הכל סיפורים

אינסומניה

מדהים כמה מהר החלקתי לחיי זוגיות נינוחים וחמימים. תמיר היה בחור כל כך חביב, סבלני ולא מעיק. מהמון בחינות היינו ממש זוג מושלם, היו לנו הרגלים וטעמים דומים, השקפות העולם של שנינו היו כמעט זהות, אהבנו אותו אוכל פחות או יותר, וצפינו באותן תכניות בטלוויזיה – סלדנו מתוכניות ריאליטי ושעשועונים, ברחנו מערוץ שניים לערוץ עשר, העדפנו סדרות בריטיות והערצנו את ערוץ ההיסטוריה. קראנו את אותם ספרים – ספרי מתח מתוחכמים, ורומנים אירופים אנינים, ואפילו הצבענו לאותה מפלגה – מר"צ. גם חוש ההומור שלנו היה דומה – יבש וציני, ולא פעם צחקנו בגלל הדמיון בטעמים ובדעות שלנו והסכמנו שאנחנו מהווים דוגמאות אופייניות של הומואים חילונים, אשכנזים, וחנונים.

בדיוק כמוני גם תמיר אהב סדר וניקיון, אבל לא סירב להשתעבד אליו, "אני מסודר אבל לא אובססיבי." הסביר לי כשדנו בשאלה הרת הגורל – כל כמה זמן צריך לנקות ולסדר את הבית? החלטנו שדי בניקיון יסודי של פעם בשבועיים ותמיר הסכים איתי כשאמרתי שאני מעדיף לחיות עם בלגניסט מאשר עם נאצי ניקיון שימרר את חיי.

שנינו סלדנו מבילוי בחוף הים, העדפנו בריכות, וחדרי כושר הטילו עלינו שעמום. תמיר היה מאמין אדוק בפילטיס, בעוד שאני דבקתי בנאמנות בפלדנקרייז.

שנינו הסכמנו שריצה זה עניין מתיש ומזיק לברכיים, והעדפנו הליכות, ושנינו אהבנו שוקולד. אני הערצתי שוקולד מריר בעוד שתמיר היה מכור עוד מילדותו לשוקולד חלב.

שנינו אהבנו לאכול טוב, אבל התרחקנו מג'אנק פוד מעובד, והעדפנו סלטים טריים ופירות. אני הרגשתי שבלי לפחות תפוח אחד ביום חיי אינם חיים, ואילו תמיר נשאר נאמן לבננות, אם כי כמובן שלא נמנע מאבטיחים, מלונים וענבים.

יחד הסכמנו שהטבעונים והצמחונים מגזימים לגמרי, ולהימנע לחלוטין מבשר זה ממש מוגזם, אם כי באמת שאין צורך לזלול סטייקים כל יום, ובהחלט אפשר לאכול דגים לפחות פעמיים בשבוע, "אם כי לדעתי לא יקרה כלום אם פעם בשבוע לא נאכל חלבון מהצומח." אמר תמיר והביט בי בדאגה.

"אני מסכים לגמרי." אישרתי, והוא חייך, מרוצה, ושאל מה אני מעדיף, קולה או פפסי?

"שונא את שניהם." אמרתי בתקיפות, "מעדיף מים, או אם ממש בא לי מתוק אז לימונענע."

"אני דווקא אוהב מיץ מנגו לא מוגז." התרחב חיוכו של תמיר כשהודה שהשאלה על הקולה והפפסי הייתה מעין מבחן, כי הוא מתעב משקאות מוגזים, ואת חברת קוקה קולה והחקיינים שלה הוא פשוט שנא.

"ואם הייתי אומר לך שאני חייב לפחות בקבוק קולה אחד ביום, מה היית עושה?" התגריתי בו, משועשע, כי גם אני תיעבתי מאז ותמיד קולה ובזתי לאנשים שחשבו שהיא טעם החיים.

"מעביר אותך סדנת גמילה." צחק תמיר.

