הכל סיפורים

"את צודקת." אמר גידי והתיישב מולה, ושוב, כמו אחרי שיחת הסחיטה שקיבל, חש כאילו הגיע לצומת דרכים, ועליו להחליט עכשיו החלטה שתשפיע על שארית חייו, ובדיוק כמו אז, ברגע האמת הוא הצליח להתגבר על פחדיו, לצאת מאזור הנוחות שלו, לתפוס את השור בקרניו ולעשות מעשה, ושנייה לפני שאמר למירי שתחכה רגע כי קודם הוא חייב לספר לה משהו חשוב גידי הספיק אפילו להתחרט על החיים הכפולים, חיי שקר ובוגדנות פחדנית שניהל במשך זמן רב מידי, "את זוכרת שדקה לפני שאייל צלצל מבית החולים לספר שהוא פצוע רציתי לספר לך משהו?" אחז גידי בידיה של מירי, מעך אותן קלות והביט בעיניה במבט חודר.

מירי קימטה את מצחה לרגע, "אהה... נדמה לי שכן." אמרה בחוסר רצון, "נו, אז..." פלטה בקוצר רוח, משכה את ידיה מידיו של בעלה ושילבה אותן על חזה.

"רציתי לספר לך שכבר כמה שנים אני..." קול רעם חזק נשמע והגשם שעד לרגע זה טפטף בנחת, כראוי לגשם אביבי שכל מטרתו לשטוף את אבק החמסין, התגבר לפתע והקיש בכוח על התריסים שמירי הגיפה בתבונה עוד לפני שגידי שב הביתה.

"איזה רעש," קפצה מירי ממקומה, "אני חושבת שיורד ברד." ניגשה אל דלת הזכוכית המובילה לפטיו המקורה, הסיטה את הווילון והציצה החוצה. ברק חצה את השמיים, מאיר את החדר באור לבן מסנוור, ואז כבה החשמל וקול רעם מתגלגל, מבשר רעות, הרעיד את גג ביתם. "אלוהים מצלם אותנו." העירה מירי בניסיון קלוש להתבדח, ופשפשה במגירת המזנון בחיפוש אחרי פנס.

"אני אביא את מנורת החירום מהמטבח." חש גידי למטבח שהיה מואר קלושות במנורת חירום שהוא קנה בחורף שעבר, לפני הסופה הגדולה שניבאו החזאים.

"הפנס לא עובד." התלוננה מירי והלכה אחריו, מנסה לשווא להדליק את הפנס המשוכלל שקנו לאייל כשיצא לטיול השנתי הגדול של כתה י"ב.

"הוא שוכב במגירה כבר ארבע שנים, בטח נגמרו לו הבטריות." לקח ממנה גידי את הפנס, ולאורה החיוור של מנורת החירום פירק אותו וגילה שהבטריות שהיו בתוכו נזלו, והפנס שנראה כלפי חוץ חדש ותקין הרוס בעצם לגמרי. "הפנס הזה הוא בדיוק כמו הנישואים שלנו." אמר, יותר לעצמו מאשר לה, "כלפי חוץ הכל נראה תקין ויפה, אבל בפנים קטסטרופה."

"חבל, הוא עלה המון כסף, אי אפשר לתקן אותו?" תהתה מירי.

"אפשר אם תמצאי מישהו שיהיה מוכן להתעסק איתו, וגם הוא בטח יגיד לך שהתיקון יעלה יותר כסף מאשר לקנות פנס חדש."

הם הביטו זה בזו ואז השפילו את מבטם אל גוויית הפנס שנח ביניהם על השולחן, מפורק וחסר תועלת, "האמת שזה בדיוק מה שרציתי להציע לך, שנלך ליועץ נישואים וננסה לתקן." אמרה מירי בעצב.

"שמעתי שהרבה פעמים אנשים מתגרשים דווקא אחרי שהם משקיעים זמן וכסף אצל יועץ נישואים."

