הכל סיפורים

 אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –

מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

מה הבעיה שלך?

עד גיל עשרים וחמש ריחפתי לי כמו פרפר מאושר מבחור לבחור, לא נשאר אצל אף אחד יותר משבועות אחדים. "מה הבעיה שלך?" שאל אותי בכעס בחור אחד, נחמד דווקא, הייתי שמח אם הוא היה מסכים שנישאר ידידים, אבל הוא הסביר לי בכובד ראש שהוא לא יכול, הוא אוהב אותי יותר מידי, ואם אני לא אוהב אותו חזרה אז עדיף שלא ניפגש, ומחק אותי מהפייסבוק שלו עוד לפני שהספקתי לענות לו.

אם הוא היה מניח לי הייתי מסביר שהבעיה שלי היא שאני רוצה להרגיש מה שהוא מרגיש, רוצה להרגיש מאוהב, מקנא, נסער, מתרגש, רוצה פרפרים בבטן, סומק על הפנים ודמעות בעיניים, רוצה ולא מצליח.

ולא שסבלתי חס וחלילה, מה פתאום? נהניתי מכל רגע בחיי. אחרי הצבא יצאתי לטיול הגדול בחוץ לארץ, ואחר כך חזרתי הביתה, למדתי ועבדתי, ולקראת סוף הלימודים התחלתי לחפש דירה משלי, כי כמה אפשר לגור עם ההורים? וכל אותו הזמן פגשתי בחורים מכל הצבעים והסוגים, וכמו לרוב הצעירים בגילי היו לי חיי מין פעילים ומהנים, רק אהבה לא הייתה לי.

עוד משהו שלא עשיתי אף פעם זה לצאת מהארון. לא היה צורך בכך, הייתי ביחסים מעולים עם ההורים והם הבינו שאני הומו עוד כשהייתי בתיכון, וממש לא התרגשו מכך. היה לי בן דוד אחד שיצא מהארון עוד במאה הקודמת ועשה מהסיפור דראמה ענקית, בעיקר בגלל אימו – דודה רות - שלא השלימה עם העניין. מזל שהורי התערבו והרגיעו את הרוחות, אחרת בן דודי עוד היה בורח לאי שם ולא חוזר לעולם הביתה.

תוך כדי ויכוח הטיחה דודה רות, אחותו הגדולה של אבא, בהורי שאם להם היה קורה אסון כזה הם לא היו רגועים כל כך, והייתי גאה מאוד באבא שאמר לאחותו בקול בוטח שתפסיק לדבר שטויות, בן הומו זה לא אסון, ושהיא צריכה להגיד כל יום תודה שיש לה בן יפה תואר, בריא וחכם שיצא בשלום ממלחמת לבנון והוא כבר כמעט דוקטור. דודה רות פרצה בבכי והתחבקה עם אימא שגם בעיניה עלו דמעות, ובכך הסתיים המשבר המשפחתי.

בן דודי נסע לקנדה לעשות פוסט דוקטורט, התאהב שם בבחור יהודי נחמד, התחתן איתו ובעזרת אחותו הלסבית שהתנדבה להיות פונדקאית הם הביאו לעולם תאומות מתוקות, והם באים לבקר איתן בארץ כל שנה, ומתקבלים באהבה ובשמחה על ידי כל המשפחה, ולכן כשהודעתי להורי שאני נוסע לטיול של לפני הגיוס ביוון יחד עם החבר שלי אבא קרץ לי, איחל לי בילוי נעים ואמר לי לא לשכוח לקחת מלאי מספיק של קונדומים. מאז הצגתי בפני הורי עוד הרבה בחורים שכולם היו נחמדים וכלולים במעלות רבות, וחלקם אפילו התאהב בי, אבל לא הצלחתי להתאהב באף אחד מהם. כל הזמן חיכיתי שיום אחד זה יקרה גם לי, אפגוש איזה בחור שיגרום לי להתרגש, להתגעגע, לקנא, לאבד את התיאבון ולהיות מאושר כל כך עד שארצה לרקוד בגשם. חיכיתי וחיכיתי, ומה שקרה זה שאבא שלי, היקר והאהוב, הלך לבדיקות שגרתיות כדי לקבל מהרופא משהו נגד הכאבים האלה שהוא חש לאחרונה בצד, ומצא את עצמו מוחש באמבולנס לבית החולים.

אימא התקשרה אלי בדמעות בדיוק כשעמדתי לבשר לבחור אחד שיצאתי איתו בשבועיים האחרונים שנראה לי שזה לא זה, ולמרות שהוא ממש חמוד ונהדר, והסקס פשוט אדיר, לצערי אני לא חושב שזה ילך בינינו ולכן...

