שווים
"החיים הם גלגל." סח לי לייזי כששירכנו את דרכנו לאט לעבר ביתי, לאכול יחד ארוחת צהרים, "פעם אתה למטה ופעם למעלה, אתה זוכר איך הייתי בתקופת תל אביב?" שאל בתוגה, "ותראה אותי עכשיו." נד לעצמו.
"לכל אחד יש תקופות יותר טובות ופחות טובות." ניסיתי לנחם אותו, "זה קורה לכולנו דברים משתנים בחיים, לפעמים פשוט אין לך מזל וחוץ מזה הרי אי אפשר להישאר תמיד צעיר ויפה כולנו מזדקנים עם הזמן...
"נו, די עם הקלישאות." גנח לייזי, "אין למצב הדפוק שלי שום קשר למזל, כשחייתי בתל אביב הייתי שמוק וחרא, לא הערכתי את מה שיש לי ועכשיו אני משלם על זה."
"אתה מרגיש שאתה נענש עכשיו בגלל שפעם חגגת? קשה לי להאמין שהעולם באמת כל כך מסודר וכל אחד מקבל מה שמגיע לו." הצצתי בו במבט ספקני, "ובכלל, מה עשית רע כל כך שמגיע לך לסבול?"
"אני מעדיף לא לפרט, אבל תאמין לי שהייתי חרא, זלזלתי באנשים, רמסתי והתעלמתי רגשות, בקיצור, נתתי לזין שלי להוליך אותי ופגעתי בהרבה אנשים שבטח היו מאושרים לראות אותי עכשיו, שמן ומכוער ועני."
"שוב אתה נסחף, אתה לא כזה שמן, קצת התמלאת, זה נכון, אבל באמת, זה לא כל כך נורא, ואם היית מחליף את האימונית הסמרטוטית הזו בבגד קצת יותר מחויט, ומסתפר כמו שצריך... אתה רוצה שאני אספר אותך?"
"אבל אתה ספר נשים?"
"אל תדאג, אני יודע לספר גם גברים." טפחתי בעידוד על שכמו, "תראה שאחרי תספורת וגילוח מקצועי תרגיש הרבה יותר טוב."
בבית האכלתי אותו מרק חם, שלחתי אותו להתקלח ולחפוף ראש, ואחר כך סיפרתי אותו, מעצב לו תספורת קצרה ומסודרת, ולפני שהספיק לקום מרחתי קצף גילוח על פניו, וגילחתי אותו בקפידה.
"איך אתה מרגיש עכשיו?" הובלתי אותו למראה, מרוצה מאוד ממעשה ידי.
"הרבה יותר טוב." סקר לייזי את פניו בהנאה, "ועוד יותר חרמן." הוסיף בגילוי לב. עיני נפגשו בעיניו, היה רגע של היסוס נבוך, ואז הוא נסוג, אמר שכבר נורא מאוחר והוא חייב לחזור הביתה, וחמק לחדר השינה כדי להתלבש.
כמעט שהלכתי אחריו, אבל השתהיתי שנייה אחת יותר מידי והרגע הוחמץ, הוא כבר היה לבוש ומוכן להסתלק.
ליוויתי אותו החוצה ושאלתי אם ירצה שניפגש שוב מחר לצעדת בוקר קלה?
"נראה, אני לא בטוח שאני אצליח לקום כל כך מוקדם, אני..." הוא לחץ את ידי בשתי כפות ידיו, אמר תודה והוסיף שהוא נהנה מאוד מאוד, מזמן לא הייתה לו שבת נעימה כל כך, וברח.
למחרת בבוקר הייתי דרוך לפגישה איתו במשך כל הטיול אבל הוא לא הגיע. רק ביום שני הוא הפציע במטע הפקנים, כיבד את טאזי בכמה פקנים שפיצח בעצמו, סיפר לי בשמחה שהוא צלח את תקופת הניסיון מוקדם מהצפוי וחתם על חוזה עם משכורת מכובדת, והוסיף בבת צחוק שהוא די בטוח שלתספורת החדשה שלו יש חלק בהצלחתו.
"באמת?" צחקתי, "אני ממש שמח לשמוע, "ומתי אתה עובד דירה?"
"ברגע שאני אמצא משהו מוצלח יותר, אני לא בלחץ, בעלת הבית האנטיפטית שלי החליטה, אולי בגלל שההופעה שלי נעשתה יותר מכובדת שהיא מוכנה להאריך לי את החוזה בעוד שלושה חודשים." הצטחק לייזי והחליק את כפו על שערו הקצוץ, "תגיד, אתה עושה את המסלול הזה כל יום?" נגרר אחרי במעלה העליה לפסל זייד.
