הייתי מרוצה מאוד מהדירה החדשה ששכרתי אחרי הפרידה מאסף. מקום המגורים שלנו היה עוד אחת מהסיבות לפרידה. אסף התעקש לגור בדירה ייצוגית, מרווחת ומעוצבת, ועמד על כך שהיא תהיה נקייה, סטרילית ומסודרת כמו חדר במלון.
"אני לא יכול לחשוב בבלגן הזה." רטן תמיד בזעף, ובעיניו כל כיסא שלא עמד בדיוק במקום, או איזה טריקו מושלכת בתמימות על המיטה, היה פריעת סדר איומה, וחמתו עלתה להשחית אם העזתי לחלוץ את נעלי סתם ככה, בלי לסדר אותם בקפדנות אחד לצד השני כמו חיילים במסדר המפקד.
"אז מה אם הנעליים הפוכות? בין כה וכה הן בארון, מי כבר רואה אותן?" העזתי להתמרד לקראת הסוף, וכמובן שזכיתי מיד לנאום חוצב להבות על החשיבות הטמונה בפרטים הקטנים, ועל הסכנה בהידרדרות שמתחילה בקטן, וסופה בלגן איום שייסחף אותנו לארץ הברדק והלכלוך אשר כל באיה לא ישובון.
למה השלמתי עם האובססיה המציקה שלו לסדר ולניקיון? כי הייתי מאוהב בו, מוקסם מכך שמישהו רוצה אותי, ומשוכנע שבזוגיות טובה צריך להתפשר ולוותר. הרי זה מה שהיה כתוב בכל מדורי העצות לזוגיות מושלמת שנהגתי לקרוא. לקח לי חמש שנים של התפשרות ודיכאון מחריף והולך כדי לקלוט שאני הוא היחיד שמתפשר כל הזמן.
הדירה החדשה שלי לא הייתה מעוצבת ולא מתוכננת כל כך טוב, וממש לא ייצוגית. היא הייתה קטנה, היו בה שני חדרי שינה ורק מקלחת אחת שהכילה גם את האסלה וגם מכונת כביסה. המטבח היה מיושן מאוד ולא נוח כלל, המקרר הרעיש והשיש היה נמוך מידי, וכמובן שלא היה מדיח כלים, או מייבש כביסה, וגם אם היה לי אחד כזה לא היה בה מקום בשבילו, אבל היא הייתה כולה שלי, ויכולתי לבלגן אותה כאוות נפשי, ומאחר והיא שכנה בבניין דירות מתקלף, בפינה נידחת של קרית ים ג', היא הייתה זולה מספיק בשבילי, וזה מה שהיה באמת חשוב.
כדי לייבש את הכביסה הייתי צריך להביא אותה למרפסת בסל פלסטיק מכוער, להתכופף מעל המעקה ולתלות אותה על חבלי הכביסה המתוחים בין שני מוטות מתכת חלודים. שנים שלא תליתי כביסה – אסף התחלחל מהרעיון של תליית כביסה ולפני שרכשנו מכונת כביסה ומייבש השתמש בשירותיה היקרים של מכבסה - ושמחתי לגלות שלא שכחתי להשתמש באטבים, ועוד יותר שמחתי לגלות שעל חבלי הכביסה נשארו כמה אטבי עץ ישנים, מזכרת מהדיירים הקודמים.
להפתעתי נוכחתי לגלות שאם אני מתכופף ומותח את צווארי ימינה אני יכול לראות פיסת ים מציצה בין שני עצי דקל מדובללים שצמחו בין בניין הדירות לכביש.
אחרי שכל הכביסה שלי התנפנפה ברוח הקלה הבטתי ימינה ושמאלה למרפסות של השכנים. השכנים מצד ימין סגרו את המרפסת בתריסים מכוערים, ואילו השכנים מצד שמאל השאירו אותה פתוחה, כמו זו שלי, ויכולתי להציץ לתוכה, ואם הייתי מתאמץ קצת יכולתי אפילו לעבור מהמרפסת שלי לזו של השכנים. הזכרתי לעצמי לא לצאת מהבית לפני שאני נועל את הדלת שהפרידה בין המרפסת לסלון דירתי, וחזרתי פנימה, להמשיך לעבוד.
