הכל סיפורים

"כן, אתה לגמרי צודק, אבל קודם אולי תסביר לי מה חיפשת בחדר חושך המאוס ההוא? מה פתאום נכנסת לשם?" נעץ בי תמיר מבט מאשים שישר הכניס אותי לעמדת התגוננות.

"אסף, החבר שלך גרר אותי פנימה, וחוץ מזה לא ידעתי שזה חדר חושך, ותדע לך שהכל קרה באשמתך, למה הלכת לרקוד עם האקס שלך?"

"דני לא אקס שלי, וחוץ מזה מה יכולתי לעשות? אתה הרי לא רצית לרקוד איתי."

"ובגלל זה עזבת אותי עם החולה נפש הזה שניסה לאנוס אותי?"

"מה?" נדהם תמיר, "על מה אתה מקשקש, מי ניסה לאנוס אותך?"

"אסף, ואני לא מקשקש, הוא התנפל עלי וקרא לי שרמוטה ו..." שוב עלה בגרוני גל בחילה, "מזל שנשארתי עם נעלים ובעטתי בו, הוא פשוט חולה נפש, החבר הזה שלך."

"הוא לא חבר שלי, אני בקושי מכיר אותו, טוב שבעטת בו."

"נתתי לו גם ברכיה לביצים." נזכרתי בסיפוק, "אבל אחר כך ברחתי והשארתי את נדב עם שני הטיפוסים האלה... אני מקווה שהוא בסדר, אני חייב להתקשר אליו."

"על איזה טיפוסים אתה מדבר?" חקר תמיר בדאגה, ואז צלצל הטלפון, הוא ענה בעודו מביט בפני במבט מודאג שהשתנה באחת לבהלה, "אבל... אבל מה פתאום התאבד? אתה בטוח? אבל איך זה יכול להיות? רק אתמול הלכנו איתו למסיבה, למה? בשביל מה אתה צריך לדבר איתו? נו, טוב, הנה הוא." הגיש לי את הטלפון.

"שביט, אתה זוכר מה קרה אתמול בחדר חושך?" שאל נדב בקול שרטט על סף בכי.

"כן, אני זוכר הכל, ואני רוצה להגיד לך נדב ש..."

"לא, אל תגיד כלום, תשתוק ותקשיב לי, היום לפנות בוקר, לא יודע מתי בדיוק כי ישנתי, אסף תלה את עצמו במקלחת, הוא לא השאיר מכתב, אם המשטרה תחקור אותך מתי ראית אותו לאחרונה וזה, תעשה לי טובה ואל תזכיר אותי."

"איך לא להזכיר אותך, אבל הרי..."

"אני יודע, אני יודע, אבל זה לא עסקם מה עשיתי ועם מי, תספר שהוא ניסה להתעסק אתך ואתה דחית אותו, ומאז לא ראית אותו יותר."

"להתעסק איתי? ככה אתה מגדיר את זה? אני יודע שהיית נורא עסוק כשזה קרה נדב, אבל מה שאסף ניסה לעשות זה לאנוס אותי, ולמרות שהיית תקוע בין שני החרמנים המגעילים האלה אני די בטוח שראית איך הוא תקף אותי."

"ראיתי," נאנח נדב, "ואני מאוד מצטער שלא באתי לעזור לך, אבל נראה לי שהצלחת להסתדר לא רע בכוחות עצמך."

"כן, זה דווקא נכון." אישרתי, "אבל אם כבר מדברים על זה נדב, ולא שאני מתחסד או משהו, אבל אתה יכול להסביר לי למה? ואל תשאל מה למה, אני בטוח שאתה מבין בעצמך."

"רציתי לעצבן את אסף כי... לא חשוב למה, הוא פגע בי וניסיתי לפגוע בו, אולי הגזמתי, אבל הייתי קצת מסטול... ואגב, מה שהוא ניסה לעשות לך זה בגלל שהוא רצה להחזיר לי... אחרי שיצאנו מהחדר חושך הייתה לנו מריבה איומה, הוא הסתלק מהמסיבה בלעדי ו..." נדב החל להתייפח, "הכל קרה בגללי," יבב, "אני אשם שאסף התאבד."

"לא, זה לא נכון ,אנשים לא מתאבדים בגלל מריבה עם חבר." ניסיתי להרגיע ולנחם אותו. נאלצתי לקצר בשיחה כי פתאום דפקו על הדלת ועל הסף עמדו שוטר ושוטרת צעירים.

הם סיפרו לנו שהם חוקרים את מותו של אסף חתוכה שנמצא הבוקר תלוי במקלחת דירתו, ושאלו מאיפה אנחנו מכירים אותו וכמה זמן, ומה הוא עשה כשראינו אותו לאחרונה.