"שביט, זו אימא, תעזוב הכל ובוא מיד לבית חולים!" פקדה עלי אימא בלי לטרוח אפילו להגיד קודם שלום.

"מה קרה?" נבהלתי, "את בסדר? איפה אבא?"

"אבא מאושפז בטיפול נמרץ, המצב שלו לא טוב," דיווחה אימא בקול לחוץ, "והבטרייה של הנייד שלי כמעט נגמרה, אתה מוכן להתקשר לרונה ולעדי ולבקש שהן יגיעו גם?"

"כן, בטח, להתראות אימא." אמרתי והתקשרתי לאחיותיי שנבהלו גם הן והבטיחו שמיד יגיעו."

"טוב, אתה בטח מבין לבד שאני חייב לזוז." נזכרתי בתמיר ששתק עד עתה, מביט בי במבט מלא אהדה, "אני רק אתקשר למונית ו..."

"אל תדבר שטויות," קטע אותי תמיר בתקיפות, "אני אקח אותך לבית החולים ובדרך נאסוף את האחיות שלך."

הייתי כל כך לחוץ ומודאג עד שלא היה לי כוח להתווכח איתו. אמרתי לו תודה, ובעוד הוא נוהג בזהירות דרך הפקקים של אחרי הצהריים תיאמתי מפגש עם אחיותיי שחלקו דירה במעונות האוניברסיטה, ותוך פחות משעה עמדנו סביב מיטתו של אבא שהיה מונשם ומורדם.

אבא נותח עוד באותו ערב, ואחרי שבוע של התאוששות איטית הורשה לשוב הביתה. כל אותו זמן תמיר לא מש ממני, והיה לעזר רב לכולנו.

"איזה בחור מקסים, אני כל כך שמחה שיש לך בן זוג כל כך מוצלח." אמרה אימא ולחצה ברגשנות את כפי בידה הקטנה והלחה. "כמה זמן אתם מכירים?"

"רק איזה חודש." זעתי במבוכה על כיסא הפלסטיק הנוקשה של בית החולים, "תראי אימא, תמיר בסדר גמור, והוא היה ממש נהדר כשאבא אושפז, אבל..."

"רואים שהוא ממש אוהב אותך." התערבה עדי.

"כן, הוא ממש חולה על התחת שלך." הסכימה רונה, "נורא חבל שהוא הומו." הוסיפה בשמץ קנאה, "יש מצב שיש לו אח?" התעניינה.

"אהה... אני..." התפתלתי, נבוך מכדי להודות שאין לי מושג כי מעולם לא טרחתי לברר, וניסיתי למצוא דרך להסביר למעריצות של תמיר שאני והוא לא באמת יחד. לא הצלחתי כי אבא שנמנם עד אז פקח לפתע את עיניו וחייך אלי את חיוכו הטוב והבטוח, ולרגע הצליח להיראות שוב כמו אבא שלי, הגדול והחזק. "אני כל כך שמח שיש לך סוף סוף חבר קבוע." אמר וליטף בעדינות את לחיי, "נורא דאגתי לך בזמן האחרון, כבר חששתי שאף פעם לא תצליח להסתדר בחיים ותמשיך להתרוצץ כל הזמן בלי אהבה."

"מה, ולי אתה לא דואג?" נעלבה רונה שגם לה עוד לא היה בן זוג קבוע.

"מה יש לי לדאוג לבחורה יפה ומוכשרת כמוך?" חייך אליה אבא בפייסנות, "את כל כך מאורגנת וחכמה, אני יודע שאת תהיי בסדר, וגם לעדי אני לא דואג, אתן שתיכן דומות לאימא שלכן, שתיכן עם הרגלים על האדמה, אבל שביט..." הוא נאנח, עצם לרגע את עיניו ואחר כך פקח אותן שוב והביט בי במבט אוהב, "התמיר הזה הוא מציאה, תשמור עליו טוב, אהבה אמיתית זה לא דבר שמתגלגל ברחוב."

חודש אחרי שאבא חזר הביתה ארגנה אימא מסיבה משפחתית קטנה והזמינה את כולנו, כולל את דודה רות, והקפידה להזכיר לי להביא את תמיר. המסיבה הייתה עליזה ונעימה מאוד, ולא יכולתי שלא לשים לב כמה טוב השתלב תמיר בין בני משפחתי שהשפיעו עליו מחמאות, אותות חיבה והכרת תודה לרוב. אחרי המסיבה ליוויתי אותו למכוניתו וכשהוא נישק אותי והציע לי לבוא אליו, לוחץ את מפשעתו אל זו שלי, נזכרתי כמה זמן לא היה לי סקס והסכמתי. הסקס שוב היה מעולה, ואחר כך נרדמתי בזרועותיו, חש מוגן ובטוח כמו שלא הרגשתי כבר מזמן.

