הכל סיפורים

בימים הראשונים חייתי בתוך מערבולת של סידורים והתארגנויות. היו כל כך הרבה פרטים קטנים ומרגיזים שהיה צורך לסדר ולתאם... לשנות כתובת בדואר, לבטל הוראות קבע על האינטרנט והלוויין, לחתום על הוראות קבע חדשות בדירה החדשה, להתארגן בחדר שקיבלתי, למצוא מקום לכל החפצים שלי, לקנות חודשי חופשי חדש כי הרי הייתי חייב להגיע לעבודה, ומאחר והשתמשתי תמיד במכונית של תמיר פתאום הייתי נטול רכב. ואם לא די בכך היה עלי גם לספר להורי שנפרדתי מתמיר ולהדוף בנימוס אך בתקיפות את שאלותיהם ודאגותיהם. משום מה הם היו בטוחים שתמיר הוא זה שזרק אותי כי נמאסתי עליו, עוד סיבה להרגיש זוועה, כי למרות שהייתי אמור לחוש הקלה אחרי שיצאתי לחופשי זה פשוט לא קרה. האמת היא שהרגשתי פשוט נורא ואיום, הרגשתי חולה גם גופנית וגם נפשית.

בהתחלה חשבתי שמצב רוחי הרע, כאבי הראש, נדודי השינה, חוסר התיאבון והעצבנות שלי נובעים רק מהמכה האנושה שחטפה השגרה החביבה עלי והשנמוך ברמת חיי, אבל המצב לא השתפר גם אחרי שהצלחתי להתארגן על עצמי. בערך חודש אחרי שעברתי דירה כל הבלגאנים הבירוקרטיים והכספיים נרגעו. מצאתי מקום לכל הבגדים והספרים והניירת שלי, ועל הדרך זרקתי הרבה דברים מיותרים, גיליתי את יתרונות המטרונית שחסכה ממני את המאבק בפקקים מידי בוקר ואחר צהרים, התיידדתי עם השותפים שלי לדירה, והתענגתי על חברתם, ובכל זאת הרגשתי רע.

"אולי כדאי שתלך לעשות בדיקות אצל רופא?" הציעה מונה כשוויתרתי שוב על ארוחת ערב בטענה שראשי כואב ואין לי תיאבון.

"זה סתם כאב ראש בגלל החמסין." הנדתי את ידי בתנועת ביטול מרגיעה וחייכתי אליה. חיבבתי מאוד את מונה שהייתה צעירה ערבייה נוצרייה, שמנמונת ונעימת סבר ומאוהבת מאוד באמל, בת זוגתה המוסלמית - צעירה גבוהה, דקת גו ויפת תואר שלמדה רפואה בבית חולים רמב"ם.

"שמת לב שביט שמאז שהגעת אלינו ירדת כמה קילוגרם במשקל? העירה אמל, מלכסנת אלי מבט בוחן מעיניה השחורות, היפות.

"כן, ואתה גם כל הזמן אומר שכואב לך פה וכואב לך שם." הצטרף אמג'ד לשיחה, חייך אלי בהתנצלות והוסיף שהוא יודע שלעבור דירה זה משבר קשה, בעיקר אם מצטרפת לעניין גם פרידה מבן זוג, אבל... "אולי אתה צריך לצאת קצת לבלות, לפגוש אנשים? אתה כל הזמן רק עובד ולא נהנה בכלל מהחיים." הוסיף וליטף את כתפי ליטוף שרמז לי שהוא ישמח להכניס קצת בילויים והנאות לחיי.

משיחה לילית שניהלנו על גג הדירה שלנו לפני כמה ימים ידעתי שמה שהוא באמת מתכוון להגיד זה שחסר לי סקס, מחסור שהוא היה מוכן לספק ברצון, ויכול להיות שהוא אפילו צדק, אבל המחשבה עליו ועלי יחד במיטה עוררה בי סלידה, לא בגלל אמג'ד שהיה צעיר שחום, נחמד, חטוב חלק ומדיף ריח נעים, אלא בגלל שהוא היה כל כך שונה מתמיר, רחב הגוף והשעיר.