רק למראה השוטרים במדיהם המצוחצחים ובפניהם הרציניות הצלחתי לקלוט שאכן, אסף שרק לפני חצי יום היה מלא חיים ומרץ, באמת מת, ופתאום התחלתי לרעוד בכל גופי. ברכי כמו הפכו לג'לי ונאלצתי להתיישב כדי לא ליפול. תמיר התיישב לצידי וכרך סביבי את זרועו, והשוטרת הצעירה והנחמדה הביאה לי כוס מיץ מהמקרר, והפנתה את רוב השאלות שלה לתמיר שענה בשביל שנינו, בעוד השוטר שעמד לצידה רשם הכל בפנקסו.

תמיר סיפר שאנחנו מכירים של אסף שהיה אחד מהחבורה שלנו, שהיינו יחד במסיבת החוף ובילינו יפה, ושעזבנו את המסיבה לפניו כי אני שתיתי יותר מידי והרגשתי לא טוב.

"איזה מצב רוח היה לו כשהוא היה במסיבה?" חקרה השוטרת.

"היה לו מצב רוח מצוין." ענה תמיר, "הוא שתה ורקד ונראה מרוצה מהחיים כמו תמיד."

"היה לו בן זוג?" התערב השוטר ששתק עד כה.

"עד כמה שידוע לי לא, הוא העדיף להיות רווק חופשי." ענה תמיר בחיוך תמים.

השוטרת קמה, הודתה לנו והסתלקה עם בן זוגה השתקן, משאירה אותנו מצונפים יחד על הספה

"נו, אז מתי תספר לי סוף סוף על מה התווכחת עם נדב?" שאל תמיר אחרי שהתעייף מהשתיקה הממושכת.

"אני לא רוצה לדבר על זה." ניסיתי להתרחק מהחיבוק שלו, אבל תמיר אחז בי בחוזקה ולא הניח לי.

"אבל רק הבוקר אמרת שאתה חושב שאנחנו צריכים לדבר." הזכיר לי.

"כן, אבל לא על זה." השתחררתי ממנו וקמתי.

"נעשית ממש מסתורי בזמן האחרון." העיר תמיר בבת צחוק חסרת דאגה, "אז על מה אתה רוצה לדבר, ולמה יש לי הרגשה שזה קשור למה שקרה אתמול בחדר החושך?"

"כי... כי... תראה תמיר..." לקחתי נשימה עמוקה, והמשכתי, "קודם אני רוצה שתדע שאני חושב שאתה בחור נהדר ובן אדם מקסים ו..."

קול ריצה נשמע במסדרון ומיד אחר כך הדלת נפתחה בפראות ונדב התפרץ פנימה מתנשף, "דיברתם כבר עם המשטרה?" שאל וצנח על הכורסה.

"כן, דיברנו." ענה תמיר, "ואתה?"

"גם." ענה נדב ופנה אלי, "נו, סיפרת לו כבר?"

"מה?" התבלבלתי, "סיפרתי מה למי?"

"לתמיר, על מה שקרה בחדר חושך."

"הוא לא רוצה לדבר על זה." גיחך תמיר, "נו, תספרו לי כבר ונגמור עם זה."

"ראיתי את נדב מזדיין עם שניים בבת אחת." פלטתי סוף סוף את הסוד המעיק, "אני רק רוצה לדעת דבר אחד," פניתי אל נדב שנשען לאחור על מסעד הכורסה ולא נראה נבוך כלל, "הם הכריחו אותך או לא?"

"הם לא." ענה נדב בשלווה, "הייתי טיפה מסטול, אבל ידעתי בדיוק מה אני עושה, ואני ממש מצטער שראיתי את זה, אם הייתי יודע שאסף יגרור אותך לעסק..."

"אבל לאיזה עסק אתה מתכוון בדיוק?" רכן תמיר לעברו, "מה קרה בינך לאסף?"