בבוקר הוא הכין בזריזות ארוחת בוקר טובה ושאל אותי אם כבר מצאתי דירה כמו שסיפרתי לו שאני מתכן לעשות. "לא עוד לא, רציתי אבל בגלל כל הבלגן עם אבא... אבל עוד היום אני מתכנן להתחיל." הבטחתי.

"איזה דירה אתה מחפש?" שאל תמיר ומרח בשבילי לחמנייה בגבינת שמנת.

"משהו כמו הדירה שלך." הבטתי סביבי בדירה הנעימה והמסודרת שלו, "משהו נחמד ולא יקר מידי, כמה אתה משלם שכר דירה?"

"ארבעת אלפיים ₪." ענה תמיר, "אבל עם הארנונה, החשמל והמים זה יוצא ארבע וחצי אלף."

"וואלה?" נדהמתי, "לא ידעתי שכל כך יקר לשכור כאן דירה, מילא בחיפה, אבל בקריות..."

"בחיפה דירה כזו תעלה לך עוד איזה אלף אלף חמש מאות." ענה תמיר בנחת, "והאמת, למרות שיש לי משכורת לא רעה בכלל הדירה הזו קצת יקרה מידי בשבילי, ולכן חשבתי... בקיצור, מה דעתך שנתחיל לגור יחד?"

"אתה רציני?" הופתעתי, וכדי לחמוק מהמבט החודר שהוא נעץ בי קמתי והתחלתי לפנות את השולחן.

"רציני לגמרי." הבטיח לי תמיר, קם גם כן וחיבק אותי מאחור, משעין את ראשו על כתפי, "אנחנו מסתדרים לא רע יחד, נכון?" נישק את צווארי בעוד אני שוטף את הכלים ומסדר אותם במדיח.

"כן," הסכמתי, "אבל אתה לא מעדיף לגור עם מישהו ש... אהה..." לא יכולתי להגיד לו - עם מישהו שאוהב אותך באמת - לא אחרי כל הזמן והמאמצים שהוא השקיע במשפחתי, והתחמקתי באמירה שאני לא שותף כל כך מוצלח, "אני לא מבשל, ואני די בלגניסט, וחוץ מזה אני עדיין סטודנט, ועוד אין לי עבודה רצינית." השמצתי את עצמי במרץ.

הוא סובב אותי אליו והביט בפני במבט לוהט שחרך אותי מבפנים. "אני ממש אידיוט שביט, אני מצטער שאני כזה דביל עילג, תשכח את כל השטויות שאמרתי על שכר דירה וזה, מה שבאמת רציתי להגיד זה שאני אוהב אותך, ואני רוצה לחיות אתך, לישון אתך כל לילה, ולקום אתך כל בוקר, ולאהוב אותך כל הזמן."

"אהה... אז אם ככה..." גמגמתי, נבוך מאוד, אבל ממש לא מופתע, תמיר לא היה דברן גדול, אבל הוא הראה לי את רגשותיו כלפי בכל פעם שנפגשנו, וידעתי שזה היה הרגע בו היה עלי לאזור אומץ, להישיר אליו מבט ולהגיד לו בפשטות ובכנות שאני ממש מצטער, ושהוא בן אדם נהדר וגבר לעניין, אבל למרות החיבה הרבה שאני רוכש לו אני פשוט לא מרגיש אליו אותו דבר, ולכן...

לפני שהספקתי להגיד לתמיר מה אני באמת מרגיש כלפיו הוא משך אותי אליו לנשיקה לוהטת, וגרר אותי למיטה. שעה אחר כך, בעוד אני מתאמץ להשיב לעצמי את נשימתי, התקשרו אלי מחברת כוח האדם ואמרו לי שעברתי גם את השלב השני ואני מוזמן לראיון הסופי שהם בטוחים שאני אצלח בקלות, ובעצם יש לי כבר עבודה.

"מזל טוב חמוד." שמח תמיר בשמחתי, "בוא, אני אסיע אותך לראיון." הציע והתנצל שהוא חייב לרוץ לעבודה ולכן לא יוכל להמתין לי כשאצא מהריאיון.

"זה בסדר גמור." הרגעתי אותו, "גם ככה עשית בשבילי די והותר."

"כזה אני," אמר תמיר וחיבק אותי, "כשאני אוהב מישהו אני נותן לו את כל הלב." הצהיר, איחל לי בהצלחה ונסע לדרכו. שעה אחר כך הוא התקשר כדי לברר איך היה.

שמחתי לבשר לו שהריאיון היה הצלחה גדולה והוא מדבר עכשיו עם מרכז המחלקה להיסטוריה בבית הספר התיכון.