הכל סיפורים

זיקוקים בעיניים

תהילה דיברה ודיברה, סקרה את העבר ושרטטה את העתיד, חייכה המון, צחקה קצת ובעיקר התלהבה מאוד מהרעיון שתהפוך לאימא. תמיר הקשיב לה בשתיקה הקשבה חמימה ומעודדת, הנהן בעידוד ומידי פעם ליטף את כף ידה.

גם אני הקשבתי בשתיקה, אבל נשארתי רציני ומסויג, צופה בשניים מהצד, חש מרוחק וזר לכל התכנונים שלהם.

בסוף הם התעייפו והשתתקו, ואז תמיר נזכר שגם אני קיים ופנה אלי, "למה אתה שותק שביט? אולי תגיד לנו מה דעתך על העניין?"

"אין לי דעה." עניתי ביובש וקמתי, "מישהו רוצה לשתות תה, או אולי קפה?"

"אני אשמח מאוד לתה." ענתה תהילה וחייכה אלי בחביבות חיוך נחמד שנענה בפנים אטומות וקרות.

"מה יש לך?" התרגז תמיר אחרי שהיא שתתה את התה שלה ונסעה לדרכה, נפרדת ממני בהנהון קריר, ומתמיר בחיבוק חמים. "למה אתה כזה? כאב לך לחייך אליה חזרה?"

משכתי בכתפיי, "לא יודע איך זה אצלכם, אבל אני, כשאני חוזר מלוויה, לא כל כך בא לי לחייך."

"שקרן!" הטיח תמיר, ופתאום הבנתי שהוא ממש כועס. "אפשר לחשוב שאתה מתאבל על המנוח, שנינו הרי יודעים שהוא היה... טוב, לא משנה, הוא מת, זכרונו לברכה, ואין טעם לדבר עליו יותר."

"לפחות בזה אנחנו מסכימים." הודיתי, "אבל רק בזה, כי אני חושב שהרעיון שלך פשוט משוגע, אתה רק בן שלושים ושלוש, ונכון שאתה מרוויח טוב, אבל אתה עובד המון שעות, ולא כל כך פנוי לגדל ילד, ותהילה בסך הכל בת עשרים ושמונה, לא רק שאין לה בת זוג היא גם עובדת רק בשליש משרה מסכנה, ומרוויחה גרושים, לא מבין מה דחוף לכם כל כך להפוך להורים?"

"אני לא מבין את הטענה שלך." התפלא תמיר, "מה הקשר בין הרצון שלנו בילד לעבודות ולמשכורות שלנו? ואגב, במשפחות שלנו לאנשים בגילנו יש כבר שלושה או ארבעה ילדים."

"כן, ויש להם גם בן ובת זוג, וסבתות תומכות, וסבים מפנקים, נראה לך שאם תעשו ילד ההורים שלך יתייחסו אליו כמו אל שאר הנכדים שלהם?"

"רוב הסיכויים שלא." הודה תמיר בעצב, "ואני לגמרי מודע לזה שקשה מאוד לגדל ילד בלי משפחה תומכת, אבל בחורה מקסימה כמו תהילה בטח תהיה בקרוב בזוגיות, ולי הרי יש אותך." הושיט לי את ידיו לחיבוק, ונפגע כשהחזרתי לו חיבוק קצר ומיד התנתקתי ממנו, "אולי תסביר לי מה באמת הבעיה שביט?" הפציר.

"הבעיה היא שאני... ש... הבעיה היא שאני פשוט... שזה פשוט גדול עלי, כל העסק הזה עם ילד. כל זמן שזה היה רק שנינו, רק אני ואתה, קיוויתי כל הזמן שאולי... אבל ברגע שנוסיף גם ילד אז... אני מצטער נורא תמיר, אני ממש מחבב אותך ונחמד לי אתך, אבל תינוק? זה פשוט גדול עלי."

"אתה מחבב אותי?" נפערו עיניו של תמיר לרווחה, "אנחנו גרים יחד כבר שלוש שנים, אני אוהב אותך עוד יותר מאשר אהבתי בהתחלה, וכל מה שיש לך להגיד זה שאתה מחבב אותי? ואם כבר מדברים על זה, אתה יודע שאף פעם לא אמרת לי שאתה אוהב אותי?"

"גם אתה כמעט לא אומר את זה." התגוננתי, מרגיש איכשהו אשם ורשע.

