הכל סיפורים

"זה לא פייר," מחתה עדי בבת צחוק, "עשרים שנה אני הולכת לסדר פסח ואף פעם ולא קורה שום דבר מעניין, כל סדר הכל אותו דבר והנה, דווקא בפעם היחידה שלא הייתי, סוף סוף יש הפתעה, למה אף אחד לא צילם את זה?"

"אולי כי גם אנחנו הופתענו?" חייך גידי אל בתו שהתקשרה אליהם למחרת בסקייפ.

"בחייך, אני לא מאמינה שלא ידעת שאייל הומו, אני וקובי ידענו מזמן, אבל בחיים לא חשבתי שהוא יעשה יציאה כזו דרמטית מהארון."

"אז למה לא אמרת כלום?" שאלה מירי שהדו-שיח המבודח בין בעלה לבתה לא שעשע אותה כלל. לאחרונה שום דבר לא מצחיק אותה הרהר גידי לעצמו במורת רוח, מאז שאייל נפצע היא כל הזמן חמוצה וכעסנית ורק מחפשת את מי להאשים.

"מה? לעשות לאחי הקטן אאוטינג? חס ושלום, באמת אימא, את לא יודעת שזה פשוט מעשה שלא יעשה?"

"מה אאוטינג? איזה אאוטינג? מה השטויות האלה?" התרגזה מירי, "אני אימא שלו, לא איזה בן אדם זר, אם את וקובי הייתם פחות חכמולוגים והייתם מדברים איתי אולי אייל לא היה קופץ מהחלון. את לא מבינה שהוא היה עלול למות, או להישאר נכה חס וחלילה?"

"אייל לא קפץ, למה את אומרת פתאום שהוא קפץ? הרי כל הזמן אמרת שהוא נפל." נמחה החיוך מעל פניה של עדי.

"כן, זה מה שאמרתי, אבל עכשיו אני כמעט בטוחה שטעיתי." ענתה מירי בכובד ראש.

"למה?" שאלו גידי ועדי, מביטים בה מופתעים. מירי לא נהגה להודות בטעויות.

"לא זו השאלה, השאלה היא למה אנחנו לא מדברים עם הילד ולא מבררים מה בדיוק עבר עליו באותו לילה." קמה מירי ממקומה, ופנתה בנחישות לחדרו של אייל שעוד לא קם ממיטתו.

"ביי חמודה, אני אספר לך אחר כך מה הוא אמר." לחש גידי אל עדי, כיבה את הסקייפ ואץ בעקבות אשתו אל חדרו של אייל. מירי נקשה על הדלת ועוד לפני שאייל ענה התפרצה פנימה וגידי נשרך אחריה. "אני ואבא רוצים לדבר אתך איילי." הכריזה והתיישבה על מיטתו של אייל שמשך את שמיכתו עד לכתפיו והעביר את מבטו המופתע מאביו אל אימו, "קרה משהו?" שאל בדאגה.

"לא, מה פתאום? חוץ מזה שניצלת בנס ממוות וחודשיים אחר כך יצאת מהארון לא קרה שום דבר." ענתה מירי, מגלה במפתיע שמץ של חוש הומור קודר.

"מה שאימא מנסה להגיד איילי," התערב גידי, "זה שהיינו כל כך עסוקים ומבוהלים בגלל התאונה שלך עד ששכחנו בכלל לברר למה זה קרה, ומה בעצם קרה?"

"נפלתי מהחלון של הקומה השלישית, זה מה שקרה." השיב אייל, הזדקף והיטיב את הכרית מתחת לגבו, ומשך את ברכיו אל סנטרו.

"אנחנו יודעים חמוד, אבל עוד לא סיפרת לנו מה היו הנסיבות." ביאר גידי בקול סובלני, "זו הייתה תאונה או שחלילה..."

"תגיד, לא היית שיכור במקרה?" התערבה מירי בשיחה בקול רם מידי, פורמת בגסות את האינטימיות המשפחתית המרגיעה שניסה גידי לטוות בינו לבין אייל.

"שתיתי כמה בירות קודם, אבל לא הייתי באמת שיכור, יותר מטושטש קצת." ענה אייל בהיסוס, אמו תמיד אסרה עליו לשתות.

"חשבתי שאסור לשתות אלכוהול בצבא." צופפה מירי גבות כועסות.

"נכון, אסור, אבל אחרי שיוני אמר לי שהוא החליט לא לחתום קבע, ואם אני אתעקש להישאר בארון הוא ייפרד ממני ויותר לא ניפגש, הייתי כל כך מדוכא עד שהייתי חייב לשתות משהו, הייתי במצב רוח איום, קצת לפני שנפלתי התקשרתי אליו שוב, ולא הצלחתי בשום פנים ואופן לשכנע אותו לתת לי עוד זמן לצאת מהארון, ונורא פחדתי ללכת ולספר לכם... בכיתי והייתי ממש על הפנים, אחרי שגמרתי את פחית הבירה האחרונה השלישית או הרביעית שלי, ישבתי על אדן החלון וניסיתי לתאר לעצמי איך יראו החיים שלי בלעדיו, וזה היה כל כך נוראי ומפחיד... אני זוכר שחשבתי שעדיף לי למות מאשר לחיות בלעדיו וזהו, יותר אני לא זוכר כלום." כבש אייל את פניו בברכיו המקופלות.

