הכל סיפורים

"לא חמודה, באמת שאין טעם שתקלקלי לך את הטיול, רק תשמרי על קשר וכמובן גם על עצמך, וברגע שיהיה משהו חדש נודיע לך." אמר גידי לבתו עדי שהתלבטה אם להמשיך בטיול המתוכנן או לחזור ארצה לתמוך במשפחתה.

"אני חושב שכדאי שנגיד גם לקובי שיחזור לאוניברסיטה, הוא סתם יושב פה ומבזבז את הזמן שלו בלי שזה יעזור לא לנו ולא לאייל, לדעתי אין טעם שהוא יפסיד לימודים." אמר גידי לאשתו שישבה באפיסת כוחות במסדרון מחוץ לחדרו של אייל שהמשיך לישון גם ביום העשירי אחרי הנפילה, למרות שהרופאים הפסיקו להערות לדמו סמי הרדמה כבר לפני יומיים.

מירי המותשת מימים של דאגה והתרוצצות בבית החולים פרצה בבכי והאשימה את גידי בתבוסתנות ובוויתור על הילד.

"מה ויתור? מי מוותר? אני לא מוותר עליו חלילה, אבל מה עוד אפשר לעשות? מה הטעם שכולנו נפסיק את החיים שלנו, נשב סתם ליד המיטה שלו ונדבר אל הקיר? הרי הילד לא שומע שום דבר, ומילא אנחנו, אבל למה לדפוק לעדי ולקובי את כל התוכניות? למי בדיוק זה עוזר? והאמת מירי, ותסלחי לי שאני אומר לך את זה דווקא עכשיו כשאת כל כך שבורה, אבל לדעתי...."

להפתעתו של גידי אשתו לא רק שלא הניחה לו לספר לה מה דעתו אלא קמה מכיסאה, נסערת מאוד, השליכה את הטישו הרטוב שלה לפח והתחילה לצעוק עליו, "כן," התרתחה, חנוקה מעלבון וזעם, "נכון, אני שבורה! ותסלח לי ששובר אותי שהילד שלי, התינוק שלי שוכב כבר עשרה ימים חסר הכרה, ואף אחד לא יודע למה וכמה זמן זה יימשך, ובאמת סליחה שאני רוצה את כל המשפחה סביבי, ואני לא מוכנה לוותר על הילד ולהמשיך בחיים שלי כרגיל."

"אף אחד לא מתכוון לשכוח את הילד ולהמשיך בחיים כרגיל." ניסה גידי להרגיע את סערת רוחה, אבל זה היה מעט מידי ומאוחר מידי.

"אף אחד חוץ ממך אתה מתכוון!" צרחה מירי במלא קולה, "כי לך, שמתי לב, אין בכלל בעיה לחזור לעבודה ולהמשיך הכל כאילו כלום. עדי מוכנה להפסיק את הטיול שהיא חלמה עליו שנים וחסכה בשבילו כסף במשך שנה שלמה, אבל אתה לא יכול לעזוב את המשרד אפילו ליומיים כדי לשבת עם הבן שלך שנמצא במצב כזה."

"אבל מירי," התחנן גידי, "הרי לא עזבתי אותו לבד, הוריך היו איתו, וחוץ מזה מישהו הרי צריך להמשיך להרוויח כסף, וזה מה שאני מנסה להסביר לך, למרות המצב הנורא של אייל החיים צריכים להימשך."

"שלך אולי!" התיזה מירי בזעם חרישי שעוצמתו המפתיעה חרכה אותו מבפנים, ונעצה בו מבט שוטם, "אני, עד שהילד שלי לא יבריא ויחזור לעצמו, לא מתכוונת לחזור לשום מקום, אני אשב לידו עד שהוא יבריא."

"ומה אם הוא לא יבריא, מה אם הוא יהיה ככה כל החיים, מה, תשבי לידו עד שתמותי?"

"כן, אני אשב לידו כל חיי!" צרחה מירי.

