכור כנראה משהו ביוקנעם, קרוב יותר לעבודה, נראה, יש לי עוד זמן לחשוב על זה, תגיד, אתה מטייל עם הכלב כל יום?"

"לא כל יום אלא פעמיים ביום."

"נהדר, בגלל זה אתה נראה כל כך חטוב וצעיר."

"יכול להיות." חייכתי אליו, "או שאולי זה בגלל שאני לא יושב מול המחשב כל היום אלא מתרוצץ? וחוץ מזה כל הגברים במשפחה שלי רזים לא משנה במה הם עובדים וכמה הם אוכלים."

נו, נגד גנים באמת אין מה לעשות, בקטע הזה יצאתי מופסד." המשיך לייזי לקטר.

המשכנו לפטפט ולהקניט קלות אחד את השני עד שהגענו למטע הפקנים. לייזי התלהב מאוד וניסה לפצח אותם, אבל לא הצליח. ניסיתי ללמד אותו איך להחזיק שני אגוזים בכף היד וללחוץ אגוז אחד כנגד השני כך שהם יתפצחו, אבל ידיו היו רכות וחלשות מידי.

"אוף איתי, אני חייב לחזור לחדר הכושר, להזיע קצת, להרים משקולות, להפסיק להיות סמרטוט כזה." רטן, וקיבל ממני אגוז מקולף. אצבעותינו נגעו זו בזו, מבטינו נפגשו, אישוניו התרחבו, ופניו האדימו פתאום, "ואני חייב להתחיל לזיין." הוסיף, אכל את האגוז שהגשתי לו, וביקש עוד.