"כן, אני חייב, טאז מתעקש על זה. קשה לך מאוד? רוצה יד?"
"כן, בבקשה." הוא הניח לי לאחוז בידו ולמשוך אותו עד הפסגה, שם צנח מתנשף על המדרגות למרגלות הפסל.
"תראה שאם תתמיד תתרגל די מהר, ובעוד שבוע שבועיים לא תבין כבר למה היה לך כל כך קשה."
"כן, להתמיד, זו תמיד הייתה הבעיה שלי." רטן לייזי, "אם הייתי מסוגל להתמיד בישיבה היום בטח הייתי נשוי ואבא לילדים, והורי לא היו מחרימים אותי."
"ישיבה?" נדהמתי, "מה, היית דתי?"
"מה, לא ידעת? למה אתה חושב שאני מסתובב עם שם כמו אליעזר?"
"לייזי זה קיצור של אליעזר? לא ידעתי, חשבתי שזה סתם כינוי, זה לא קל להיות דתי והומו, ואין לך שום קשר למשפחה שלך? אתה בטח מתגעגע להורים."
"כן, אבל מה אפשר לעשות? מבחינתם אני מת." אמר לייזי בקול מתכתי, חסר רגש, "אני מדבר לפעמים בטלפון עם אחי הגדול, שומע ממנו חדשות על המשפחה, אבל הם לא רוצים לשמוע ממני, ובטח לא לראות אותי, ואני לא מתפלא, פוחדים מהרכילות של השכנים ושאני אשפיע להם לרעה על הילדים."
"אני באמת מצטער." כרכתי יד על כתפו, מנסה לעודד אותו.
"אתה בחור טוב חגי." נגע לייזי בברכי במעין ליטוף מהוסס, ומיד משך את כפו בחזרה, "חבל שרק עכשיו אני מגלה את זה, כשהיינו בתל אביב לא ראיתי בחורים שקטים כמוך ממטר, התייחסתי רק לכאלה שנראו כמוני, שחצנים עם ריבועים בבטן." הוא הניד את ידו בתנועת ביטול, "נו, טוב, זה לא חדש שהייתי אידיוט." נאנח.
"אז היית אידיוט, אז מה? בגיל צעיר כולנו עושים שטויות, אם רק היית יודע איזה דברים טיפשיים עשיתי פעם..." שקעתי במחשבות על ארז, הוא לא טרח להתקשר מאז סוף השבוע, והייתי גאה מכדי לרדוף אחריו, "גם כיום אני לא יותר מידי חכם." סיכמתי.
יום אחר כך הלכנו יחד לסרט באולם הקולנוע הקטן והמיושן הסמוך לביתי. האולם היה כמעט ריק, ישבנו על כסאות עץ חורקים, אכלנו פופ קורן ונהנינו מהאווירה המיושנת, מרגישים כאילו חזרנו לרגע לשנות השמונים.
"בקרוב עומדים לשפץ את האולם ולהפוך אותו למודרני." סיפרתי ללייזי, קצת בצער, כשיצאנו מהאולם ללובי הענקי עם ציורי הקיר העתיקים המתקלפים, התמונות העתיקות של כוכבי העבר שמתו מזמן, והרצפות השחוקות. הסכמנו שחייבים ללכת עם הזמן, ואי אפשר להישאר תקוע בעבר, אבל בכל זאת... כמה חבל שהמקום הזה לא יתקיים יותר.
אחר כך צחקנו על עצמנו שהפכנו לזוג זקנים נרגנים, ואז לייזי אמר באנחה שהוא חייב ללכת הביתה כי כבר מאוחר.
"אבל מחר יום שישי, ואתה חופשי ו..." תרתי במוחי אחרי סיבה טובה מספיק שתגרום לו להישאר, "בוא אלי ותעזור לי לחסל את הגלידה שקניתי בשבוע שעבר ברגע של טירוף." קניתי אותה לקראת הביקור של ארז אבל לא התכוונתי לגלות את זה ללייזי."
"אתה מתעקש להרוס לי את הדיאטה? קודם פופ קורן ועכשיו גלידה." נזף בי לייזי בחיוך.
"הפופ קורן היה בלי חמאה." הזכרתי לו, "וגם לכאלה שמקפידים על דיאטה מותר, פעם בשבוע, לאכול משהו טעים. כבר סיפרתי לך שזו גלידה אמריקאית של בן וג'רי?"
"אה... אם ככה אז אני באמת חייב לטעום אותה." הסכים לייזי.