למזלי אני עובד כעורך לשוני ומתרגם, עבודה שאני יכול בנקל לעשות מהבית. עוד מקור לוויכוחים ביני לבין אסף ששנא לראות אותי מסתובב כל היום באימונית מקומטת ובכפכפים. הוא התעקש שאני צריך לעבוד בעבודה אמיתית, לקום בבוקר, להתגלח, להתלבש ולעמוד בפקקים עד שאגיע למשרד. הוא גם מצא לי עבודה כמעצב אתרים, עבודה שלדעתי יכולתי לעשות מהבית, אבל הבוס עמד על כך שאגיע למשרד כדי להשתתף בישיבות מידי פעם, וחשוב מכך לדעתו - להיות באינטראקציה עם העובדים האחרים.
"אנחנו כאן משפחה אחת גדולה." היה מצהיר בחיוך רחב, ומאלץ את העובדים לצאת לימי גיבוש ולטיולים, ולהתחבר אחד עם השני, אם נרצה בכך או לא.
כמה טוב שנפטרתי מהמשפחה המזויפת הזו, מהבוס החברותי מידי, ומעקימת פניו הלא מרוצה של אסף שניסה ללא הרף לשנות אותי, לעצב אותי ולשפר אותי. הוא לא הצליח, לא נעשיתי מסודר יותר, או חברותי יותר, ובמקום להודות לו על מאמציו נכנסתי לדיכאון, והתחלתי לקחת בסתר ציפרלקס. כשאסף גילה שאני מבקר אצל פסיכולוג שרשם לי כדורים פסיכיאטריים הוא התפוצץ מזעם. גם כי לא גיליתי לו שאני מטופל, ועוד יותר כי העזתי להיעזר בכדורים במקום להתמודד עם מצבי הרוח הילדותיים שלי בכוחות עצמי.
אסף שלא האמין בטיפול נפשי, ראה בדיכאון סתם פינוק והיה משוכנע שאפשר להתגבר על מצב רוח רע – ככה הוא הגדיר את העצב השחור ששיתק אותי - בעזרת ספורט וכוח רצון.
ספק אם הייתי מצליח לעמוד על שלי לולא התמיכה של הציפרלקס שעזר לי להתמודד עם זעמו של אסף. אחרי שהוא גילה שאני בטיפול נפשי רבנו מריבה עזה ומרה שבסופה הוא העמיד בפני אולטימאטום - או שתפסיק עם השטויות האלה של ההתבכיינות אצל השרלטן הזה שמסמם אותך, או שניפרד.
"ניפרד." אמרתי בלי היסוס, ופתאום קלטתי שאני מחייך חיוך ענקי, גם אסף הבחין בו והסתלק, טורק את הדלת בזעם, וזה היה הסוף.
נכון, הוא חזר בערב, והמשכנו לגור יחד, אם כי בחדרים נפרדים, עוד מספר שבועות שבמהלכן התפטרתי מהעבודה, ומצאתי לי עבודה כלבבי, ואת הדירה הקטנה והזולה שלי, ונפרדתי מהפסיכולוג שלי ומהציפרלקס שלא היה לי עוד צורך בו.
מאז שנפרדתי מאסף הייתי עסוק וטרוד במאה ואחת סידורים ועניינים, ולא היה לי זמן לשקוע במחשבות. להפתעתי דווקא עכשיו, אחרי שהגעתי אל המנוחה והנחלה, נתקפתי געגועים אליו. פתאום נזכרתי בזמנים הטובים שהיו לנו יחד, הרי לא הכל היה תמיד רע, אחרת לא היינו מחזיקים מעמד חמש שנים. נכון, הוא היה מעצבן ושתלטני, ואובססיבי לסדר ולניקיון, אבל הוא ישן איתי כל לילה, חיבק אותי ואמר לי שהוא אוהב אותי, והוא היה נשקן מעולה, מי ינשק אותי עכשיו? נחרדתי.
מגוחך, אבל רק עכשיו תפסתי שאני לגמרי לבד, ושאני פוחד שאשאר לבד כל ימי חיי. אולי בגלל זה השלמתי זמן רב כל כך עם הרודנות של אסף?
לא, אסור לי להיגרר למחשבות החולניות האלה, אני רק בן עשרים ושמונה, הזכרתי לעצמי, אני בחור נחמד ונבון, וגם נראה די בסדר. העפתי מבט בראי כדי לעודד את עצמי, אבל הדמות החיוורת והמדובללת שנשקפה אלי מהראי השיבה לי מבט מודאג ואומלל. יכול להיות שהפסקתי את הציפרלקס מוקדם מידי?
