הכל סיפורים

ביס מסכן

עד שהגענו הביתה הצלחתי להשתלט על עצמי ולהפסיק לבכות. תמיר שאל אם אני נשאר לישון אצלו וכשהנהנתי שאל אם בא לי להתקלח לפני שאחליף בגדים.

אמרתי שזה רעיון טוב והתחלתי לקלף מעלי את בגדיו של אמג'ד. היה עלי להילחם בג'ינס הצר מידי כדי להיחלץ ממנו.

"למה קנית מכנסים צרים כל כך?" תהה תמיר.

"הם לא שלי, הם של השותף שלי לדירה."

"אהה..." אמר תמיר ופניו נפלו, "אתם, אתה והשותף הזה... אתם יחד עכשיו?"

"בטח שלא, אל תהיה דביל, הוא רק ילד ואני בקושי מכיר אותו, זה מה שאתה חושב עלי, שאני ישר קופץ עם כל אחד למיטה?" העמדתי פני נעלב, אבל בלב שמחתי לראות שהוא מקנא.

"אני כבר לא יודע מה לחשוב עליך." אמר תמיר בעצב, אחז בכתפי ונישק אותי על פי, בדיוק כמו שקיוויתי שיעשה. החזרתי לו נשיקה וגררתי אותו למיטה, מפתיע את שנינו בלהט ובחרמנות שגיליתי.

"אפשר לחשוב שלא זיינת כבר חודש שלם." הצטחק תמיר אחרי שגמרתי מהר מידי.

"לא זיינתי חודש שלם, הייתי כל כך עצוב שאפילו לא עשיתי ביד." הודיתי, ולמראה הפליאה וחוסר האמון שעל פניו הבנתי, מזועזע ונרגז, שהוא דווקא כן.

"הבאת לכאן בחורים אחרים." האשמתי אותו, ופגוע מאוד ברחתי ממנו למקלחת.

"לא," מחה תמיר, והלך אחרי, "אבל... אני לא מבין למה אתה כועס, הרי נפרדנו?" הגיש לי את הספוג, "ובין כה וכה אמרת שאתה לא אוהב אותי."

"לא אמרתי את זה, אמרתי רק שאף פעם לא הרגשתי מאוהב."

"זה לא אותו דבר?"

"כנראה שלא." החלה ההבנה לחלחל למוחי. סגרתי את הברז והתחלתי להתנגב, "יכול להיות שכל מה שניסו לספר לנו תמיד על אהבה זה סתם שטויות? שכל האגדות האלה על פרפרים בבטן וזיקוקים מהאוזניים זה רק אגדות רומנטיות, ואין דבר כזה?"

"יש דבר כזה." לקח ממני תמיר את המגבת והחל לנגב את גבי ועורפי, "עובדה שזה מה שהרגשתי כשפגשתי אותך, אבל אולי אתה בנוי אחרת ממני?"

"אולי?" הסכמתי, הסתובבתי ונצמדתי אליו, מהדק את זקפתי אל שלו, "מצד שני, אולי לא?" גררתי אותו שוב למיטה.

בבוקר ישבנו יחד על כוס קפה במטבח וניסינו לחשוב מה הלאה. "הבחור הזה ש... ש..." התחיל תמיר להסביר.

"שלא לקחת למיטה שלנו." הצעתי בחיוך, וליטפתי את קרסולו בכף רגלי.

"כן, אבל זה לא משנה, הוא לא חשוב, בין כה וכה חשבתי כל הזמן רק עליך." 

"יפה מצידך." החמצתי פנים.

"נו, די, הייתי שיכור ובודד והוא..." תמיר לכד את כף ידי בכפו הגדולה והחמה, "אני מצטער שרבתי אתך, חבל שעזבת בגלל אי הבנה טיפשית כזו, עכשיו אני מבין שלמרות השטויות שאתה אומר אתה כן אוהב אותי, וגם אני אוהב אותך נורא, בוא נחזור." הצמיד את כף ידי לפיו והטמין בתוכה נשיקה.

"ומה עם הילד שאתה רוצה לעשות עם הבחורה הזו, מה שמה?"

"תהילה."

"אתה עדיין רוצה להכניס אותה להיריון?"

הוא הנהן, בוחן בדאגה את פני, "יש לך בעיה עם זה?"

משכתי בכתפי, "לא יודע, אולי, תלוי."

"הילד יגדל אצלה, אני רק אקפוץ לבקר אותו מידי פעם." הבטיח תמיר,

"לא יהיו חיתולים מסריחים, יללות באמצע הלילה, וממוצצים מתחת למיטה."

הוא הניח את כף ידו על לוח ליבו, "נשבע לך שלא."

