הכל סיפורים

א.    סימנים

בזמן האחרון היו כל מיני סימנים. הם היו קטנים, אבל דוקרים. עוד דקירה ועוד דקירונת, והכל מצטבר ביחד לכאב לב אחד גדול. שתקתי, ושתקתי, והבלגתי ואמרתי לעצמי שזו רק תקופה כזו וזה יעבור, ותמיד לפני יום ההולדת שלי (תחילת נובמבר) אני נעשה מעט רגיש מידי ועצבני ורואה צל הרים כהרים, או כמו שאמנון אומר, עושה מכל זבוב פיל. אז מה עם הוא התחיל להעיר הערות מעליבות על הצורה שלי, ועל הבגדים שלי, ועל התספורת שלי, ועל הטעם הלקוי בחסר שלי במוזיקה, אוכל, בילוי, ומה לא.

אנחנו שונים מאוד, תמיד היינו. זה לא חדש, וזה שהוא מרשה לעצמו לדבר גלויות מעיד על אינטימיות, לא על... לא על מה בעצם? ולמה היה דחוף לו כל כך להגיד שהמכנסים הישנים שלי מגעילים, ותראה איזה צורה יש לך איתם? במין טון מלא סלידה כזה שגרם לי להתכווץ בתוך המכנסים העלובים שלי שבאמת בטל זמנם מזה שנים, אבל... הרי הוא יודע שאני כזה, נקשר לדברים. זה לא חדש ופעם זה שעשע אותו. היום מרגיז.

גם עם העובדה הלא נעימה שכמעט כל בוקר אני מתעורר במיטה ריקה כי דווקא בארבע וחצי בבוקר הוא נתקף לפתע רצון עז לראות טלוויזיה השלמתי.

נכון שככה אין יותר חגיגות של סקס בוקר, וכבר זמן רב לא זכיתי לראות את זקפת הבוקר המפורסמת שלו, אבל מה יכול בן אדם בגילי לעשות חוץ מלהשלים עם העובדה שבן זוגו מעדיף לראות שידורים חוזרים משנות השבעים של שרל'ה שרון מאשר להתכרבל איתו בבוקר במיטה ולהבליג עם האין סקס? אז אני קם בבוקר לבד ומכין לשנינו קפה שאנחנו שותים במטבח והולך לעבודה, וחוזר, ולפעמים הוא בבית ולפעמים לא, ותמיד הוא עסוק, וטרוד, ועייף, ועצבני מכל שטות וכשאני מתרגז ומאבד סבלנות הוא שואל בתמיהה למה אני צועק? אני לא יודע שהוא שונא את זה?

אני דווקא לא צועק אלא סתם מדבר בקול רם וברור, אבל כשלא רוצים לשמוע גם דיבור ברור ותקיף נשמע כמו צעקה.

היום יצאתי באיחור מהעבודה והתקשרתי להודיע כדי שלא ידאג. הוא אמר שבסדר, הוא בדרך הביתה וניפגש עוד מעט. הגעתי שעה מאוחר יותר מהרגיל והוא לא היה. התקשרתי שוב, ושוב ושוב, והנייד שלו היה מנותק, קיבלתי רק תא קולי.

הוא הגיע שלוש שעות אחר כך ומצא אותי באטרף של שטיפות וניקיונות. נכון שבאתי עייף מהעבודה, אבל הרצפה במטבח הייתה דביקה אז שטפתי אותה, וגם את המרפסת, וגם את הסלון וגם את המדרגות בכניסה, ואז הוא הגיע, רגוע ושליו כאילו כלום לא קרה.

ועכשיו באמת כבר צעקתי. התפרצתי וצרחתי ולא אכפת היה לי מי שומע ושיחנקו השכנים, כי כמה אפשר? וככה לא מתנהגים! לא נעלמים בצורה כזו בלי להודיע כלום!

הוא נשאר רגוע, כמעט משועשע לנוכח המצוקה שלי, וזה - גם אם זו הייתה רק העמדת פנים - שבר אותי.

עזבתי אותו והלכתי לגמור את השטיפה ולסדר הכול יפה, ואחר כך התיישבתי מולו בסלון, מפריע לו לבהות בטלוויזיה היקרה שלו ושאלתי אם הוא חושב שאני דביל ואם נדמה לו שבגלל שאני כבר לא הבחור היפה שהייתי פעם, כשנפגשנו, נעשיתי גם מטומטם. "מה קורה?" דרשתי לדעת, "מגיע לי שתספר לי. אל תיתן לי להבין לבד דבר מתוך דבר, תדבר איתי."

"אתה סתם מדמיין, לא קורה כלום." הוא המשיך להכחיש, ולא הסתכל לי בעיניים. כנראה שהשידור בטלוויזיה היה חשוב יותר ממני.

אחרי שאמרתי כל מה שישב לי על הלב הוא אמר שאני משתפך ומנדנד כמו בהתחלה ושלא השתניתי במשך כל השנים שלנו יחד. "גם אתה נשארת אותו דבר." אמרתי, ושנינו היינו יותר עצובים מאשר כועסים. אחר כך העיניים שלו שוב ברחו לטלוויזיה.

ראיתי שאין טעם, עזבתי אותו והלכתי לחדר השינה. ראיתי אחוזת דאונטון ואחר כך חדשות, ואז התחילה הסדרה על איי גלאפגוס. קראתי לו והוא בא ונשכב על המיטה לצידי. כמו שתכננו עוד אתמול ראינו את הסרט יחד, מסתכלים בעניין רב, אבל בלי לגעת זה בזה, מתנהגים כמו זרים שבמקרה הזדמנו לאותו חדר. אחר כך הלכתי לכתוב קצת במחשב והוא נרדם.

כשקמתי למחרת בבוקר הוא שוב לא היה, שמעתי את הטלוויזיה בסלון והחלטתי פשוט לעזוב את זה וללכת למחשב לקרוא לי קצת בבלוגים החביבים עלי. קראתי כשעה ואז הוא הגיע עם קפה. אמרתי תודה בנימוס ובלי ששאלתי הסביר שפתאום, לפנות בוקר, היה לו חם נורא בחדר השינה ולכן הוא הסתלק לסלון.

"אני מבין." אמרתי והכנתי לו רשימת קניות לסופר.

הוא קרא בתשומת לב, הבטיח שיקנה הכל ושאל אם להכין לי סנדוויצ'ים לעבודה.

מי שהיה מביט בנו מהצד היה חושב שזו סתם שיחת בוקר שגרתית, אבל שנינו ידענו שזו הייתה ההתנצלות שלו. להכין לי אוכל לעבודה בלי שביקשתי קודם זו דרכו לפייס אותי מבלי להודות שהוא לא היה בסדר.

נכון, רק אני והוא הבנו מה מתחבא מאחורי הנחמדות שלו, אבל מה זה חשוב, הרי רק אנחנו היינו שם.

"לא, תודה." אמרתי, "יפה מצדך להציע, אבל נשארו לחמניות מאתמול, אני אקח אותן ואכין לי סנדוויצ'ים בעבודה."

כשנפרדנו הוא חייך אלי בחמימות ואיחל לי יום נעים בנימוס לא שכיח אצלו, וגם אני אמרתי יפה שלום, אבל נשארתי רציני. שנינו ידענו שזה אומר שאני כבר לא כועס, אבל עדיין לא מבין ובטח שלא שוכח. 

בבוקר המחרת, כשהוא עמד והתגלח, ניסיתי שוב להסביר לו כמה פוגע בי היחס שלו לאחרונה. הוא המשיך להביט בעצמו בראי וטען בקוצר רוח שהוא לא מבין מה הבעיה שלי ועל מה אני מדבר.