"כן, אבל לפחות אז הם מבינים שהכל באמת אבוד, ויודעים שעשו הכל כדי להציל את הנישואים, ועל הדרך גם מגלים איזה טעויות הם עשו, ולמה בגדו בהם ורימו אותם, מה לא טוב בהם שדבר כזה קרה להם." אמרה מירי ודמעות החלו גולשות על לחייה.

"מירי," הגיש לה גידי קופסת טישו, "בבקשה, אל תבכי, לא עשית שום דבר רע, את אישה נהדרת ואימא טובה, ואת לא אשמה בשום דבר, הכל באשמתי, הייתי צריך לספר לך מיד כשהבנתי, אבל חשבתי ש... הילדים היו אז עוד די קטנים ו... חשבתי שאולי זה רק שלב כזה שיעבור... אני ממש מצטער, הדבר האחרון שרציתי לעשות זה לפגוע בך, אני ממש ממש מצטער."

"מתי זה התחיל? מתי התחלת לבגוד בי?" שאלה מירי בקול יציב להפתיע, ומחתה את דמעותיה.

"לפני בערך שמונה שנים, את זוכרת, היה קיץ ממש חם ורציתי ללכת לים, אבל את והילדים רציתם רק בריכה, ובסוף הלכתי לבד לים, נסעתי לחוף געש ופגשתי שם בחור אחד... עד אז היו לי רק פנטזיות שלא ממש לקחתי ברצינות, אבל ברגע שאני ומישל... ככה זה התחיל, ומאז לא יכולתי לוותר על זה יותר."

"בחור..." נרתעה מירי לאחור, פוערת רווח גדול בינו לבינה, עיניה מתרחבות בתיעוב והבעת גועל מעווה את פיה, "ואני חשבתי כל הזמן שזה בגללי... בגלל שהשמנתי אחרי הלידות ואני כבר לא... בגדת בי עם בחורים?" היא הזדקפה ותקעה בו מבט מאשים, "בגללך אייל יצא כזה?" ספק שאלה, ספק האשימה.

"אני לא יודע, אף אחד לא יודע מה גורם למישהו להיוולד הומו וחוץ מזה כשהוא נולד בכלל לא ידעתי ש..."

"אמרת שהיו לך פנטזיות." הטיחה מירי.

"נו, אז מה? לכל אחד יש, זה לא אומר ש... תקשיבי מירי." ניסה לאחוז בכתפיה, אבל היא הדפה אותו מעליה בכעס, "אל תיגע בי!" רשפה, ופתאום נדלק האור בסלון, מנורת החירום כבתה והם שקעו באפלולית רכה. "אני הולכת עכשיו לישון בחדר האורחים." אמרה מירי בהחלטיות, "אני אקח קודם כדור שינה, ואני אשן עד שעה שבע בערך, כשאני אקום אני מצפה שאתה והחפצים שלך כבר לא יהיו בבית, ואני מייעצת לך לקחת לך עורך דין טוב שמבין בגירושים כי אני מתכוונת לקרוע אותך, אז אל תגיד שלא הזהרתי אותך."

"באמת שאין שום צורך בזה מירי." מחה גידי, מבולבל מהמהירות שבה עברה אשתו מדמעות ועצב לקשיחות החלטית ומעשית, "שנינו עייפים ונסערים מאוד עכשיו, עדיף לא לעשות החלטות בשעה כזו. לכי לישון כרגיל במיטה שלך, אני אשן בחדר האורחים ומחר..."

"לא מחר, עכשיו!" הטיחה מירי אגרוף זועם בקיר, ואל תגיד לי מה לעשות, אין לך יותר זכות להגיד לי מה לעשות!" צעקה והשליכה עליו קערת חרס נאה שהם קנו בזמנו, כשנסעו יחד לוונציה מיד אחרי שהוא נפרד ממישה.