כדי להרגיע את התקף החרדה התחלתי לפרוק את הקרטונים שהבאתי ולסדר את חפצי בארונות שבחדרי השינה, ומשם עברתי למקלחת ולמטבח, מנקה, מסדר ומנגב בזריזות וביעילות לא אופיינית לי שהייתה משמחת מאוד את אסף. התקף הפעלתנות הזה עזר להרגיע אותי מעט, ואחרי שגמרתי לטאטא החלטתי לפנק את עצמי בכוס תה חם ומתוק.
בדיוק כשמזגתי את המים על שקיק תה הצמחים נשמעה לפתע יללה מבהילה מכיוון הדירה השכנה. זו הייתה יללה חדה ונוקבת שגרמה לי להירתע בעצבנות ולהתיז על עצמי מעט מים רותחים. ידי נכוותה קלות, והכאב גרם לי לילל בעצמי, ואחר כך לקלל. היללה נשמעה שוב ושוב, ולא הפסיקה עד שאיבדתי את סבלנותי ויצאתי למרפסת לתור אחרי מקור הרעש המעצבן.
התכופפתי מעבר למעקה והצצתי למרפסת של השכן משמאל, וגיליתי שם גור כלבים קטן וחמוד שעמד בתוך שלולית שתן ויבב בקול צורמני ומרגיז.
"די חמוד, מספיק, מה קורה לך? תפסיק לבכות." הפצרתי בו.
למרבה הפלא הוא ציית, הפסיק לבכות והתחיל לקפוץ על שתי רגליו האחוריות בניסיון חסר תוחלת להגיע אלי, מקשקש אלי בזנבו הקטן, ונובח לעברי נביחות הפצרה דקיקות.
אני לא מבין כלום בכלבים, ואני גם לא מחבב אותם במיוחד, אבל הגור הפעוט הזה שהתאמץ כל כך להגיע אלי נגע לליבי. עליתי על שרפרף פלסטיק קטן שעמד בפינת המרפסת, העברתי רגל אחת ואחר כך את השנייה מעל המעקה, ונחתי במרפסת השכן, ישר בתוך שלולית שתן כלבים. הכלבלב שמח מאוד לקראתי, ייבב ונבח וקפץ עלי, מלכלך אותי בכפותיו הרטובות משתן. לא יכולתי להשאיר אותו שם, בוכה ובודד, ולכן אספתי אותו אלי, אחזתי בו חזק ביד אחת, וכשאני נתמך בזהירות במעקה בידי השנייה חזרתי איתו למרפסת שלי, והכנסתי אותו לדירתי.
על הקולר שעל צווארו הייתה תלויה דיסקית מתכת ועליה היה כתוב מצד אחד פונזי ומהצד השני היה חרוט מספר טלפון נייד. התקשרתי, ענה לי קול גברי ששאל במה הוא יכול לעזור לי?
הצגתי את עצמי, "שמי עמית, אני השכן שלך, והכלב שלך..."
הוא נאנח, "אוי... מה הוא עשה עכשיו? תראה, אני יודע שהוא מרעיש קצת, אבל..."
"לא הייתי קורא לזה להרעיש, הוא מיילל נורא, והוא גם השתין במרפסת, למה השארת אותו שם לבד? הוא רק תינוק."
"אני יודע, הוא בן חודשיים וחצי, וסובל מחרדת נטישה, ואם אני משאיר אותו בפנים הוא הורס לי את הבית, חשבתי שבמרפסת הוא יגרום פחות נזק. אם הייתי נשאר איתו הוא לא היה בוכה, אבל מה אני יכול לעשות, אני חייב לעבוד."
"אני מבין, גם אני חייב לעבוד, וזה די קשה עם היללות האלה, ולכן אני אחזיק אותו אצלי בדירה עד שתחזור, מתי אתה חוזר?"
"בחמש בערב, אתה עובד מהבית?"
"כן, תגיד, אפשר לקחת אותו לטייל?"
"בטח, רצוי אפילו, אבל צריך להשגיח שהוא לא יברח ולא יאכל זבל, אתה מוכן להאכיל אותו? יש שקית עם אוכל לגורים במרפסת ויש לו שם גם קערה."
"כן, שמתי לב, אגב, לא אמרת לי איך קוראים לך."
"אני נמרוד, ואה... סליחה ותודה עמית, תודה בשמי ובשם פונזי."
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