"על האין סקס, ועל זה שאתה ישן עם הגב אלי. בזמן האחרון אתה בקושי מדבר איתי ויש לך רק ביקורת כלפי."

"יורי, באמת, תפסיק כבר. לא כל העולם מסתובב סביבך, יש לי כל מיני עניינים שלא קשורים אליך ולפעמים אין לי חשק לזיין. אל תיקח הכול כל כך אישית."

אני רוצה לשאול איך אני יכול לא לקחת אישית את זה שבן זוגי, הבן אדם שאמור להיות האיש הכי קרוב אלי בעולם לא רוצה לגעת בי ומתמלא קוצר רוח כשאני מנסה לשוחח איתו על רגשותיי, אבל אין לו זמן אלי, הוא ממהר מידי לצאת.

כמו תמיד כשאני בצרות אני הולך למקס. הוא מבוגר ממני, חכם, מנוסה, לא מתרגש, לא עושה עניין משום דבר, וחוץ מזה בזמן האחרון אני מרגיש שהוא קצת משתמט ממני, מאז שחזר מאילת לא ראיתי אותו ואני פשוט מתגעגע. אני גם קצת סקרן לדעת מי הבחור שהוא נסע איתו לחופש, זה שסידר יפה כל כך את הדירה שלו לפני שהם נסעו יחד. כן, אני קצת קנאי, וכמו תמיד כשאמנון מתקרר כלפי אני מתחיל לפנטז על איך הייתי יכול - אם הייתי מתגבר על ההתנגדות הטיפשית של מקס להיות עם מישהו בגילי - לחיות עם מקס. אני חושב שהוא מתאים לי הרבה יותר מאמנון, הייתי מטפל בו יפה והוא בי והיינו מסתדרים יחד נהדר.

אני מוצא את מקס לבד בבית, יושב וצופה ב'ערב חדש' לבוש רק מכנסים קצרים, יחף ועם משקפים על חוטמו. כשאני מנסה לחבק אותו כמו תמיד הוא נרתע ממני, אמנם רק קצת, אבל בצורה פוגעת. "מה קרה?" אני שואל, מעביר מבט סביב. הבית מקורצף למשעי, פשוט תענוג. "איך זה שהכל כל מסודר ונקי? יש לך עוזרת בית?"

מקס נראה מעט נבוך ובמקום לענות שואל אם אני רוצה לשתות.

"לא, רוצה רק לדבר אתך, אבל קודם אני רוצה חיבוק." אני מתעקש, מנסה להתכנס בין הזרועות החזקות האלו שניחמו אותי כל כך הרבה פעמים בעבר.

"יורי." הוא הודף אותי מעליו, "מספיק עם זה, אתה כבר לא ילד קטן. מה קרה?"

קולו שפעם היה שופע חיבה נשמע קר וקצר רוח, וממתי אני יורי בשבילו? הרי הוא תמיד קרא לי יורינקה? למה גם הוא חסר סבלנות כלפי?

"יש לי בעיות עם אמנון." אני מנסה בכל זאת.

"מאז שאתה מכיר אותו תמיד יש איתו בעיות." הוא אומר במיאוס, "ככה זה יהיה תמיד, כל זמן שתגור איתו יהיו לך בעיות. עוד לא הבנת את זה?"

"אולי הייתי צריך לגור אתך." אני מנסה לחייך.

הוא מביט בי במעין תדהמה מהולה בשאט נפש (ואולי רק נדמה לי?) ומניד את ראשו לשלילה, "אני לא חושב שזה היה הולך." הוא מנסה לדבר בעדינות, אבל ברור שנפשו קצה בי ובהבלים שלי.

אין טעם בזה. אני קם ופונה לדלת, מקס יושב על הכורסא שלו ומביט בי בצער. כל כך מתחשק לי רק עוד פעם אחת להניח את לחיי על החזה הרחב שלו, להריח את צווארו, לחוש את ידיו על עורי, אבל כל מה שנשאר לי כעת זו הגאווה שלי ואני לא מתכוון לוותר עליה, אני לא אמיץ מידי להסתכן בעוד דחייה.

לפני שאני מספיק לגעת בידית הדלת נפתחת ובוני עומד בפתח, סל קניות גדוש בידו וחיוך רחב על פניו, חיוך שנעלם ברגע שהוא רואה אותי ואחר כך חוזר שוב והפעם הוא רחב מתמיד ומזויף כמו פיקוס מפלסטיק בחדר המתנה של רופא שיניים.

"יורי! מה שלומך? מה נשמע? מה קורה אתך ועם אמנון? אימא שלו כבר עברה את הניתוח?" הוא שופע לבביות מתקתקה.

"איזה ניתוח?" אני נדהם, ומיד מצטער על הפזיזות שלי. תמיד היה לי פה גדול מידי, אף פעם לא למדתי לחשוב לפני שפציתי אותו. "מה אתה עושה פה בוני?" אני מנסה לשנות מהר נושא. 

"עזבתי את תל אביב ועכשיו אני גר אצל מקס." הוא אומר בנחת, הולך למטבח שגם הוא מבריק ונקי שלא כדרך הטבע ומתחיל לסדר את הקניות שלו בארון ובמקרר, מתנהג כאילו הוא בעלת הבית במטבח הזה שניקיתי כל כך הרבה פעמים בשביל מקס.

בוני בגילו של אמנון, צעיר ממני בחמש שנים. הוא גר אצלנו כמה זמן בקיץ שעבר כי לא הסתדר טוב עם משפחתו, מעולם לא חשבתי שיש לו משיכה לגברים מבוגרים, אבל תראו אותו עכשיו? מסתובב הלוך ושוב, מחייך, זורח מנחת, מרגיש בבית.

"מה תשתה?" הוא שואל בחביבות.

"כלום, תודה. אני צריך ללכת." אני אומר ופונה משם.

"טוב, ביי." הוא אומר בקול אגבי, ראשו תקוע במקרר, "ד"ש לאמנון."

"תודה, שלום מקס." אני מפטיר בלי להביט בו ומסתלק.

מקס משיג אותי ליד המכונית שלי, מניח יד מתנצלת על זרועי. אני מנער אותה בקוצר רוח ופותח את דלת המכונית. "אני יודע שהוא צעיר אפילו יותר ממך, אבל הוא צריך מקום לגור ואני צריך מישהו... אתה יודע."

"לא, אני לא יודע."

"הוא מטפל בי ובדירה מאוד יפה, ויש לו סבלנות אלי, הוא לא מסובך כמוך, לא רוצה לדבר, ולא מתפלסף וחופר. הוא סתם ילד נחמד שרוצה מקום לישון בו ואוהב את הזין שלי. מה עוד אני צריך?"

"אין לי מושג מקס, אבל כנראה שזה לא בן אדם מסובך כמוני."

"רצית לספר לי משהו."

"כבר לא. ביי."

אני נכנס למכונית, משתהה קצת לפני שאני מדליק את המנוע, מחכה, אולי הוא יגיד משהו נוסף, אבל הוא ממשיך לעמוד ולהביט בי בעצב קל, ואחרי שאני יוצא מהחנייה אני רואה במראה איך הוא מסתובב וחוזר לאט לבוני שבטח ייתן לו משהו טעים לאכול ולא ידבר כל כך הרבה כמוני, ולא יבלבל לו את המוח, ויהיה מאושר לקבל ממנו את הזין שלו בכל דרך שיתחשק למקס לתת לו אותו.

בדרך חזרה אני מנסה לנחש איך בוני יודע על הניתוח של אימא של אמנון, ואיזה מין ניתוח זה בכלל, ולמה הוא לא סיפר לי עליו? פעם אולי הייתי מתקשר לכל מיני אנשים, מנסה לברר פרטים, אבל אני כל כך עייף מכל הסיפור הזה, כל כך מאוכזב מעצמי ומכל האנשים שפעם ראיתי בהם חברים שאפשר להישען עליהם בעת צרה עד שאני פשוט מניח לעסק הזה שבטח יתברר בעתיד ואולי לא, למי אכפת?