"ומה בקשר לעישון, מה היית עושה אם הייתי מעשן?" חייכתי, והופתעתי לראות שהוא מרצין פתאום ונעשה חמור סבר.

"אני יודע שאתה לא רציני ושלא עישנת בחיים, אבל בבקשה שביט, אל תצחק על הנושא הזה." הפציר בי, "אבא שלי שעישן כל החיים נפטר בגיל צעיר מסרטן ריאות. גם ההורים שלו עישנו, וסיפרו לי שאימא שלו לא הפסיקה לעשן גם כשהייתה בהיריון." הוא העווה את פניו בסלידה, "והיום כולם מתים, כמובן."

"בן כמה היית כשהוא מת?" שאלתי.

"בן שבע עשרה, כמה שבועות אחרי שהוא נפטר נולד לאחותי הגדולה בן, אימא התעלמה מהבקשות שלי, מכרה את הדירה שלנו והלכה לגור אצלה ולעזור לה עם הילד, ואותי זרקו לפנימייה. עד היום היא משוכנעת שנעשיתי הומו רק כדי לנקום בה."

"אז אתם לא בקשר טוב?" תהיתי.

"אנחנו בכלל לא בקשר." נאטמו פניו של תמיר, "ועדיף ככה, כי גם כשאבא היה חי היא מיררה לו ולי את החיים, ואני ממש לא מתגעגע אליה."

"ומה עם אחותך?"

איזה מהן? יש לי שתיים, אחת חזרה בתשובה, התחתנה בשידוך עם מישהו שהיה פעם פושע ונעשה חסיד ברסלב, ונעלמה יחד איתו לאיזה התנחלות מטורללת בשומרון, לדעתי יש לה היום כבר איזה שמונה ילדים. השנייה חיה עם אימא יחד עם בעלה גס הרוח והמגעיל, והילדים המפונקים שלה בוילה ענקית ומכוערת באיזה מצפה נידח בסוף העולם."

"ואין לך שום קשר אתם?" התפלאתי, תוהה איך בן אדם יכול להתנתק ככה ממשפחתו.

"כשהייתי חייל הייתי בא לפעמים לבקר, אבל הם היו כל כך מגעילים אלי... הומואים לא באים להם טוב, ולא ראיתי שום טעם לנסוע כל כך רחוק רק כדי לקבל פרצופים חמוצים ויחס מגעיל, הייתה לי מספיק הומופוביה ליד הבית." השיב תמיר בחריפות עוקצנית, נדירה מאוד אצלו, ואחר כך הוסיף שהוא מתפעל מאוד מהמשפחה שלי שמקבלת אותי בטבעיות ובחמימות, ולא עושה עניין מזה שאני חי עם גבר.

"יש מצב שאתה רוצה אותי רק בגלל ההורים שלי?" התבדחתי.

"לא." השיב תמיר ברצינות, "זאת אומרת, אני ממש מעריך את הוריך, ואפילו אוהב אותם, ומכור לגמרי למוסקה חצילים של אימא שלך, אבל גם אם ההורים שלך היו הומופובים או סתם גועליים הייתי אוהב אותך." הצהיר, וחיבק אותי.

"וואלה?" חייכתי והחזרתי לו חיבוק, "זה, אהה... זה ממש יפה מצידך... גם אני ממש מחבב אותך תמירוש." גמגמתי קצת, נבוך מהפשטות בה גילה לפני את ליבו.

אני יודע, היה מתבקש שאחזיר לו באותה מטבע ואגיד ברגש שגם אני אוהב אותו, אבל פשוט לא הצלחתי. מעולם לא אמרתי לאיש שאני אוהב אותו, והמילים נתקעו בגרוני. אני ממש לא צדיק או בן אדם מוסרי במיוחד, וכמו כולם גם אני משקר פה ושם, בעיקר שקרים לבנים לא מזיקים, אבל השקר הזה היה פשוט גדול מידי, ודווקא כי חיבבתי מאוד את תמיר לא הצלחתי לשקר לו.