בעוד עולמו המוכר והבטוח מתפרק סביבו טרח גידי וטאטא בקפידה את שברי הקערה והשליך אותם לפח, ואחר כך עלה לחדרו לארוז את בגדיו, וכל אותו זמן ניסה להיזכר במספר הטלפון של מישה, מספר שהוא מחק בנחישות מזיכרון טלפון הזיונים שלו, טלפון שהוא שמר בקפידה בסוד כמוס מפני בני משפחתו שלגלגו על דבקותו בטלפון העתיק והמיושן שלו שהיה נטול מסך מגע והמצלמה שלו קרטעה בקושי, בלי לשער בנפשם שיש ברשותו סמרטפון משוכלל ויקר שהוא שמר למטרות השגת סקס עם גברים.

הוא שלף את הסמרטפון הסודי, וברגע שהתחיל לחייג צץ המספר של מישה בזיכרונו, טרי ורענן כאילו חיכה בסבלנות רק לרגע זה. לפני שגידי התחיל לדאוג מה יעשה אם מישה החליף מספר מישה ענה לו, ולמרות השעה המאוחרת נשמע ער ונמרץ, "גידי, זה אתה?" שאל בפליאה.

"כן, זה אני, תשמע... סיפרתי הכל לאשתי, היא התרגזה מאוד, האשימה אותי שאייל נעשה הומו בגללי, והיא רוצה להתגרש מיד, בעצם היא העיפה אותי מהבית, ורציתי לדעת אם..."

"כן, בוא, אני מחכה לך." ענה מישה מיד.

"אתה בטוח? אתה לא חייב, אני יכול לשכור חדר במלון או..."

"לא, אל תעשה את זה, תארוז מזוודה ובוא אלי, ובבקשה גידי, תיסע בזהירות, יורד גשם נוראי."

"תודה חמוד, אני אוהב אותך, להתראות." חייך גידי, סיים לארוז בזריזות ועזב את ביתו הישן בלי להביט לאחור.

אפילוג

הגשם המפתיע, הכל כך לא אופייני לאביב נמשך יומיים, מדהים את החזאים, מעלה את מפלס הכינרת, מצנן כעסים ומזיק לחקלאים, וביום השלישי שוב זרחה השמש, ולמרות שעדיין היה קריר אפשר היה לצאת סוף סוף מהבית בלי מטריה. מיד בתום הפגישה הארוכה והמתישה של גידי ומירי עם עורך הדין המשותף שהם החליטו לקחת יחד אחרי שקובי ועדי הפצירו באימם לא לפורר את מה שנשאר ממשפחתם בגלל מאבקים מיותרים על רכוש, נסע גידי לחוף געש, והפעם לא בדק את מה שהעלה גריינדר בחכתו, ולא הביט סביבו כדי לגלות בשר טרי ומעוניין. הוא הלך מהר ובנחישות עד שהגיע לחוף, וכמו שציפה גילה שם את מישה, שוכב על מגבת ענקית בצבעי הגאווה, וממתין לו. גידי פשט את חולצתו, נשכב לצידו של מישה, אחז בכפו ונאנח אנחת רווחה.

"איך היה, הכל בסדר?" שאל מישה בזהירות.

"היה די סביר, התנצלתי שוב, הסברתי הכל עוד פעם, ביקשתי סליחה מכולם, ולקינוח חתמתי על זיכרון דברים עם מירי. הצעתי, אבל היא לא הסכימה לקחת את הבית לעצמה, החלטנו למכור אותו ולחלק את הכסף, היא תיקח את האוטו, את הרהיטים ואת חצי מחשבון החיסכון, ואני את השאר ואת החופש שלי.

"נשמע לי הסדר הוגן."

"בהחלט." הסכים גידי, רכן מעליו ונישק אותו על פיו, "יותר מהוגן אפילו, נשאר לי רק עוד דבר אחד לעשות," התיישב, שלף את הסמרטפון שלו, מחק את אפליקציית גריינדר ואת הקישור לאטרף, שינה בוויז את הכתובת של הבית מכתובת ביתו הישן לכתובת דירתו של מישה, והשתרע שוב על המגבת, הרים את פניו אל השמים הכחולים והשמש הטובה, וחייך אליהם חיוך גדול ושמח.