מגיע הביתה, מוצא בתא הקולי של הטלפון הודעה קצרה וקרירה מאמנון –"היום אני ישן אצל הורי. נתראה מחר. ביי."

נו, טוב. מה עוד חדש?

מתקלח ונכנס למיטה בלי לבדוק את המיילים שלי ובלי לאכול קודם, אין לי תאבון. אין לי חשק לסקס, אין לי חשק לראות טלוויזיה, וגם לא לכתוב או לקרוא. אפילו לא לשמוע מוזיקה, אין לי חשק לכלום. שוכב בשקט, מביט בתקרה ובפעם הראשונה מאז מותו של טופי - כלב הלברדור האהוב שלי אני בוכה מרוב געגועים אל החבר הכי נאמן שלי שמת בחורף שעבר מסרטן.

את השבת ביליתי בניקיון ובדיבור בטלפון. כשאני עצוב ועצבני אני מנקה, כזה אני. אם הדירה שלי מאובקת ולא ממש נקייה סימן שמצב רוחי טוב והכל בסדר אם הדירה מצוחצחת ומבריקה סימן שאני אומלל.

כשאימא התקשרה עסקתי ניקוי החלונות בדירה. אצלי זה סימן בדוק למצב רוח נורא. אם אימא שלי הייתה יודעת מה אני עושה אולי היא הייתה מבינה מה מצבי ולא נוזפת בי שאני עונה לה בקיצור ולא משתף פעולה. "אתה נשמע כמו דוב זועף יורם." כעסה עלי אחרי שכל ניסיונותיה לשאול מה שלומי ומה חדש נענו בנהימות חסרות נימוס. "מה קורה לך?"

"אין לי מצב רוח לדיבורים." אמרתי, "סליחה אימא." התנצלתי וסגרתי.

עבדתי על החלונות במטבח כשמקס התקשר. גם איתו לא הייתי נחמד במיוחד, למעשה הוא זכה ממני ליחס צונן יותר מזה שהענקתי לאימא. שלא כמוה הוא היה פחות רגיש והמשיך לדבר למרות שקיבל ממני רק תשובות חד הברתיות.

"בוני יודע על הניתוח של אימא של אמנון דרך מכרה משותפת שלהם ככה שאין טעם שתכניס לך רעיונות לראש."

"אין לי שום רעיונות בראש, ולמה אתה חושב שזה מעניין אותי בכלל?" רטנתי באנטיפטיות.

"יור'ינקה..." קולו מלא רוך, קצת משועשע וקצת נוזף. "בוודאי שזה מעניין אותך, אני מכיר אותך לא מאתמול."

"אל תקרא לי ככה, שמי יורם."

"אני יודע איך קוראים לך, תפסיק להתנהג כמו נקבה."

"לך תזדיין." סגרתי לו את הטלפון בפרצוף והמשכתי לקרצף בעוז את המשקוף מנתזי שמן טיגון.

שוב טלפון, הפעם מבוני. "מה שלומך יורי?"

"בסדר, עסוק."

"אמנון בבית?"

"לא, תנסה אצל הוריו, אבל כדאי שתחכה עד שתצא השבת. הם דתיים."

"אני לא רוצה לדבר איתו אלא אתך. יש לי הרגשה שנפגעת ממני."

"אתה טועה."

"אין שום דבר ביני לבין החבר שלך."

"איזה חבר? אין לי חבר."

"נו, די. אני יודע על הניתוח הזה ממש במקרה, זה לא שהוא הלך וסיפר לי או משהו."

"מספיק כבר עם הניתוח הזה!" איבדתי את סבלנותי, "לא רוצה לשמוע עליו יותר."

"אל תכעס." התחנן בוני, "מקס ואני דואגים לך. יצאת מכאן עם מצב רוח כל כך מבואס, אתה בסדר?"

"בסדר גמור, ואני אהיה עוד יותר בסדר אם אנשים יפסיקו להפריע לי כל הזמן לנקות את הבית."

"למה אתה מנקה בשבת?"

"כי בא לי. ככה זה אצל אפיקורסים, הדתיים הולכים לבית כנסת ואנחנו מנקים את הבית. שלום בוני."

סיימתי עם החלונות, הרכבתי אותם חזרה ובדיוק כשהתחלתי לשטוף את הרצפה אמנון התקשר. "מה שלומך? מתגעגע אלי?" הוא שואל, עליז ורגוע כאילו כלום.

"לא."

"מה אתה עושה?"

"מנקה."

"אל תעבוד קשה מידי, תנוח בצהרים."

"אל תגיד לי מה לעשות."

הוא נאנח. "שמעת כבר שאימא שלי צריכה לעבור ניתוח בקרוב?"

"כן, רפואה שלמה לה."

"תודה. הייתי מספר לך קודם, אבל נלחצתי מאוד והיה לי קשה לדבר על זה. זה סתם ניתוח גינקולוגי פשוט, אבל עם הלב שלה והכל... אתה יודע איך זה אצלי."

"כן, אני יודע איך זה אצלך."

"אני אבוא בערב, אתה תהיה בבית?"

"לא. קיבלתי הזמנה לנשף ריקודים אצל מלכת בריטניה."

"אידיוט."

"מי שמדבר."

הוא צוחק צחוק רך ואינטימי שהופך את הכעס שלי לעצב ואומר שהוא מתגעגע, "גם אתה?" הוא שואל.

"לא יודע. אני אחשוב על זה."

"להתראות חמוד." הוא אומר ברגשנות לא אופיינית וסוגר לפני שאני מספיק לענות.

אני יודע שהוא יגיע בערב ואם אסכים יהיה לנו שוב כמה שעות טובות ואולי אפילו ימים ואז שוב יגיע משבר... ומי יודע, אולי עד המשבר הבא החלונות שוב יהיו מלוכלכים?

ב.    נובמבר

ירח הדבש של בוני עם מקס הסתיים די מהר. הבעיה לא הייתה בוני שהוא מותק של בחור, מלא כוונות טובות, חרוץ ונחמד, בשלן מעולה ועקרת בית בנשמה, אחד כזה שממש אוהב לנקות, לסדר ולטפל באנשים וגם מקס לא ממש אשם, האשם הוא התאריך. ככה זה אצלו בסתיו, אין לו שליטה על זה, גם אני כזה, ואני יודע שזה לא משהו שאפשר לשנות. זו לא אשמתנו, שנינו מזל עקרב, וכמה שבועות לפני היום הולדת שלנו אנחנו נעשים נרגנים ובלתי נסבלים. מצב רוחנו נעשה איום וקודר ואנחנו הופכים לטיפוסים מעצבנים ומדוכאים שמהלכים שממון על כל הסביבה. אצלי - אולי כי אני צעיר יותר ואולי כי אני לא הולך ומשתכר כשרע לי - המצב פחות גרוע, אבל מקס הופך למפגע אמיתי בשביל כל מי שחי איתו.

למזלי אמנון הוא מהטיפוסים האלו שלא כל כך מושפעים ממצבי רוח של אחרים, הוא יותר מהמשפיעים מאשר מהמושפעים ואילו בוני -מזל סרטן אם זה אומר לכם משהו - נורא רגיש לאווירה ולוקח הכול ללב, וכשמקס מסתובב בבית כמו דוב זועף ומעדיף לשתות בירה במקום לשבח את הפאי שהוא אפה, או ללגום וודקה במקום את המרק עוף שלו הוא מיד נעלב ובוכה ולוקח ללב.