"תגידו, אתם השתגעתם? מה אתם צורחים ככה, זה בית חולים פה לא שוק." נזפה בהם אחות שנזעקה לשמע צעקותיהם. מירי חזרה ופרצה בבכי תמרורים, שולפת טישו טרי ומרטיבה אותו בדמעותיה, וגידי התיישב חזרה בכיסאו ושאל את נפשו למות מרוב מבוכה ועצב, ואולי היה מצטרף לדמעותיה של אשתו לולא הופעתו של קובי, בנם הבכור (שקיבל את שמו הלא מודרני בעליל עקב הפצרותיו של סבו שרצה להנציח את שם אחיו שנהרג במלחמת יום הכיפורים) שאץ אליהם, נרגש מנופף בידיו בעליצות, וצעק, "אבא, אימא, בואו מהר, אייל התעורר."

הם חשו לחדרו של אייל ששכב במיטתו בדיוק כמו קודם, אבל הפעם עיניו היו פקוחות והוא הביט סביבו בסקרנות, מודע לגמרי לסביבתו. "בוקר טוב." חייך אל הוריו, "על מה רבתם?"

"לא רבנו, רק התווכחנו על משהו." הכחישה מירי כמו שנהגה תמיד כשהילדים רצו לדעת על מה הם רבים. וגידי הבין לפתע שמאז ומתמיד הרגיזה אותו ההתעקשות שלה להעמיד פנים שהם זוג מושלם וההורים הכי טובים וצודקים בעולם.

שני רופאים נרגשים נחפזו אל החדר ובעקבותיהם להקת מתלמדים סקרנים, וכולם עטו על מיטתו של אייל, בחנו ובדקו ומיששו אותו מכל עבר, הודפים את משפחתו לאחור.

כל אותו יום עבר אייל בדיקות וצילומים, וחובר למכשירים שונים שבחנו את פעילות מוחו שהתבררה למרבה הפלא כרגילה לגמרי.

"למזלו אייל התגבר על זעזוע המוח החמור ויצא מזה בלי פגע." הסביר להם מנהל המחלקה למחרת, "אבל עדיין ישנה הפגיעה החמורה בגב... לשמחתי החוליות מתאחות יפה ואחרי שהוא יעבור שיקום בבני ציון אני צופה שהוא יבריא לגמרי."

"מה זאת אומרת שיקום? למה אנחנו לא יכולים פשוט לקחת אותו הביתה?" התפרצה מירי בעצבנות.

"כי אחרי חבלה חמורה כזו בגב הוא לא יכול פשוט לקום וללכת, הוא חייב לעבור פיזיותרפיה, ובבני ציון יש מחלקת שיקום מצוינת שתעמיד אותו על הרגלים." הסביר הרופא בסבלנות.

"כמה זמן זה ייקח?" שאלה מירי שההסבר לא סיפק אותה.

"קשה לדעת, אני מניח שמשהו בין שבועיים לחודש, תלוי בהתקדמות של אייל." ביאר הרופא, וכדרכו תמיד הציץ בשמץ קוצר רוח בשעונו, סימן שעליהם להניח לו להמשיך בעבודתו. גידי נרמז, אחז במרפקה של מירי והוליך אותה החוצה. במסדרון היא ניערה מעליה ברוגז את ידו ודרשה ברוגז שיפסיק להציק לה.

"אני לא מציק." נעלב גידי, "אני פשוט..."

"אתה כן, מאז שאייל נפצע אתה כל הזמן מושך אותי ודוחף אותי מפה לשם, וכל הזמן מבטל אותי ולא נותן לי לפתוח את הפה." התפרצה מירי.

"זה פשוט לא נכון!" מחה גידי בעלבון וכמעט ששוב פרצה ביניהם מריבה, אבל צלצול ממישהו שזיהה את עצמו כחוקר מצ"ח וביקש לפגוש אותם בחדר ההמתנה הפסיק את הוויכוח.