"אבל אני כן אומר מידי פעם, ובעיקר אני מרגיש, וחשבתי שגם אתה... זה אחד הדברים שאני אוהב בך, שאתה לא חפרן ולא רגשן, גם אני לא אחד שמביא פרחים ומחבר שירים, אני מביע את עצמי בעיקר במעשים, וחשבתי שאתה כמוני, ושאתה מרגיש עד כמה אני... אתה יודע שאני אוהב אותך מאוד, נכון שביט?"

הנהנתי, "כן, אני יודע תמיר."

"ואתה, אתה אוהב אותי?" אחז תמיר בכתפי, ונעץ בי מבט חודר.

השפלתי מבט ושתקתי, "נו, תגיד משהו." התחנן תמיר.

"אני... אני מאוד מחבב אותך תמיר, אני חושב שאתה מדהים, וממש טוב לי אתך, גם סתם ככה וגם במיטה," ליטפתי קלות את זרועו, "טוב, את זה אתה בטח יודע לבד, אבל... אבל זה הכל, אני ממש מצטער."

תמיר נאנח והתיישב על הספה, מושך אותי לשבת לצידו, "תראה שביט, ברור שאתה לא מרגיש אלי את אותם הרגשות שהרגשת בהתחלה, אחרי שחיים יחד כמה שנים, ורואים אחד את השני מצחצחים שיניים, מפליצים או מנוזלים, כבר אין יותר זיקוקים בעיניים ופרפרים בבטן, אבל יש אהבה חזקה וטובה יותר, אהבה ביתית כזו, אם אתה מבין למה אני מתכוון."

"לא, האמת שלא, אני מצטער שביט, אבל אף פעם לא היו לי זיקוקים בעיניים ופרפרים בבטן, לא בגללך, ולא בגלל אף אחד אחר."

הוא נרתע ממני כאילו סטרתי לו, "אף פעם?" נדהם.

הנדתי בראשי לשלילה, "לא, אף פעם לא הרגשתי מאוהב, אני כל כך רוצה להרגיש את הרגש הזה לפחות פעם אחת, אבל עוד לא פגשתי אף אחד שיגרום לי להרגיש ככה."

"אז למה הטעית אותי? למה באת לגור איתי בכלל?" קפץ תמיר ממקומו ונעמד מעלי, זועם, צודק ופגוע.

"כי... כי... כי ככה יצא?" לחשתי והתכווצתי במקומי.

"ככה יצא!" צעק תמיר, "איך ככה יצא?"

"אל תצעק." התחננתי, הוא כל כך כעס, והיה כל כך צודק, הרגשתי שפל ועלוב כמו תולעת, וראשי החל פועם בכאב.

"אל תגיד לי מה לעשות, חייתי אתך שלוש שנים מחורבנות, ישנתי אתך כל לילה, הזדיינו איזה אלף פעמים, אם לא יותר, חילקתי אתך את הכל, מגיעה לי תשובה יותר טובה מככה יצא."

"אתה צודק." הסכמתי, והתחלתי לסגת לכיוון המטבח, תמיר הולך אחרי, עצבני וזועם, "אבל אין לי תשובה טובה יותר." הודיתי, ולקחתי לעצמי אדוויל אחד, שטפתי אותו עם כוס מים ואחר כך ליתר ביטחון, שתיתי עוד כוס.

"אתה בטח זוכר שכמה שבועות אחרי שהתחלנו להיות יחד," התחלתי לנסות להסביר, מביט בכוס הריקה שבידי ולא בפניו הנפולות מצער ועלבון, "אבא שלי התאשפז ואתה היית ממש נהדר, ועזרת לי ולכול המשפחה שלי, כולם נורא התלהבו ממך, והיו בטוחים שאתה אוהב אותי מאוד, ואבא אמר שהוא שמח שסוף סוף מצאתי בן זוג רציני ויציב כמוך ו..." הצצתי לעברו, נחרד לראות שעיניו מלאות דמעות, "ואיכשהו מצאתי את עצמי גר אתך." סיכמתי.

"ולא עלה בדעתך להגיד לי שאתה לא מרגיש כלפי מה שאני מרגיש כלפיך?" מחה תמיר את דמעותיו בגב כף ידו, ופניו לבשו ארשת זועמת וקשה.

"טוב, זה לא שדיברנו כל הזמן על הרגשות שלנו או משהו כזה," התנצלתי נבוך ומבויש, "וסך הכל היה לי ממש טוב אתך, וחשבתי שאיכשהו... חשבתי שהכל יסתדר עם הזמן."

"ועד שיסתדר פשוט שיקרת." נהם תמיר בקול מאיים שהפחיד אותי מעט.