"תפסיק להיות הומואית רגישה כזו." התרגזתי עליו כשהוא שוב התקשר להתלונן על מקס, "אמרתי לך שהוא תמיד כזה באוקטובר. אם יש לך יותר מידי מרק עוף בבית תביא אלינו, אנחנו כבר נחסל אותו."

"אבל בישלתי את המרק במיוחד בשבילו כי הוא מצונן."

"שום דבר לא יקל עליו עד שהוא יעבור את היום הולדת שלו." הסברתי שוב לבוני שסיפר לי בעצב שמקס רב איתו והלך לשתות באיזה מקום.

"אולי תבוא אלינו?"

"ואם מקס יבוא הביתה ולא ימצא אותי בבית?"

"אז הוא יחליף לעצמו לבד את החיתול. בחייך בוני, הוא לא ילד, הוא מסוגל לדאוג לעצמו."

"כשהוא שיכור הוא מפיל דברים ושוכח."

"כן, ככה זה אצל שיכורים. מה שהוא צריך זו בעיטה בתחת, ומה שאתה צריך זה חיבוק. בוא אלינו חמוד, אני ואמנון נפנק אותך קצת."

בוני תפס מונית והגיע עמוס בסלי אוכל שהתקבלו בברכה, ואחר כך נישאר לישון אצלנו וכן, היה סקס. היינו שלושתנו ביחד במיטה והיה טוב, אפילו טוב מאוד. הוא בדיוק מה שאנחנו צריכים - פאסיבי עדין ומתוק, ומאוהב בגבר אחר - מושלם.

למחרת, כשהייתי בעבודה, מקס התקשר פתאום ושאל איפה הבחור שלו.

"איזה בחור?"

"נו, הילד."

"אתה לא זוכר איך קוראים לחבר שלך?"

"אין לי חברים."

"יש לך אותי."

"גם כן חבר." הוא אמר ברוסית, "חי עם הפרענק הזה ומזיין יחד איתו את הבחור שלי."

"מישהו צריך לדאוג לו. לפחות תגיד תודה."

"לא רוצה." נהם מקס והוסיף עוד כמה קללות מלוכלכות בגרוזינית.

"תדבר יפה מקס."

"לך קיבינימאט!" סגר לי מקס את הטלפון בפרצוף. זה לא מצא חן בעיני, ממש לא, ולכן, במקום לנסוע הביתה אחרי העבודה, קפצתי אליו. הבית אמנם היה נקי יחסית, אבל מקס נראה על הפנים – לא מגולח, מסריח, לבוש בגדים מיוזעים - ממש כמו פושע נמלט.

"אתה נראה נורא. מה קרה?"

"כאילו שאתה לא יודע."

"אתה כועס בגלל בוני? אני לא מאמין, בחייך מקס, היית גועלי כלפיו, רק רצינו לעודד אותו קצת."

"ומי יעודד אותי?" הוא שאל בזעף.

"אני. אתה יודע שאני תמיד מוכן להיות אתך."

"הפעם זה לא ילך יורינקה, אני זקן מידי לזה."

"זקן מידי למה?" אני מתעקש להעמיד פנים שאני לא מבין על מה מדובר למרות שבוני רמז בביישנות שמקס לא רוצה אותו במיטה, ובצורה מאוד אופיינית לו לקח את האשמה על עצמו.

מקס הניח יד גדולה וקשה על חלצי ומעך אתם בכוח, "זקן מידי לזה."

"שטויות מקס, אתה פשוט..."

"זקן מידי."

"מקס, בחודש הבא אתה תהיה סך הכול בן חמישים ואחת. נו, די, תפסיק לדבר שטויות."

"לך קל לדבר ילד."

"בחודש הבא אני אהיה בן עשרים ותשע. ממש לא ילד."

"לעומתי אתה עוד תינוק. אני זקן יורי, הכול כואב לי, הכול נמאס לי. קצתי בחיי."

תמיד כשהוא מבואס הוא חוזר לעברית הארכאית של ימי נעוריו, עברית שלמד לבד מספרים ישנים כשעוד גר בפטרבורג בתקופה שהיא נקראה לנינגרד.

"מקס." כרעתי על ברכי לפניו, אוחז בעדינות בפניו, הזיפים האפורים שעל לחייו דוקרים את כפות ידי. "בוא, אני ארחץ אותך ואגלח אותך. תרגיש יותר טוב אחר כך."

הוא רכן ונישק על מצחי, "אתה ילד טוב יורי."

"מקס, אני כבר לא ילד, אבל בוני עדיין כן. אתה מפחיד אותו עם המצבי רוח שלך, בגללך הוא חושב שהוא שמן ומכוער. אתה לא יכול להיות קצת יותר נחמד אליו?"

"אהה..." הוא מניד את ידו בתנועת ביטול, "שמן, מכוער, איזה שטויות הילד הזה מדבר. הוא נראה בסדר גמור, אבל זה לא הולך, אני צריך להגיד לו ללכת."

"מקס." משכתי מעליו את המכנסים והגופייה, "בבקשה, אל תעשה שטויות. הוא בחור טוב והוא מטפל בך ממש יפה. מה יש לך נגדו?"

"כלום, אבל זה לא זה, אני לא מצליח... למה אתה חושב שהוא הלך אליכם?"

החלפנו מבטים והרגשתי שאני מסמיק. טיפשי, אבל כזה אני. "הוא היה מדוכא ועצוב, ניסינו לנחם אותו קצת. זה היה סתם סקס, הוא אוהב רק אותך מקס."

"לא, הוא לא. מה יש לו לאהוב אצל זקן רגזן ועני כמוני?"

"בסדר, אז הוא אוהב את הדירה שלך. אז מה? הוא צריך מקום לגור ואתה צריך מישהו שינקה אצלך, יבשל ויחמם לך את הרגלים בחורף. מה אכפת לך שהוא גר כאן?"

"לא אכפת לי שהוא יגור אצלי, אבל... נו, די. מספיק לדבר על זה, אני מסריח, אני חייב להתקלח."

"קודם גילוח. תן לי, אני אעשה את זה."

הוא התיישב בצייתנות על שרפרף הפלסטיק האדום והניח לי לכרוע לפניו ולגלח אותו. אחר כך התפשטתי ונכנסתי איתו מתחת לטוש. חפפתי את שערו הקצוץ שפעם היה כהה וסמיך והיום הוא עדיין סמיך אבל מעט פחות וצבעו האפיר, עיסיתי את קרקפתו עם מרכך, נהנה מהתענוג שלו. אחר כך סיבנתי אותו, משפשף בהנאה את כתפיו שנשארו רחבות ושריריות, מעביר ידיים על גבו עד לישבנו שגם כיום נותר שרירי ומוצק. עד שסיימתי לשטוף מעליו את הסבון כבר הייתה לו זקפה, וגם לי.

"אני לא מבין למה עם הילד זה לא הולך ואתך מיד עומד לי." רטן בינו לבין עצמו והניח לי לתת לו יד ולקחת אותו למיטה.

העברתי ידיים על החזה הרחב והשעיר שלו, השערות שלו כבר אפורות ואני אוהב את זה. הבטתי בפניו, טובע בעיניים הכחולות אפורות שלו שאני מכיר כל כך טוב ונישקתי אותו שוב ושוב עד שהוא הדף אותי כלפי מטה והגיש לי ריבוע אלומיניום קטן ונוקשה, יודע שאני אבין בלי מילים מה הוא רוצה.

"בוא אלי, אני רוצה אותך." אמרתי לו בשקט באוזן ברוסית, נוגע בעדינות בתנוך אוזנו עם לשוני, אני יודע בדיוק איך הוא אוהב את זה.