מאוחר יותר באותו ערב, אחרי שהבנות הסתלקו לחדרן והניחו לנו לסדר את המטבח חזר אמג'ד על התיאוריה שלו שמה שאני צריך זה לא בדיקות דם וכיוצא בזה, אלא פשוט זיון. "אני מבין שאני לא הטעם שלך." אמר בלי שמץ של עלבון, "וזה חבל כי אתה דווקא..." הוא הצטחק, "אבל איך אומרים אצלכם? לכל סיר יש את המכסה שלו, בוא איתי למסיבה, אולי תמצא שם איזה מכסה מתאים?"

אולי באמת הגיע הזמן אמרתי לעצמי, אולי איזה סטוץ חביב ישפר את מצב רוחי? חודש בלי סקס יכול באמת לגרום מועקה לכל אחד, אז אולי... "איפה המסיבה?" שאלתי ושמחתי לשמוע שהיא בבית פרטי של איזה אלכס אחד, מורה במכללה לעיצוב שגר בוילה גדולה בדניה, ומשלים הכנסה בארגון מסיבות במרפסת ביתו הרחבה, התלויה מעל וואדי שיורד לים. המסיבות שלו מאוד אקסקלוסיביות, הוא לא מפרסם את עצמו במודעות חלילה, הכל מפה לאוזן, חברים, וחברים של חברים, כולם הומואים כמובן, מוזמנים להגיע ולהנעים את זמנם במוזיקה טובה, שיחה תרבותית, ריקודים למי שרוצה, וכמובן אוכל ושתייה כיד המלך, והכל בטוב טעם, בצורה תרבותית ובמחירים שפויים לגמרי.

"ואיך נגיע לשם?" שאלתי, חושב במרץ מה ללבוש.

"חבר טוב שלי יגיע לאסוף אותנו." פתר אמג'ד את הבעיה, והציע לי להיות הסטייליסט שלי. הסכמתי בשמחה, והנחתי לו לסקור את הארון שלי. הוא עבר על כל בגדיי, נאנח ואמר שאני מתלבש כמו מורה בתיכון.

"אבל זה מה שאני, מורה בתיכון." הזכרתי לו.

"כן, אני יודע, אבל..." הוא נאנח שוב, "אתה רק בן שלושים ומשהו, אבל מתלבש כמו אבא שלי שיהיה בריא. טוב, לא נורא, מזל שרזית קצת וששמרתי כמה בגדים מהתקופה השמנה שלי."

"הייתה לך תקופה שמנה?" התפלאתי. אמג'ד צחק, אמר שהכל יחסי והביא לי ג'ינס יפים שעלו עלי בקושי, אבל לדבריו עשו לי תחת מהמם, וחולצה שהייתה קצת צבעונית והדוקה מידי לטעמי, אבל לפחות נסגרה עלי פחות או יותר. אחר כך מרח את שערי בג'ל ועיצב לי מן כרבולת מוזרה שלא מצאה חן בעיני כלל, אבל הוא ממש התלהב, ומאחר ולא רציתי להעליב אותו זרמתי והשארתי אותה.

הרגשתי כאילו אני מחופש לאדם אחר, צעיר שטותניק שרק מחפש בילויים והנאות, העליתי חיוך רחב על פני והחלטתי שלפחות הערב אני אהיה אותו צעיר בדוי. בהתחלה הכל היה בסדר גמור. החבר של אמג'ד ששמו היה ראמי הגיע בזמן, חיבק את אמג'ד ולחץ את ידי בנימוס, החמיא לשנינו על הופעתנו, וקיבל בתמורה מחמאות על זו שלו, ואחרי שנפרדנו מהבנות שהתכרבלו יחד על הספה עם סמי, החתול המפונק שלהן, נסענו למסיבה.

אמג'ד לא הגזים. הווילה הייתה באמת יפה ורחבת ידיים, המרפסת הענקית הייתה באמת תלויה מעל נוף מדהים של ואדי ירוק שירד לים, הייתה מוזיקה נעימה, הרבה גברים מכל הגילים והצבעים, שתייה בשפע, מגשים עמוסי תקרובת צבעונית וטעימה ואווירה תרבותית ואינטימית. בשלב מסוים כיבו את האורות הגבוהים בבית, והשאירו דולקות רק שרשראות של אורות נמוכים צבעוניים שנמתחו מעל המרפסת. מגשי האוכל נעלמו, המוזיקה נעשתה סוערת ומרגשת יותר, והשתייה חריפה יותר. אנשים החלו לרקוד במרץ, חלק פשטו חולצות וחלק נעלמו בסלון החשוך מאחורינו.