טאז קיבל את פנינו בדילוגים נרגשים, קופץ מאחד לשני. שנינו ליטפנו אותו בבת אחת וכפות ידינו נפגשו על גבו, ושוב החלפנו מבט קצר ולוהט.
"אני חושב שעדיף שאני אלך." נרתע לייזי, והחל לפנות לעבר הדלת.
הזדעזעתי כאילו שפכו עלי דלי מים קרים, "איך שאתה רוצה." השבתי ביובש.
הוא עשה עוד צעד אחד קדימה, לעבר הדלת, ואז נמלך בדעתו, הסתובב, ניגש אלי וחיבק אותי, מאמץ אותי אל גופו. "אני ממש מצטער, אני לא רוצה לפגוע בך חגי, באמת שלא, אבל..." הוא הדף אותי מעליו בחיפזון, אבל לא היה זריז מספיק, חשתי את אברו הקשה נלחץ אל בטני וכל הדם עלה לי לראש.
"אבל מה? מה הבעיה שלך לייזי? אני לא מספיק טוב בשבילך? נשי מידי, אין לי ריבועים בבטן, אני לא יפה מספיק, לא גבוה מספיק, מה עובר עליך? למה אתה בורח כל הזמן?"
"חגי, בבקשה, אל תצעק, אתה החבר היחיד שיש לי בעולם, אני לא יכול שגם אתה תשנא אותי."
"אני לא שונא אותך, טמבל! אני פשוט... אני יודע שבא לך עלי, מה הבעיה שלך? למה אתה בורח כל הזמן?"
"כי... כי אני פוחד שהכל שוב יסתבך ויהיה מגעיל, ואני... זה מסובך מידי, אין לי כוח להסביר לך הכל."
"מי ביקש ממך הסברים בכלל, ומה כל הסיבוכים והתסביכים שלך קשורים לסקס בינינו?"
"סקס? זה כל מה שאתה רוצה ממני?"
"בטח, למה, אתה לא רוצה?"
"אני... כן, בטח שאני רוצה, אתה יודע מה זמן כבר לא זיינתי? אני מת ל... יש לך קונדום."
"כן."
"ומה עם החבר שלך?"
"החבר שלי? אתה מתכוון לבחור הזה שלא ראיתי כבר חודש, ושמסנן אותי כבר שלושה ימים? שיזדיין!" אמרתי בזעם, והתחלתי להתפשט.
כמה דקות אחר כך כבר היינו ערומים במיטתי. לייזי ביקש בביישנות נוגעת ללב שלא אדליק את האור כי הוא מתבייש במה שנהיה ממנו, אבל ראיתי לאור פנס הרחוב הסמוך שהסתנן דרך הוילון שהוא נראה לא רע בכלל. נכון, במקום הריבועים המשורטטים שהתהדר בהם בעבר הייתה לו כרס קטנה, שעירה וחמימה, אבל למי אכפת כל זמן שמתחתיה הזדקר אבר ארוך ועבה שהיה תענוג ללקק ולמצוץ.
"אתה לא אמור קודם לשים לי קונדום?" נזכר פתאום לייזי.
"ולהכניס לפה זין עטוף בגומי? איחס!"
"אבל חגי..." גנח לייזי ונשכב פרקדן, "אבל... אתה ממש טוב, אתה יודע? אבל בכל זאת אני חושב ש..."
"שתוק כבר לייזי." פקדתי עליו בקוצר רוח, ומעכתי את אשכיו ליתר הדגשה.
"אל תגיד לי לשתוק." התהפך לייזי על בטנו.
"היי, מה אתה עושה?" התנפלתי עליו, מתוסכל, ושנינו התגוששנו על המיטה, נאבקים זה בזה. הוא הצליח ללכוד אותי מתחת לגופו ונישק את פי, אוחז בחזקה בכתפי, אברו הזקוף פועם כנגד אברי.
"תפסיק כבר!" טלטלתי את ראשי בחזקה, ותופפתי באגרופי על גבו הרחב. הוא הפסיק לנשק אותי, אבל המשיך לאחוז בי לכוד תחתיו, "רק רגע." אמר בקול חנוק, וגמר, מציף את בטני בנוזל זרע חמים.
"סליחה חגי." ביקש ואחיזתו בגופי רפתה, "אני פשוט..."
"אוף, שתוק כבר!" רטנתי, הדפתי אותו מעלי ומיד אחר כך נשכבתי עליו, אברי צמוד לבטנו, התחככתי בו כמה שניות, וגמרתי גם כן.
הוא כרך את זרועותיו סביבי והצמיד אותי אליו בחוזקה, "עכשיו אנחנו שווים." אמר בגיחוך, ונישק אותי שוב.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