הוא חייך, נישק אותי, דחף כרית מתחת לישבני, רכן אלי, מביט בפני במבט עצוב ורך. "לאן ברח לנו כל הזמן יורי?" שאל בפליאה.

"ששש... יש לנו עוד המון זמן. בוא הנה." התקמרתי לעברו, נפתח אליו, נהנה להרגיש אותו בתוכי. הזין שלו מילא אותי בצורה מושלמת וידיו החזקות והגדולות עברו על גופי, חמות ומחוספסות, מכאיבות לי בדיוק במידה הנכונה, לא יותר מידי ולא פחות מידי. אחר כך הוא הפך אותי על בטני, ידיו לוחצות על כתפי, גופו הגדול מועך אותי. הוא נע בתוכי בתנועות איטיות שהלכו והתגברו עד שהוא גמר בגניחה חרישית והתמוטט עלי, מתנשף.

"אל תקום, תישאר ככה." ביקשתי חרש. הוא נעתר לי ונשאר לשכב עלי, ראשו על עורפי, החזה הרחב והשעיר שלו נלחץ אל גבי. אני אוהב את זה מאוד, את התחושה הזו של גוף גדול וחם עוטף אותי ולוחץ אותי תחתיו, מועך אותי אל תוך המזרן, זה עושה לי נעים בגוף.

נמנמנו קצת, חבוקים, ואז הייתי חייב להשתין וקמתי. הוא קם גם כן וביקש שאכין לו תה ואז, סוף סוף, דיברנו קצת. הוא הבטיח לי ללכת לעשות בדיקות דם, סכרת, לחץ דם, כולסטרול, כל מה שהרופא יגיד ונשבע שלא ייקח ויאגרה בלי התייעצות עם רופא. "לדעתי אתה לא צריך כלום. רק לצאת מהמצב רוח הרע. אחרי יום ההולדת שלך תהיה בסדר."

"ממש בסדר אני כבר לא אהיה, לא בגלגול הזה." חייך מקס חיוך רוסי עצוב.

"מקס, באמת, די. כל פעם שרק תרצה אותי תגיד, אתה יודע שאני תמיד מוכן להיות אתך.

"אבל אחר כך אתה חוזר אליו."

"כן, אני..." למה הוא עושה לי את זה?

"עכשיו אתה נזכר? כשרציתי לגור אתך אמרת שאני צעיר מידי ויהודי מידי, מה קרה לך פתאום?"

"כשהייתי צעיר יותר חשבתי רק עליך, רציתי שיהיה לך טוב, אבל הזקנה היא אנוכית, מצד שני, אם היית גר איתי בטח הייתי מחפש אחרים."

אני צוחק. "קרוב לוודאי."

הטלפון מצלצל, זה בוני. הוא שואל אם הכול בסדר ואם להביא חלב. "כן, תביא. לא, לא וודקה. רק חלב, וגם פיתות. כן, בטח שאני מתגעגע אליך חמוד, להתראות."

אנחנו מחליפים מבטים, "עדיף שאני אלך."

"כן ו... אה... תבוא שוב ביום הולדת שלי?"

"איזה שאלה, בטח שכן. זה היה רק פרומו מקס."

נישקתי אותו חזק על הפה וברחתי. מעניין מתי בוני יתקשר שוב להתלונן על מקס?

ג.     משחק באש

הבוקר צלצלתי למקס לשאול מה נשמע. צלצלתי סתם ככה, כי התגעגעתי, וגם כי אני לבד כבר מאתמול. גם היום אהיה לבד מפני שאמנון שוהה ליד מיטת אימו המאושפזת בבית חולים אחרי ניתוח.

אני מנסה לתאר לעצמי איך הוא מרגיש, לשהות במחלקת נשים שכל החולות בה הן לא רק נשים אלא נשים שסובלות מכל מיני בעיות גינקולוגיות ומצטמרר. אישית הייתי מעדיף לעשות מחדש את כל המסלול של גולני מאשר להסתובב במקום כזה, אבל הוא לא כמוני, הוא באמת ילד של אימא.

מקס לא ענה לטלפון ואני המשכתי בעיסוקי הבוקר הרגילים שלי - מכין לעצמי סנדוויצ`ים מחופפים מלחמניות יבשות וגבינה מפוקפקת ושותה קפה דלוח ששכחתי להמתיק, והנה טלפון. "אתה צלצלת קודם?" שואל מקס.

"כן, אני. איפה היית?"

"התקלחתי ולא הספקתי להגיע לטלפון."

"ולמה בוני לא ענה?"

"הוא לא ישן הלילה בבית. אגב, החלטנו להיות רק שותפים לדירה וזהו. כבר שבוע שהוא ישן בחדר השני."

"בתנאי שהוא מגיע בכלל הביתה." אני מעיר בחמצמצות.

"כן."

"וכמה הוא משלם לך?"

"הוא מנקה, עושה קניות, סידורים, זה השכר דירה שלו."

"אבל הוא לא שם, אז איך הוא מנקה?"

"הוא מגיע מספיק פעמים. די יורי, אל תציק."

"אתה בסדר?" אני שואל כי קולו נשמע לי מוזר - מאומץ, קצת שברירי, לא כתמול שלשום.

"אני בסדר גמור." הוא אומר בתוקף, "ואם לא תצא עכשיו תאחר לעבודה."

אני מעיף מבט בשעון ומגלה שהוא צודק, "טוב, אז ביי." אני משיב וסוגר, מוטרד.

בעבודה שוב דחו את הבדיקה של משרד הבריאות, הבוס לחוץ ורגזן כהרגלו, ואני מתרוצץ כמו עכבר למעלה ולמטה, מטפל בבת אחת במאה עניינים, בקיצור, עוד אחד מהימים האלו שאתה מעדיף לשכוח שהתקיימו.

לקראת סוף היום מקס שוב מתקשר ושואל אם אני יכול לעבוד דרכו ולהביא חלב ואולי גם לחם, ושוב אני חש במעין שבריריות סדוקה מבצבצת מתחת לבס הרועם שלו.

"מה קרה?" אני נבהל, "אתה בסדר?"

"למה אתה שואל את זה כל הזמן?" הוא מתרגז.

"כי... לא יודע. סתם. אני מיד מגיע. להביא עוד משהו? ירקות, פירות, גבינות?"

"מה שתרצה. לא חשוב." הוא עונה וסוגר.

אני מגיע אליו עמוס בקניות ומגלה אותו שוכב במיטה בתחתוניו בלבד, רגל אחת מוגבהת על כרית, ברכו חבולה ובמצחו שריטה טרייה.

"מה קרה, הלכת מכות?"

"באמת יורי, שאני אלך מכות בגילי? מה עובר עליך? סתם נפלתי."

"מתי? איפה?"

"הבוקר, במקלחת. כשהתקשרת בדיוק התקלחתי, רצתי לטלפון ונפלתי. קיבלתי מכה ברגל מהכיור ודפקתי את המצח באסלה."

התיאור היבש והתמציתי הזה מכווץ את ליבי מבהלה וכאב. "אוי! אני כל כך מצטער!" אני מנסה לבטא במילים את הצער והבהלה שאני חש. "לא הייתי צריך להתקשר כל כך מוקדם, לא חשבתי ש... כואב לך נורא?"

מפעמת בי תחושת אשמה חסרת הגיון, הרגשה שהייתי צריך להיות איתו כשזה קרה, אף בן אדם לא צריך ליפול באמבטיה כשהוא לבד בבית, בטח לא מישהו שאני אוהב כל כך. "נו, די." הוא הודף אותי מעליו, "תפסיק להיות לחוץ כזה."

"אני לא לחוץ, אני פשוט..." מחוסר מילים לבטא את רגשותיי אני מסתפק בנשיקה על פיו והולך לסדר את הקניות.