בדרך כלל אני לא חובב גדול של ריקודים, אין לי חוש קצב טוב, ואני ביישן ומודע מידי לעצמי מכדי להתמסר למוזיקה, אבל באותו לילה הרי לא הייתי אני אלא אדם אחר, בחור נועז, זורם וקל דעת, והנחתי לגבר אחד, בהיר ושרירי עם קרחת בוהקת ונחשים מקועקעים שהתפתלו על קיבורות זרועותיו התפוחות, לסחוף אותי אחריו לריקוד, ומשם לאפלולית של הסלון. הוא ליטף אותי, חיבק, נישק והחמיא לי במבטא רוסי קל ונעים, מוביל אותי לאט אך בבטחה מהסלון שספות רכות, עמוסות בגברים חרמנים היו פזורות בו פה ושם, לעבר חדר אחד, חשוך לגמרי מלבד מסך פלסמה ענק שתמונות נוף התחלפו בו לאיטן היה תלוי על אחד מקירותיו, והפיל אותי על מיטה זוגית רחבה. הייתי שתוי מעט ומאוד מאוד חרמן, ובעיקר לא הייתי באמת אני ולכן הנחתי לו להפשיט אותי ולגעת בי, ובתמורה הפשטתי אותו ונגעתי בו חזרה, וכמעט גמרתי אבל הוא עצר אותי וביקש שאחכה, ולחץ על איזה כפתור בראש המיטה. תמונות הנוף התחלפו בסרט פורנו אלים מידי לטעמי, והמקועקע שלי התיישב עלי, מרתק אותי תחת גופו החזק, שלף קונדום ובקבוק לובריקנט והחל לנסות לחדור אלי. אני לא כל כך חובב חדירות, יש מספיק דברים שאפשר לעשות גם בלי לחדור, הגבר היחיד שחדר אלי אי פעם היה תמיר, וגם זה רק אחרי שכבר גרנו יחד והכרנו היטב. מידי פעם, בהזדמנויות חגיגיות, היינו חוזרים על העניין הזה שהיה אמנם מענג מאוד אבל גם מלחיץ מעט, וחייב הכנות ממושכות וקפדניות. בדרך כלל הוא היה האקטיבי, אבל לפעמים היה לו חשק שאני אחדור אליו. מעולם לא סירבתי לו ואפילו נהניתי אבל אף פעם לא יזמתי חדירות, ומעולם לא חשבתי שזה משהו שחייבים לעשות אחרת זה לא נחשב סקס.

לבחור המקועקע ששמו היה קיריל הייתה דעה אחרת על העניין, הוא היה משוכנע שבלי חדירה זה פשוט לא נחשב, והיה עלי להיאבק בו בכל כוחי כדי לשכנע אותו שאני באמת, אבל באמת, לא מעוניין. הוא היה חזק ממני והרבה יותר עקשן, ואני חושד בעצמי שבסופו של דבר הייתי נכנע לו, אבל למזלי התפרץ פנימה בחור אחר, גם הוא בהיר ומקועקע ושרירי מאוד, אבל בניגוד לקיריל מגולח הפדחת צמחה לה על ראשו מין כרבולת בהירה ונוקשה מג'ל. מסתבר שהוא הכיר את קיריל, ולא אהב את העובדה שקיריל מתפלש על המיטה עם גבר אחר, ומאחר והיה שתוי עוד יותר ממני הוא גם לא היסס להביע את מורת רוחו בכוח הזרוע. זינק על המיטה, הדף אותי ממנה בכוח והתנפל על קיריל שנותר קר רוח ומשועשע משהו, וניסה להרגיע אותו בחיבוקים ובדברי כיבושין ברוסית. לא הבנתי אף מילה חוץ מזה ששמו של בעל הכרבולת הוא ארתור. ניצלתי את ההזדמנות, אספתי חיש את בגדי הפזורים סביב המיטה, ונסתי משם, לבוש רק בתחתונים.