נדב העווה את פניו באי רצון, "קשה להסביר, זה נורא מסובך, לדעתי הוא בעצם נמשך אלי מאוד, אפשר להגיד שהוא אפילו היה מאוהב בי, אבל נורא עצבן אותו שאני... נו, אתם יודעים איך הוא, זכרונו לרווחה, התאמץ נורא להיות תמיד גבר גבר, ואני..." הוא הצטחק, "אני הרי סוג של אוחצ'ה, והוא השלים עם זה איכשהו בתנאי שאף אחד לא ידע שאנחנו מזדיינים, אבל לפני כמה ימים ניצלתי את זה שהוא היה ממש מסטול ו... אה..." הוא גיחך, "אפשר להגיד שגרמתי לו להתחבר לפסיבי הפנימי שלו, הוא כל כך התעצבן שהוא נהנה מזה עד שהוא פחות או יותר זרק אותי, ובגלל זה... קיוויתי שאחרי שהוא יראה אותי הולך עם שניים בבת אחת הוא יתפרץ פנימה ויחטוף אותי בזרועותיו החסונות, או משהו כזה. והוא באמת התפרץ, אבל רק כדי להראות לי שכל מה שאני יכול לעשות הוא יכול לעשות טוב יותר, וגם זה, מסכן, לא עבד לו כל כך טוב..."

"אז בגלל זה הוא התאבד, בגלל שזיינת אותו ואחר כך הזדיינת עם אחרים מול הפרצוף שלו? וכשהוא ניסה להחזיר לך דרכי הלכתי ובעטתי בו?"

"אולי, אבל מצד שני, אולי זה משהו אחר לגמרי? לך תדע מה עבר לדביל הזה בראש?" משך נדב בכתפיו, עוטה כל פניו הבעה אדישה שהתחלפה אחרי רגע בבכי, "הדביל הזה, מה אני אעשה בלעדיו?" התייפח, וברח לשירותים.

הבטנו זה בזה בפליאה, תוהים אם כדאי ללכת אחריו ולנסות לנחם אותו או להניח לו לנפשו, ואז צלצל הטלפון וזה היה דני, נרעש ונרגש בגלל התאבדותו המפתיעה של אסף. אחר כך התקשרו עוד כמה חברים שהכירו את אסף וסיפרו שגם אצלם ביקרו השוטרים וחקרו בנוגע לאסף.

משפחתו של אסף רצתה למהר ולקבור אותו עוד לפני כניסת השבת, אבל המשטרה התעקשה על ניתוח אחרי המוות, ולכן הלוויה התקיימה רק ביום ראשון אחרי הצהריים.

הייתה לוויה גדולה להפתיע כי הסתבר שמשפחתו של אסף הייתה מוכרת ומכובדת מאוד במגזר הדתי לאומי, ולמרות שהם דיי התביישו בו כשהיה בחיים הם סלחו לו אחרי מותו ובאו בהמוניהם להעניק לו את הכבוד האחרון.

חבריו של המנוח מהקהילה הלהטבי"ת היו במיעוט בין כל חובשי הכיפות הסרוגות ועוטות השביסים, ונגררו בסוף תהלוכת הלוויה, מרגישים קצת לא שייכים. רק אחרי שאביו של אסף סיים לקרוא את הקדיש בקול מרוסק מצער, וכולם התחילו להתנהל בין המצבות לעבר היציאה פרשה בחורה אחת מהקהל שהקיף את המשפחה והסתערה על תמיר בחיבוק, ואפילו הניחה לו לנשק את לחייה. הבחנתי שאמנם מצד אחד היא הייתה לבושה חצאית ארוכה וצנועה וחולצה עם שרוולים שהגיעו עד למרפקים, אבל מצד שני היא לא חבשה שביס או מטפחת, ושערה התנופף חופשי ברוח הקלילה.

"שביט תכיר, זו תהילה, היא בת דודה של אסף, וחברה שלי מהצבא." הציג תמיר את הצעירה בפני.

"שלום שביט." חייכה אלי תהילה חיוך צחור שיניים, "אני ממש רוצה לשוחח אתכם, נוכל להיפגש לקפה באיזה מקום?"

"זה על מה שאני חושב שזה?" חייך אליה תמיר והניח יד על כתפהץ היא השיבה לו בחיוך והנהנה במרץ. "אם ככה, למה שלא תבואי אלינו הביתה?" הזמין אותה תמיר בנימוס, הזמנה שהיא קיבלה ברצון. מאחר והיא הגיעה עם מכוניתה הציע לה תמיר שתיסע אחרינו, וליתר ביטחון הקליד את כתובתנו לוויז שלה.

"מי הדוסית הזו ומה היא רוצה מאיתנו?" התנפלתי עליו ברגע שהיא הסתלקה לרכבה.

"היא כבר לא דוסית, הבגדים הם רק תחפושת בשביל המשפחה." הסביר תמיר, "ולפני שתשאל, היא לסבית ובזמנו, לפני עשר שנים, כשעוד היינו חיילים צעירים ותמימים שרק מתחילים לצאת מהארון, הבטחתי לה שברגע שהיא תרצה אני אעשה לה ילד, ונראה לי שהיום הגיע הזמן והיא רוצה."