הוא מסרב לארוחת צהרים, אבל נעתר ללחמנייה ולתה, ומספר לי שהלך לעבודה כרגיל, אבל בהמשך היום החל לסבול מכאבים ולכן החליט לחזור הביתה אחרי העבודה בלי לערוך קניות. "אני יכול להישאר לישון אצלך היום?"

"בשום פנים ואופן לא. אני לא צריך את הפרענק המשוגע שלך על הראש."

"הוא אצל אימא שלו. היא עברה ניתוח והוא נמצא איתה בבית חולים."

"איזה ניתוח?"

"לא יודע בדיוק. משהו גינקולוגי."

"אז הוא יושב איתה שם במחלקת נשים." מעווה מקס את פניו.

"לאמנון לא אכפת, הוא מסתדר טוב עם נשים." אני עונה ומתפעל בשקט ביני לבין עצמי איך הראש שלנו עובד בדיוק באותה צורה, ושוב מנשק אותו, מניח את ראשי על כתפו, נושם את עורו, מעביר את ידי על תלתלי השער המאפירים שעל חזהו.

"למה הוא צריך להיות איתה? למה אחת הבנות שלה לא יושבת שם?"

"לא יודע. ככה זה אצלם. האחיות שלו מטפלות באבא והוא באימא. אתה לא חושב שאחרי שחטפת מכה בראש עדיף שאני אשאר איתך הלילה, רק ליתר בטחון?"

הוא צוחק. "אני בסדר, למה שלא תודה שאתה לא רוצה להישאר לבד בבית?"

"עלית עלי." אני צוחק וממשיך ללטף אותו.

"יורינקה..." הוא מוחה, לוכד את פרק ידי בכפו הגדולה, "מה אתה עושה?"

"מה אתה חושב?"

"שאתה משחק באש."

"אני אוהב לשחק איתך באש." אני אומר ומניח את שפתי על כיפת הזין שלו, מעביר עליה לשון, מלטף את החלק הפנימי של ירכיו ואחר כך את אשכיו. הוא מתמסר לי בשתיקה וכשאני שואל על קונדום הוא מניד את ידו בתנועת ביטול, "עזוב את זה, לא חשוב."

"אבל מקס... זה כן חשוב."

"כן, אני יודע. עוד מעט, אל תפסיק."

אני ממשיך, מכניס אותו לפי, מרגיש איך הוא גדל ומתקשה לאט לאט, מתענג על עוביו, טעמו, ריחו המוכר כל כך. "בוא הנה." הוא מורה לי, הופך אותי על צידי, ידו על הזין הזקוף שלי. הוא מתחכך בי, מועך אותי תחתיו, אבל לא חודר לתוכי.

"בוא, בבקשה." אני מתחנן.

"לא יכול. אין לי קונדום, ולך?"

"קיבינימאט, לא! איך זה שאין לך?"

"אין. עם בוני אני כבר לא מזדיין ולא ידעתי שתגיע."

"אבל בטח יש אחרים."

"לא, רק אתה." הוא לוחש לעורפי, ואחר כך מצווה עלי לשתוק, עולה עלי, דוחק אותי למזרן, מעביר את הזין שלו הלוך ושוב בין עגבותיי. יד אחת שלו, חזקה וחכמה על אברי, והשנייה מועכת את כתפי. "עכשיו." הוא מורה לי ושנינו גומרים יחד בתיאום שבא אחרי שנים של ניסיון וצונחים, מתנשמים, זה לצד זה.

"אתה יודע שזה די מסוכן, מה שעשית?" אני נזכר לנזוף בו.

הוא מגחך. "שטויות."

"מקס, זה לא מצחיק. מתי נבדקת?"

"אף פעם."

"אבל... אבל..."

"כן. אני יודע."

"אתה חייב להיבדק."

"בשביל מה?"

"כדי לדעת."

"שטויות ילד, לך לישון."

"אבל מקס..."

"די, יורינקה. לילה טוב, ואז הנייד שלי מצלצל וזה אמנון. אני יוצא מחדר השינה ומשוחח איתו במקלחת תוך שאני מנגב מעלי את זרעו של גבר שהוא לא הוא.

"אני ישן הלילה אצל מקס נוני. הוא החליק ונפל במקלחת וחטף מכה בראש. הוא בסדר, אבל אני חושב שעדיף שאני אשמור עליו הלילה, רק ליתר בטחון."

"כן, אתה צודק. עדיף שתישאר איתו. הוא בסדר, אתה בטוח?"

"כן, די בטוח." אני לא יכול לעצור צחקוק חרישי שמבעבע מתוכי במפתיע. 

"אני מבין." הוא אומר ביובש.

"מה שלום אימא שלך?"

"בסדר. כואב לה, אבל הניתוח עבר בסדר." 

"מתי תחזור הביתה?"

"לא יודע." הוא מטיח בי בזעף.

"נו, די נוני. אני מתגעגע אליך."

"כן, בטח."

"באמת שכן. תהיה בבית בסוף השבוע?"

"אולי."

"אני מקווה שכן חמוד, אתה חסר לי."

"יש לך אותו."

"אל תהיה כזה. להתראות חמוד, לילה טוב."

"לילה טוב יורי."

אני חוזר לחדר השינה. מקס כבר ישן, פניו מופנות אל הדלת כאילו הוא ממתין לי. אני נשכב לצידו, נדחק אל גופו הגדול והחם ונרדם.

ד. יהיה טוב

אמנון הגיע הביתה למחרת, מפקיד את אימו לטיפולם של אביו ואחיותיו, ומיד התחיל לריב איתי. בתגובה לאיזו הערה תמימה שלי הוא החליט להיעלב ופשוט הפסיק לדבר איתי. כמה שניסיתי לשכנע אותו להפסיק להתנהג כמו ילד ולשוחח איתי הוא התמיד בשתיקתו.

לא יודע למה ההערה שלי שהרעש המעצבן שעושה הנייד שלו מפריע את מנוחת השכנים ברדיוס של קילומטר והשאלה הפשוטה שלי אם לא הגיע הזמן שיכבה הכול וילך לישון הרגיזה אותו כל כך?

ישנתי לבד כי הוא הלך לישון בחדר האורחים, ורק למחרת בבוקר הוא חזר לשוחח איתי, וגם רק כדי להגיד שאני גס רוח, מדבר לא יפה, מעליב ומרגיז.

למרות שחשבתי שהוא מגזים התנצלתי מקרב לב – בבקרים יש לי תמיד מצב רוח טוב ואני שופע נדיבות חביבה כלפי כל אחי בני האדם – והמשכתי לנקות את התריסים, עבודה שדחיתי שוב ושוב ושוב עד שכלו כל הקיצין.

הוא נסע להוריו ואני השתקעתי במשימת הניקיון עד שבצהרים התעייפתי והלכתי לישון. בערב התקשר מקס וסיפר לי שבוני מארגן מסיבה.

"איפה? בדירה שלך?"

"זו הדירה של שנינו עכשיו." הזכיר לי מקס.

"איזו מין מסיבה זו?" שאלתי בחשדנות.

"מסיבה של צעירים." אמר מקס בעצב, "הרבה שתייה ומוזיקה חזקה. בא לך ללכת?"

"ממש לא." נחרדתי, "החברים של בוני הם ילדים. מה לי ולהם? וחוץ מזה אני שונא את הרעש הזה של הטרנס שהם אוהבים."

"אין מה לעשות." סח מקס נוגות, "זה מה שהצעירים היום רוצים לשמוע."

"מקס, אולי תבוא אלי עד שהכול ייגמר?"

"ומה הפרענק יגיד?"

"למי אכפת? הוא בכלל לא פה. נו, בוא."