"לא שיקרת," מחיתי, "אף פעם לא שיקרתי לך."

"אולי לא אמרת שקרים, אבל התנהגת בצורה שקרית, גרמת לי לחשוב שאכפת לך ממני, שאתה החבר הכי טוב שלי." הטיח בי תמיר האשמות.

"אבל באמת אכפת לי ממך, ואני באמת... אתה החבר הכי טוב שלי, אין לי אף אחד חוץ ממך." החלו דמעות צער ובהלה למלא את עיני, "אני כל כך מצטער שנפגעת שביט, לא התכוונתי, בבקשה, אל תכעס עלי." ניסיתי לחבק אותו, ולראשונה מאז שהכרתי אותו הוא הדף אותי מעליו בגסות, ופקד עלי לא לגעת בו.

"אני רוצה שתעוף לי מהחיים ומהדירה כמה שיותר מהר." אמר בגסות, ולקח את מפתחות המכונית מהקערה בכניסה, שם שמרנו אותם תמיד, "אני מסתלק עכשיו מהבית לכמה ימים, ועד שאני אחזור אני רוצה שתעלם מפה עם כל החפצים שלך, ברור?"

בטני התכווצה מבהלה והרגשתי איך פאניקה קרה ממלאת את מוחי בערפל, "אבל... אבל אני... לאן אתה הולך?"

"זה לא עניינך." ענה שביט ברשעות, "עוף לי מהחיים, ואת המפתחות תשאיר בתיבת הדואר." פקד עלי, ויצא בטריקת דלת.

איזה דביל, איזה אידיוט, בשביל מה פתחת את הפה הגדול שלך? היית חייב להגיד לו את האמת? ממתי יצא משהו טוב מזה שמישהו אמר את כל האמת? נזפתי בעצמי, ולמרות שחלק ממני רצה להתכרבל במיטה ולבכות כמו ילד, החלק הבוגר והמעשי שבי דחק הצידה את רגשות הצער והאשמה, ולא הניח לבהלה להשתלט עליו. התקשרתי לרונה אחותי, אמרתי לה שאני ושביט נפרדנו ושיש לי רק יומיים להתארגן בדירה חדשה, ורצוי זולה, ושאלתי, מתאמץ לדבר בקול רגוע ושווה נפש, אם יש לה אולי טלפון של מישהו שעושה העברות דירה, ועוזר גם באריזה כי אני לא חושב שאני אצליח להסתדר לבד.

"לא, אני לא מכירה אף אחד, אבל אורי בטח מכיר, תתחיל להתארגן, עוד מעט נגיע אליך." הבטיחה רונה, ואכן, שעה אחר כך היא והחבר החדש והנחמד, והכל כך יעיל שלה, הופיעו בדירה שכבר לא הייתה שלי, התפעלו מהזריזות בה ארזתי את רוב בגדי במזוודות של תמיר, ואחר כך הוציאו אותם וארזו הכל מחדש בקרטונים שהביאו אתם ממכיר של אורי שעסק בהובלות, וממש במקרה ידע על איזה חדר פנוי בדירה ממש נחמדה בחיפה, ליד הגן הבהאיי. "יהיה לך שם נוף נהדר של כל המפרץ." הבטיח לי החבר, בחור דרוזי חמוד מאוד וחסון מאוד שהגיע עם עוד המון קרטונים ואקדח של ניר דבק. "אני מקווה שלא אכפת לך שהשותפים שלך לדירה הם לא יהודים, והם גם קצת להטבי"ם?" שאל הדרוזי שהציג את עצמו כעלא.

"לא, זה ממש בסדר." הבטחתי ומחיתי בשרוולי את הדמעות שזלגו בלי שליטה מעיני.

עלא הגיש לי חבילת טישו, ורונה שאלה אם אני רוצה לדבר על זה. אמרתי שלא, עדיין לא, אני רק רוצה לעוף מפה, ועוד באותו לילה באמת עפתי משם, קודם לדירה של אורי ורונה שחשבו שעדיף שלא אשאר לבד, ולמחרת, אחרי שעברתי ריאיון קבלה קצר ומבולבל אצל השותפים החדשים שלי לדירה, שבאמת הייתה מרווחת ונקייה עם תקרות גבוהות כמו שבנו פעם, ועם נוף נפלא של המפרץ, גמרתי לארוז ולאסוף את כל חפצי, השארתי את המפתח בתיבת הדואר בתוך מעטפה שעליה רשמתי את כתובתי החדשה, ועזבתי.