"מזל שלא היה לך נשק." העיר גידי שהווידוי של אייל נגע מאוד לליבו, וזכה למבט זועם מאשתו, "אם אין לך משהו חכם להגיד גידי יותר טוב שתשתוק." פקדה על בעלה ומשכה אליה את בנה לחיבוק, "אני אוהבת אותך חמוד." נישקה את קדקודו הגזוז, "וגם אבא, למרות השטויות שהוא אומר אוהב אותך מאוד, בבקשה איילי, חמוד, תבטיח לי שאף פעם, אף פעם בחיים, לא תעשה יותר שטות כזו, בסדר?"

אייל, דמעות חונקות את גרונו, הבטיח שלא ינסה יותר לשים קץ לחייו, ביקש את סליחתם של הוריו ואחר כך התנצל והלך להשתין ולצחצח שיניים.

למחרת הסיע גידי את אייל חזרה לבית החולים, ולשמחתו הרבה פגש שוב את מישה שחיכה לעשות לאייל פיזיותרפיה. "אם יש לך זמן אני רוצה שנדבר אחר כך." אמר חרש לגידי בזמן שאייל הלך להחליף בגדים במקלחת.

"אני אחכה לך בקפיטריה." הבטיח גידי, צעק שלום ולהתראות לאייל וירד לקומת הקרקע להמתין למישה. הוא הגיע אחרי כמעט שעה, וגידי הבחין שפניו נראות עייפות, והכחול של עיניו הפך דהוי. "אתה נראה עייף מישה, רוצה קפה?"

"כן, תודה." מישה העביר את ידו על פניו בתנועה מוכרת עד כאב, "עברו עלי כמה ימים קשים." אמר בלאות.

"רוצה לספר לי על זה?" רכן גידי לעברו.

"אין הרבה מה לספר, עוד בחור עזב אותי, זה כבר השלישי מאז שנפרדנו. אני באמת מנסה, וגם הם, חמודים שכמותם, מנסים, אבל זה פשוט לא זה. כולם מגיעים בסוף למסקנה שאני שרוט מידי ועוד לא השתחררתי מהאובססיה לאקס, אין לאף אחד מהם חשק להשקיע בי זמן ומאמצים כדי שאתחיל להתייחס אליהם."

"האקס? לאיזה אקס הכוונה? מישהו שאני מכיר?" חקר גידי, וליבו נצבט מכאב עתיק.

"טיפש." הצטחק מישה, "בטח שאתה מכיר אותו, אתם נפגשים כל בוקר כשאתה מתגלח. נו, די לשאול שאלות טיפשיות, לך להביא לי קפה ותוסיף גם עוגה."

גידי הלך להביא לו קפה, הוסיף עוגה וחזר אליו בצעד קל, "אז מה דעתך על הבן שלי?" שאל.

"הוא בחור מקסים, ואגב, גם אשתך גברת נחמדה מאוד, ואימא מסורה. הוא סיפר לי מה קרה אצלכם בליל הסדר, איך המשפחה שלך קיבלה את היציאה של אייל מהארון?"

"בסדר, הרבה יותר טוב ממה שתיארתי לעצמי, מסתבר שאחיו ואחותו ידעו כבר מזמן, רק אני אפילו לא חשדתי, ומירי טוענת שזה בגלל שאני כמעט לא בבית ושהראש שלי כל הזמן במחשב, ובכלל, מאז התאונה של אייל היא כל הזמן עצבנית וכועסת עלי." שפך גידי את ליבו בפני מישה ושוב התפלא עד כמה קל ונעים לו להיפתח בפני מישה שתמיד ידע להקשיב לו ולעודד אותו.

"אתה חושב שאשתך חושדת בך גידי?"

"לא יודע, פעם ידעתי תמיד מה היא חושבת, מספיק שהייתי מסתכל עליה והייתי יודע מה עובר לה בראש, אבל זה היה פעם, אנחנו כמו זרים עכשיו." התלונן גידי.

"גידי המסכן, אשתו לא מבינה אותו ואין לו אף אחד שיאהב אותו." ענה לו מישה בלגלוג מבודח וטפח קלות על לחיו, ספק סוטר, ספק מלטף.

גידי, פגוע, הסיט את ראשו לאחור והזעים את פניו, "זה ממש לא נכון, יש לי המון... אין כמעט שבוע שאין לי איזה זיון אחד או שניים, ולפעמים גם יותר. מחר הולך להיות חמסין ואני מתכנן לבלות אותו בגעש, ואתה יודע ששם אף פעם אין אפס."