הוא עלה על האופנוע שלו ובא וכשאמנון נכנס הביתה – תמיד הוא מתפרץ פנימה בלי לדפוק קודם בדלת - הוא מצא אותנו רובצים על הספה ובוהים בטלוויזיה.

אני מניח שאם ראשי לא היה נשען על ברכיו של מקס שעיסה בהיסח הדעת את עורפי הוא היה מקבל את מקס בסבר פנים יפות כמו שהוא עושה תמיד, אבל הוא היה נרגז, כמו תמיד אחרי בילוי ממושך מידי עם משפחתו, והמראה שנגלה לעיניו היה הקש ששבר את גב הגמל.

"אני מקווה שלא הפרעתי לכם בשום דבר." התיז וזרק את התיק שלו על הרצפה למרות שהוא יודע שאני שונא את זה והסתלק לחדר השינה.

"נוני, באמת..." הלכתי אחריו.

פרצה מריבה עזה. "אני יודע שאתה מזדיין איתו מאחורי הגב שלי!" צעק אמנון, "אבל לפחות תעשו את זה בדירה שלו, לא פה."

"לא עשינו כלום אמנון, אתה סתם מתרגז."

"עדיף שאני אלך." נעמד מקס בפתח חדר השינה, "יורי, איפה המפתחות שלי?"

"לא. אל תלך. מה תעשה שם עם כל הבלגן הזה של המסיבה. תישאר פה, אמנון יירגע עוד מעט."

"אני לא אירגע." התרתח אמנון ופנה אל מקס, "אתה הבטחת לי מקס, אמרת שאתה יודע שהוא צעיר מידי בשבילך ושזו פאדיחה בשביל בן אדם בגילך להסתובב עם ילד בגילו."

במקום להעמיד אותו במקום מקס שתק, נראה נבוך ואשם, מחזה נדיר ביותר.

"אנחנו רק ידידים אמנון." הוכחתי אותו, "ואין לך זכות לדבר בטון כזה עם החברים שלי."

"תגיד לי רק דבר אחד, הזדיינתם או לא? רק תגיד את האמת." התעלם אמנון מנאום התוכחה שלי.

החלפתי מבט עם מקס ושנינו שתקנו, מניחים לו להבין את התשובה לבד.

"זין אתכם!" התפרץ אמנון והתנפל עלי. הוא בחור רזה ולא גבוה, אבל חזק ואנרגטי וכשהוא כועס הוא פשוט פרא אדם. למזלי מקס חש לעזרתי ויחד השתלטנו עליו והשכבנו אותו במיטה, כל אחד אוחז בו מצד אחר.

"זו לא חוכמה, שניים על אחד." הוא צעק. ראיתי כמה מושפל הוא חש ואיך הוא מתאפק לא לבכות והלב שלי יצא אליו.

"תעזוב אותו מקס." אמרתי, "הוא כבר נרגע. נכון שנרגעת נוני?"

"אמנון." אמר מקס והוריד מעליו את הידיים, "בבקשה, אל תכעס. אתה יודע שאיתי זה סתם זיונים. הוא אוהב רק אותך."

"לא נכון. אותך הוא אוהב יותר." אמר אמנון בעצב, הפסיק להתאפק והתחיל לילל, וכרגיל כשהוא נעשה כזה עצוב ובוכה אני חייב לחבק ולנחם אותו.

"איזה הומואים!" פלט מקס בבוז כל כך רוסי עד שלא יכולתי להתאפק ופרצתי בצחוק.

"אני אוהב את שניכם." אמרתי, "מה אני יכול לעשות? אני לא יכול לוותר על אף אחד מכם."

"אתה לא צריך לוותר. מה רע בסידור שיש לנו?" ליטף מקס באצבעו את לחיו הרטובה והשחומה של אמנון ואחר כך שם את האצבע הלחה בפיו.

"איזה סידור יש לכם?" התנער אמנון והתיישב ביני לבין מקס.

"תראה, זה לא ממש סידור, זה יותר כזה... מידי פעם אני קופץ אליו... למה? אתה לא מזיין מהצד? ועוד בחורות."

"לא, כבר כמעט שלא, ובטח שלא בחורות." עלה בלחייו של אמנון סומק ארגמני כהה ויפיפה שתמיד מדליק אותי, "כל כמה זמן זה מידי פעם?" חקר אותנו.

"תלוי. לפעמים פעם בחודש, לפעמים פחות, לפעמים יותר, תלוי."

"תלוי במה?"

"במי שאני חי איתו באותו זמן." הסביר מקס, "תראה ילד, אני עוד מעט בן חמישים ואחת, בגילי לא עושים את זה שלוש פעמים ביום, וגם לא שלוש פעמים בשבוע. חוץ מזה לא בכל פגישה יש סקס, לפעמים אנחנו סתם..."

"מה סתם?"

"סתם יושבים ומדברים. שותים תה, משחקים שח. למה? אתה לא הולך סתם לחברים לבקר."

"זה לא אותו דבר." מחה אמנון.

"כי כל החברים שלך סטרייטים."

"אני לא אוהב שאתה מזדיין עם אחרים יורי." הזעיף אמנון לעברי פרצוף.

"אבל מקס הוא לא אחרים, הוא מקס."

"אתה יכול להסביר לי מה כל כך מיוחד בו? למה דווקא הוא? מילא אם זה היה איזה כוסון מדהים שאתה לא יכול להתאפק, אבל מה יש לך מדוב רוסי שיכול להיות אבא שלך?"

"כן, יורי. מה יש לך ממני? יש לך את החבר המדהים שלך, אני סתם דוב רוסי שיכול להיות אבא שלך." גיחך מקס.

"בואו נשב, נשתה קצת קפה, נאכל עוגיות ואני אסביר לכם."

"איזה עוגיות? אין לנו כלום, רק שאריות של עוגת הבית." נזכר אמנון.

"יש חומיות במקפיא." גיליתי לו. חומיות במקפיא זה הקוד שלנו לעוגיות בראוניז מתובלות בחשיש שאני אוכל כשאני רוצה טיפה להתמסטל כי אני, לא עלינו, לא יודע לשתות ולא לעשן. למה במקפיא?  כדי שהן לא יתקלקלו וכדי שאף אחד לא יאכל אותן בטעות.

מקס חייך ושאל אם אפשר, במקום זה, לשתות קצת וודקה, ואמנון אמר שהוא מעדיף לעשן ג'וינט ולשתות בירה. בסופו של דבר כל אחד קיבל מה שהוא רצה ואחרי שגמרתי לשטוף את העוגייה השנייה עם נס קפה הייתי מספיק משוחרר ומסטול כדי לקחת את שניהם למיטה ולהסביר לאמנון מה בדיוק אני מוצא דווקא בדוב הרוסי הזה.

אחת הסיבות לכך שאני לא מרבה לצרוך חשיש היא ההשפעה המוזרה שיש לו על הזיכרון שלי. אני לא אוהב לקום בבוקר ולא לזכור מה עשיתי בלילה, או גרוע מכך, לזכור רק קטעים מפה ומשם בלי רצף כרונולוגי. זה מטריף אותי, מערער את תחושת המציאות שלי, גורם לי להרגיש חסר שליטה, ואין דבר שאני פוחד ממנו יותר מאשר לאבד שליטה. מודה, אני פריק של שליטה, אבל בלי להתמסטל מעט אין מצב שאני אצליח לתפקד במיטה עם שני גברים כמו אמנון ומקס.