חיבבתי אותו מאוד וחשבתי שהוא בחור מקסים וחבר נהדר, ושאין ראוי ממנו לזכות באהבה גדולה וחזקה, אהבה שלצערי לא חשתי כלפיו.

למרבה הפלא הוא לא התאכזב כלל מהתגובה הפושרת שלי לווידוי האהבה שלו, ואפילו התנצל שהוא טיפוס יבש ולא רומנטי.

"אני לא טוב בקטעים האלה." הסביר במבוכה, "אולי בגלל שלא ראיתי זוגיות טובה בבית, הורי תמיד כעסו אחד על השני ורבו כל הזמן. אני מצטער אבל קשה לי מאוד להפגין את הרגשות שלי, אם אתה מצפה למחוות גדולות מהחיים, לזיקוקים ולסרנדות מתחת לחלון זה לא יקרה לך איתי. אצלי, מקסימום תקבל איזה בונבוניירה ביום ההולדת שלך."

"זה בסדר, גם אני לא בעד כל הקטעים הדביקים האלה, כל פעם שמישהו מציע נישואים באמצע אצטדיון מלא אני מודה לאלוהים שאני לא מכיר את האידיוט הזה, ומעביר מהר ערוץ, בונבוניירה זה בסדר גמור מבחינתי בתנאי שהיא תהיה משוקולד מריר."

"אני גם לא מתלהב מהטיפוסים המתלהבים האלה שמביאים פרחים כל יום שישי, קוראים אחד לשני בשמות חיבה מביכים, וכל הזמן מחזיקים ידיים ומתנשקים בפומבי." הוסיף תמיר, "אני מעדיף לשמור על פרטיות."

"גם אני," הסכמתי, "כל הזוגות האלה שנמרחים אחד על השני לפני כולם פשוט מגעילים, ואני תמיד חושד שבבית הם שונאים אחד את השני ומזדיינים רק פעם בחודש, וגם זה רק אחרי שהם דופקים את הראש באלכוהול." גיחכתי והסתערתי על תמיר שקיבל אותי בזרועות פתוחות.

יש לי נטייה קלה לאינסומניה ולפעמים הייתי מתעורר באמצע הלילה מוטרד, שוכב בשקט בחושך וחושב על חיי, תוהה מה יהיה איתי וכמה זמן אני אמשיך לחיות עם גבר שאני לא אוהב? ומתי גם אני אחוש את הרגש הזה שכל כך הרבה מספרים ושרים עליו? מתי אני אזכה לחוש את האושר המדהים הזה שכולם זכו לחוש בשלב זה או אחר של חייהם? ברגע שזה יקרה גם לי הבטחתי לעצמי אני אסביר לתמיר שאני אמנם מחבב אותו מאוד ותמיד ארצה להיות חבר שלו אבל אני לא יכול יותר לחיות בלי אהבה ולכן...

ובינתיים? אז נכון שאני לא מאוהב בו, ואני לא מרגיש פרפרים בבטן, ואין לי כוכבים בעיניים כשאנחנו נפגשים, אבל סך הכל טוב לנו יחד. יש לנו סקס ממש טוב, הוא ורסיטלי בדיוק כמוני, לא נעול על להיות אקטיבי או פסיבי, ויש לשנינו בערך אותו טמפרמנט מיני. הוא יודע מתי אני עייף ואין לי חשק ולא מציק ולא מנסה לעשות לי רגשות אשמה גם אם לפעמים לא בא לי, וגם הוא, כמוני, מעדיף להתעורר מוקדם יותר בבוקר ולבלות שעת איכות יחד מאשר לישון עוד קצת, ובחורף יש לו תמיד רגליים חמות שזה פשוט תענוג לישון איתו, וזה כזה כיף ששנינו חובבים בסתר שירי אולדיס עתיקים משנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, ולמרות שזה טיפה פאדיחה שנינו נהנים משירי ארץ ישראל הישנה והטובה וזוכרים את כל המילים, ובכל מקרה, עד שתגיע האהבה הגדולה של חיי לא עדיף להיות עם חבר טוב ולא בודד כמו כלב?