הקצין הצעיר והשמנמן שהציג את עצמו כיורם רוזן, חוקר בכיר של המשטרה הצבאית, נראה לגידי צעיר עד גיחוך, ודי מבולבל, ולשם שינוי הפעם מירי הסכימה איתו שהשאלות שהחוקר שאל היו מטופשות ואפילו מעליבות.

"לפי השאלות שלך אפשר לחשוב שאייל ניסה להתאבד או משהו לא סביר כזה." הטיחה לבסוף בקצין הצעיר.

"אנחנו חייבים לבדוק את כל האפשרויות." השיב יורם בהדרת כבוד, מתאמץ לשמור על כבודו ולא להפגין עלבון.

"שטויות! אתם סתם מבזבזים את הזמן שלכם ושלנו. לאייל לא הייתה שום סיבה להתאבד, הוא ילד מקסים וחכם עם המון חברים וחברות, תמיד שמח וצוחק ומאוד מרוצה מהחיים. קרתה לו תאונה שלמזלנו הוא יצא ממנה חי ובעזרת השם הוא יבריא בקרוב ויוכל לחזור לקורס ולהמשיך לשרת." הכריזה מירי בביטחון שגרם לגידי להתכווץ ממבוכה בגלל ההתעלמות הבוטה שלה מהמציאות.

"אהה... תראי גברת, אני מקווה שאייל יבריא בקרוב." אמר חוקר מצ"ח הצעיר באי נוחות, "אבל אהה... אני לא חושב.... טוב נחיה ונראה." אמר לבסוף בניסיון להתחמק מוויכוח.

"מה נחיה ונראה? על מה אתה מדבר?" התפרצה מירי בתוקפנות.

"על זה שאיילי כבר לא יחזור כנראה לצבא." אמר גידי בזהירות, והניח יד מרסנת על ברכה, יד שהיא הדפה בכעס, "די גדעון! אמרתי לך כבר להפסיק להציק לי." צעקה על גידי הנבוך שלצערו לא היה יכול להצטרף אל החוקר שלהם שניצל את ההזדמנות וברח על נפשו, משאיר אותו להתמודד לבד עם אשתו הזועמת.

כשגידי ומירי חזרו לחדרו של אייל הם התבשרו שגם הוא עבר חקירה של המשטרה הצבאית, אבל כשמירי שאלה בדאגה מה בדיוק שאלו אותו, ומה הוא ענה הוא עצם עיניים בעייפות ואמר שאין לו כוח לדבר, ולמה שהם לא ייסעו עם קובי הביתה וינוחו קצת?

מירי הסכימה בלית ברירה ובעוד שלושת בני משפחת מילר עושים את דרכם לעבר המעלית הבחין גידי ביוני שיצא ממעלית אחרת, ושם את פעמיו לעבר המחלקה בה אושפז אייל.

המילים יצאו מפיו עוד לפני שהוא הבין למה. "שכחתי את הנייד שלי בחדר של אייל, חכו לי בכניסה, אני כבר בא." אמר לבנו הבכור ולאשתו רגע לפני שהם נכנסו למעלית, ודהר חזרה לחדרו של אייל.

כאילו ניחש מה יגלה שם הוא לא התפרץ לחדר שדלתו הייתה סגורה למחצה אלא הציץ פנימה בזהירות, ולא התפלא לגלות את יוני יושב על מיטתו של אייל, זרועותיו כרוכות סביב בנו. "אתה נראה נהדר חמוד." אמר לאייל שחייך אליו והצמיד את פיו לפיו של יוני בנשיקה לוהטת. בעודו צופה בשניים החל הנייד שלו לרטוט בכיסו, והוא נחפז לסגת משם לפני שהם יבחינו בו. הוא קרא את המסרון ששלח לו יזיז וותיק שלו שחזר זה עתה לארץ במעלית, ועוד לפני שנפגש שוב עם מירי וקובי שהמתינו לו בסבלנות ביציאה מבית החולים כבר הספיק לענות לו שכן, הוא ישמח מאוד לפגוש אותו מחר בבוקר בגעש, ומשהם הם כבר יזרמו לאן שיתחשק להם.