הם חשובים ומשמעותיים בשבילי יותר מידי, כל אחד בדרכו שלו, אבל אלוהים אדירים כמה שהם שונים זה מזה, פשוט לא להאמין - מקס גדול, רחב ושעיר, עורו בהיר, עיניו כחולות וקרות וידיו גדולות וחמות ומחוספסות, ואילו אמנון דק, כהה וחלק לגמרי, עיניו זפת רותחת וידיו דקות וקרירות. האחד איטי, רגוע וממעט בדברים, והשני מהיר וזריז, יורה צרורות של מילים ברצף.

למרות שמקס מבוגר ממני ביותר מעשרים שנה ונוני צעיר ממני בחמש שנים שניהם, כל אחד בדרכו, לימדו אותי הרבה, ואני חושב שאני מיטיב להכיר אותם, את החולשות והיתרונות, ובכל זאת הם מצליחים להפתיע אותי כל פעם מחדש.

מה בכל זאת משותף לשניהם חוץ מזה שהם גברים שמעדיפים גברים? כלום, חוץ מזה ששניהם אוהבים אותי ואני אוהב מאוד את שניהם, ולא מסוגל לוותר על אף אחד מהם. עד אתמול מעולם לא עלה בדעתי להיכנס עם שניהם למיטה. אני בכלל לא כל כך מת על הקטע הזה של שלישיות, למה זה קרה דווקא אתמול? לא יודע, זה פשוט קרה ודי.

אולי כי פשוט הגיע הזמן שזה יקרה? את כל המחשבות הללו חשבתי לעצמי בשקט כשהתעוררתי בבוקר שאחרי עם ראש הומה מזיכרונות מבולבלים על שלשתינו יחד, ומצאתי את עצמי במיטה רק עם אמנון. הוא שכב על צידו מקופל כעובר, גבו אלי, ישבנו לחוץ אל ירכי. כשמשכתי אותו לכפיות גנח במחאה, אבל התרווח בתוך החיבוק שלי ושילב את רגליו ברגלי.

"עוד לילה, תן לישון." גנח כשנישקתי את עורפו. הנחתי לו לישון ושכבתי בשקט, חושב על מה שקרה בלילה, מנסה לחבר הכול לרצף אחד מסודר ולא מצליח. אולי מקס יסביר לי מה בדיוק קרה? איפה הוא בכלל הדוב הרוסי הזה? התגנבתי מהמיטה למטבח ומצאתי אותו שם, אוכל לחמנייה ושותה קפה.

"מאוד נחמד פה אצלכם." שח לי בחביבות, "הנוף יפה והאוויר מצוין, תקשיב, תקשיב איזה שקט." קרן לעברי, "פשוט גן עדן פה. רוצה לחמנייה?"

פתאום נעשיתי רעב כמו זאב. "כן, תודה, וגם קפה. אני מת מרעב."

"לא פלא, אחרי מה שהיה פה בלילה."

"כן, באמת לא פלא." הסכמתי בתקווה שזה יעזור לי להיזכר. תקוותי נכזבה, "תגיד מקס, מה בדיוק היה פה בלילה."

"היה סקס. מה, אתה לא זוכר?"

"כן, אבל... אהה... זוכר, אבל לא בדיוק."

"זוכר או לא?"

"קשה להסביר. אני זוכר אבל רק חלקים. נהיה לי בלאגן בראש מהסוטול."

מקס הצטחק ונתן לי כוס קפה. "אתה לא זוכר שאמרת שאתה רוצה שאני אראה לאמנון מה בדיוק אני עושה אתך כדי שהוא יבין ויפסיק לקנא?"

"אני אמרתי את זה?"

"כן, אתה."

"ואמנון הסכים?"

"לא כל כך, אבל אתה אמרת שזה בסדר, הוא רוצה, אבל לא מוכן להודות בזה."

"זה מה שאמרתי? ומה עשיתי אחר כך?"

"החזקת אותו ואמרת לי שזה בסדר, הוא אוהב את זה ככה."

"מה, בכוח?" הזדעזעתי.

"כן, אבל הוא באמת אהב את זה." הרגיע מקס.

"אהב את מה מקס? מה עשית לו?"

"עשיתי לו מה שאמרת לי לעשות."

"מה, זיינת אותו?"

"כן." מקס מחייך, "צדקת, יש לו באמת תחת מדהים."

ראשי מתחיל להלום מכאב ואני תומך אותו בכפות ידי. "הכאבת לו מקס?"

"רק טיפה, ממש קצת. הוא הרבה יותר עדין ממך יורינקה, לא רציתי להשאיר עליו סימנים."

"אני זוכר שמצצתי לו עד שהוא גמר לי בפה וכעסתי עליו כשהוא רצה להוריד את הקונדום."

"כן, נכון. מדהים שאתה לא שוכח להשתמש בקונדום אפילו כשאתה מסטול מהתחת."

"ומה קרה אחר כך מקס?"

"הילד גמר ונרדם ואנחנו הלכנו למקלחת ושם... נו, אם אתה לא זוכר אז יותר טוב ככה." כבש מקס את פניו בכוס הקפה שלו. פתאום הכול חזר אלי, המקלחת המהבילה, ידי המקציפות בועות סבון על עורו ואיך הוא הסתובב פתאום בגבו אלי, נשען על הקיר ואמר, "ועכשיו אתה." אני מכיר אותו שנים רבות כל כך וזו פעם ראשונה שעשינו את זה ככה, פחדתי קצת, אבל עשיתי כדבריו והייתי איטי ועדין וזהיר בדיוק כמו שהוא היה איתי בפעם הראשונה. זה היה כל כך טוב, הצלחתי להחזיק מעמד ולגמור אחריו ואחר כך חיבקתי אותו והתנשקנו.

"אתה זוכר שאמרת לי תודה?"

"לא. זה מה שאמרתי? באמת?"

"כן, ואחר כך התחלת לספר לי בדיחה על דוב רוסי, פולנייה מסטולית ועיראקית משוגעת שנכנסים יחד למיטה, אבל צחקת כל כך עד שלא הצלחת להגיע לסוף הבדיחה."

"אין לה סוף. זו הפואנטה."

"בכל זאת זה הצחיק אותך נורא. אתה ממש חמוד כשאתה מסטול, אתה נעשה ילדון טיפשון, אבל חמוד, ופתאום היית מאוד עייף ורצית שאני אבוא לישון אתכם, אבל לא הסכמתי, אני אוהב לישון לבד, אז סידרת לי את המיטה בחדר האורחים שלכם."

"ישנת טוב?"

"מצוין. כל כך נעים ושקט פה, והריח הזה של האורנים... ממש כמו באירופה."

"למה שלא תבוא לגור פה?"

הוא מחייך. "יורינקה, מאוד יפה מצידך אבל אני לא טוב בקטע הזה של לגור עם מישהו, אני צריך את הפינה הפרטית שלי, אבל אני חושב שאני לא אחתום חוזה לשנה הבאה בדירה שלי, אני אחפש משהו אחר במקום שקט יותר."

"יש דירה להשכרה בכניסה לידנו." אמר אמנון שצץ פתאום במטבח, יחף ולבוש רק תחתונים. "בוקר טוב מקס." הניח את ידו השחומה על עורפו של מקס, נישק את לחיו והשתלט תוך כדי כך על הלחמנייה שלו.

"אני מת מרעב." הודיע לנו, התיישב מולי, הניח את כפות רגליו הקרות על רגלי וחייך אלי. מקס נתן לו עוד לחמנייה וכוס קפה ושלשתינו ישבנו בשתיקה נעימה, שותים ואוכלים, מקשיבים לציוץ הציפורים, מריחים את ריח האורנים, נהנים מהשבת הראשונה שלנו יחד.

בערב נצלצל לבעל הבית של הדירה בכניסה ממול ונראה אם יש מצב, ואם זו לא תהיה הדירה הזו אז יש עוד דירות בסביבה. יהיה טוב!