התלבשתי חיש בסלון החשוך, מנסה להתעלם מהגברים הלבושים למחצה שהתפתלו סביבי על הספות והשטיח, וחזרתי למרפסת לחפש את אמג'ד וראמי. לא מצאתי אותם והמארח שלנו, אלכס - גבר לא צעיר שנדחס לג'ינס הדוק ולחולצה הדוקה עוד יותר שכלל לא תאמו את גילו ואת גופו השמנמן – אמר לי שהם בפנים עם עוד חבר, ושעדיף שלא אפריע להם, והוסיף קריצה מתועבת.

בשלב הזה כבר הייתי די פיכח וכל מה שרציתי היה להסתלק משם הביתה, אבל לא לדירה בחיפה אלא לבית האמיתי שלי, ולכן, כששלפתי את הנייד שלי כדי להתקשר למישהו שייקח אותי מפה היחיד שעלה בדעתי להתקשר אליו היה תמיר.

הוא ענה אחרי שני צלצולים ונשמע מנומנם מעט, אבל התעורר ברגע ששמע את קולי ושאל איפה אני ואם אני בסדר?

"אני תקוע בלי רכב בדניה, ואני לא כל כך בסדר." הודיתי והתנצלתי שאני מטריד אותו באמצע הלילה, אבל אני קצת בצרות, "אני פשוט לא יודע מה לעשות." התוודיתי, יורד במדרגות שהובילו מהווילה לרחוב, מנסה לאתר איפה אני נמצא.

"תן לי כתובת ואני מיד בא לחלץ אותך." אמר תמיר בקול נמרץ ומעשי, וליבי התמלא גל של חיבה והכרת תודה כלפיו, "אני ברחוב קונגו עשרים ושמונה, אני אחכה לך בתחנת האוטובוס, תודה תמיר."

"על לא דבר, להתראות."

חצי שעה אחר כך, תודה למנהרות הכרמל, הוא החנה את מכוניתו מולי והציץ בי בפליאה דרך החלון. "בקושי זיהיתי אותך," העיר, "רזית קצת, לא? ומאיפה הבגדים האלה?"

"סיפור ארוך." צנחתי באנחת רווחה על המושב לצידו, "מה השעה?" הצצתי בשעון המכונית ונדהמתי לגלות שרק שתיים לפנות בוקר. הרגשתי כאילו הרבה יותר מאוחר, "אני הרוס." העברתי את ידי בשערותיי שהיו נוקשות ודביקות מג'ל, "אני מת לצאת מהבגדים האיומים האלה ולהתקלח, אולי ניסע הביתה?"

"לבית שלי או שלך?" שאל תמיר בלי להביט בי, בוהה בעקשנות בשמשת החלון הקדמי של המכונית.

"לבית שלנו." נפלטה מפי התשובה המפתיעה שהדהימה את שנינו.

תמיר לכסן אלי מבט חטוף ואחר כך חזר ללטוש את עיניו בחלון הקדמי, "מצטער, אבל אם שכחת אין לנו כבר בית משותף." סינן בקרירות.

"בטח שלא שכחתי! אנחנו כבר לא יחד כי זרקת אותי מהבית."

"אני..." השתנק תמיר מרוב זעם, "אני זרקתי? אתה אמרת שאתה לא אוהב אותי יותר, אז איך זו בסוף אשמתי?"

גל נורא של עצב שעד לרגע זה הצלחתי להדחיק התפרץ פתאום ואיים להטביע אותי, "כל מה שאמרתי זה שאף פעם, אף פעם לא הרגשתי..." נשברתי והתחלתי לייבב, נאבק להיחלץ ממערבולת הרגשות שסחפה אותי בבת אחת, "גירשת אותי מהבית ואני כל כך מתגעגע אליך, וכל מה שרציתי זה... בכלל לא התכוונתי, רק רציתי..." עכשיו כבר בכיתי ממש חזק, ולא הצלחתי להגיד יותר כלום.

"נו, די, תפסיק לבכות, לא קרה כלום." נבהל תמיר, העביר הילוך ונסע הביתה, נוהג ביד אחת, וטופח בעדינות בידו השנייה על ברכי בניסיון לא מוצלח להשתיק אותי.