"אני יודע." השיב מישה, ושוב היה רציני, "אבל לא דיברתי על זיונים גידי, דיברתי על אהבה, גם לי יש מבחר של יזיזים ואני יכול להשיג סקס בקלות, אבל אתה היחיד שאהבתי מאז שהשתחררתי מהצבא, ורק בגללך אני לא מצליח להתאהב שוב, ומה אתך? יש לך מישהו שאתה אוהב כמו שאהבת אותי?"

"לא." הניד גידי את ראשו לשלילה, "ואני לא מבין למה אתה אומר אהבת כי אני עדיין אוהב אותך, לא הפסקתי לאהוב אותך ולהתגעגע אליך מישה, מה דעתך שנחזור?"

"ברצון, אבל רק בתנאי שאשתך ואתה..."

"אני לא יכול להתגרש ממנה, לא עכשיו, לא אחרי כל מה שהיא עברה בזמן האחרון." מחה גידי, וליבו החיש את פעימותיו מרוב פחד. בסתר ליבו ידע שלא על אשתו הוא מגונן בעוז כזה אלא על עצמו אבל התקשה להודות בכך בפני מישה.

"לא אמרתי שתתגרש, אבל אני לא מוכן לרמות אותה יותר, מילא פעם, כשעוד לא הכרתי אותה, אבל היום אני כבר יודע מי היא ואני פשוט לא מוכן, לא מתאים לי להיות מין פילגש כזו ששומרים בסוד, אתה מבין אותי גידי?"

"כן, לצערי אני מבין." נאנח גידי וקם, "טוב, אני חייב ללכת, להתראות מישה, ותשגיח טוב על הילד שלי."

"הילד שלך כבר לא ילד, והוא יהיה ממש בסדר, אל תדאג לו, הוא כבר יצא לחופשי, עכשיו תורך." חייך אליו מישה בעצב, הושיט לו את ידו ללחיצה רשמית והסתלק.

החזאי הבטיח יום חם ויבש וקיים את הבטחתו. החום היה מעיק ורוח מזרחית יבשה נשבה בעוז, מרימה ענני אבק ומייבשת במהירות כביסה רטובה ואדמה לחה. "יום מושלם ללכת לים." אמר גידי למירי שהנהנה בפיזור נפש, ואיחלה לו יום נעים.

גידי יצא מוקדם כדי לא להיתקע בפקקים של מטיילי חול המועד שנהרו לדרום ולצפון, מדלגים ברוב התחשבות על החוף האהוב שלו. הוא החנה את מכוניתו בצל עץ, התפשט והלך לחוף לבוש רק בבגד ים, חמוש במגבת, קרם שיזוף וכובע.

אולי זה היה החמסין ואולי החג, אבל באותו יום הוא לא הצליח למצוא אף אחד שמצא חן בעיניו וגירש מעליו, די בגסות, כמה בחורים שניסו לעורר את עניינו. רק כשכבר כמעט התייאש והתחיל ללכת לעבר מכוניתו הופיע מישהו שהוא הכיר וחיבב, והזמין אותו לחדרו השכור בדרום תל אביב, מבטיח לו מקלחת, עיסוי ואפילו ארוחת צהריים. זו הייתה תכנית מושלמת, ואם הזין שלו היה משתף פעולה זה היה עשוי להיות יום נעים ביותר, אבל למרבה הצער הוא לא הצליח לשכנע את אברו הסרבן לתפקד כהלכה, ואכזב מאוד את עצמו ואת הפרטנר שלו שהתאמץ מאוד להנעים לו, והאשים את עצמו בתפקוד הלקוי של אורחו. "אתה לא אשם חמוד," ניסה גידי לנחם את הפרטנר המאוכזב שלו, "זה לא אתה, זה אני, או יותר נכון זה האקס שלי שגילה לי אתמול שהוא עדיין מאוהב בי."

"ומה אתך, גם לך יש עדיין רגשות אליו?" שאל מארחו וליטף את אברו הרפוי למחצה של גידי. "כנראה שכן," ענה לעצמו באנחה וקם, "בוא, נאכל את הלזניה האלוהית שחיממתי וניפרד כידידים." הציע באבירות לגידי שהודה לו בחום, התנצל, אכל מעט, וחש הביתה. בינתיים נשבר החמסין ורוח מערבית קרירה הטיסה עננים כבדים מהים, רעמים וברקים רדפו אחרי גידי כל הדרך מתל אביב, וברגע שהחנה את מכוניתו התחיל גשם חזק לרדת. הוא רץ מהר הביתה, התפרץ פנימה רטוב מעט, וגילה את אשתו יושבת במרכז הספה בסלון, זקופה מאוד ומבט נחוש על פניה. "גידי, סוף סוף הגעת." אמרה בקול רם מידי וקמה, "בוא, שב פה." החוותה בידה על הכורסה הסמוכה לספה.

"למה?" שאל גידי בחשדנות והתיישב מולה, "מה קרה?

"כלום," חייכה מירי חיוך מתוח, "ובדיוק בגלל זה גידי אני חושבת שאנחנו צריכים לדבר."