"נו, אם אתה נשבע אז בסדר." הצטחקתי, "וגם אם אני אדרוך לפעמים על איזה מוצץ אני אתגבר, מה אני לא אעשה בשבילך תמירוש."

אמג'ד התאכזב קצת כשהודעתי לו שאני עומד לעזוב כלעומת שבאתי, אבל תמיר שבא איתי, נושא בשקית את בגדיו הנקיים והמגוהצים של אמג'ד, הבטיח לו ולשותפות שלו שיש לו מישהו נחמד מאוד שמחפש חדר, והוא ישמח להחליף אותי כבר מחר בבוקר.

"איזה יופי." שמחתי בעודי מרוקן את בגדי וחפצי מהארון, אורז ומסדר אותם בארגזים ובמזוודות. "אין כמוך תמיר." הכרזתי, וחשתי למקלחת כדי לבדוק שלא שכחתי שם שום דבר.

רק אחרי שגמרתי להתארגן מחדש בדירה שלנו נזכרתי לשאול את תמיר מי עומד לגור במקומי בדירה החיפאית. "ביס אחד מסכן בשם שניר, הוא מין בן דוד של מעיין, נזכר לצאת מהארון אחרי עשר שנות נישואים, ומצא את עצמו פתאום בלי בית ובלי כסף, מעיין ותהילה ארחו אותו אצלן עד עכשיו, אבל גם הן וגם הוא ישמחו מאוד אם הוא ימצא לו מקום משלו."

"רק רגע, פסק זמן." סימנתי לו בידי את הסימן המוסכם לפסק זמן, "מי זו מעיין ומה זה ביס?"

"מעיין זו בת הזוג החדשה של תהילה, ולפי מה שהיא אומרת היא אהבת חייה, והן כבר מתכננות איך הן ילכו יחד לדיור מוגן ויארחו שם כל שבת את הנכדים." התבדח תמיר.

"אהבת חייה?" הופתעתי, "אבל רק לפני חודש היא הייתה לבד?"

"נו, טוב, אתה יודע איך זה אצל לסביות." משך תמיר בכתפיו, "אבל האמת שהמעיין הזו ממש נחמדה, ואני אשמח מאוד אם היא תהיה בסביבה לעזור לגדל את הילד שלי."

"או. קיי. ומה זה ביס?"

תמיר זקף את גבותיו בפליאה, "ביס, קיצור של ביסקסואל." הסביר.

"אהה... הבנתי, נו טוב, אני מקווה שלאמג'ד אין שום בעיה עם ביסים, תגיד, מה בא לך לאכול, פסטה אלפרדו או לזניית חצילים?"

"לא יודע, אפשר גם וגם?"

"קיוויתי שתגיד את זה." חייכתי והסתערתי על המטבח, מוכן ומזומן לכבוש אותו שוב. אני ממש אוהב לבשל, והתגעגעתי למטבח רחב הידיים והנוח שלי. בדירה בחיפה היה מטבח קטן וצפוף, ואף פעם לא מצאתי שם שום דבר. כמה טוב היה לחזור הביתה, אז אין לי פרפרים בבטן כשאני מסתכל על תמיר, אז מה? כמו שיש אנשים שהם עיוורי צבעים ככה יש כנראה אנשים שאין להם יכולת להרגיש פרפרים בבטן, ובין כה וכה כל העניין הזה של התאהבות הוא סתם קשקוש הוליוודי רומנטי שנועד לפרסם סרטים מטופשים. מה שבאמת חשוב זה שאני שוב בבית הנוח והמוכר שלי, עם תמיר, החבר הכי טוב שלי, ושכל העולם חזר להיות מסודר ונוח כמו שאני אוהב, חשבתי לעצמי בעודי מסדר את דפי הלזניה בתבנית החרס החביבה עלי, מרוצה מחיי, ואז התקשרה תהילה והזמינה אותנו לבוא לארוחת ליל שבת אצלה ואצל מעיין, "אנחנו עושות איזה מסיבת פרידה קטנה לשניר." הסבירה, "ואגב, הוא ממש אוהב את החדר החדש שלו ורוצה להודות לך אישית." הוסיפה.

"נשמח מאוד לבוא." עניתי בשמי ובשמו של תמיר, ושאלתי אם להביא משהו, "אולי קינוח? יש לי מתכון לעוגת גבינה אלוהית ממש."

"אני אשמח מאוד." אישרה תהילה, וככה יצא שכשזכיתי להרגיש סוף סוף פרפרים בבטן ידי היו עמוסות בתבנית זכוכית קרה עטופה בניילון שהרטיבה את חולצתי, ובמקום לנסות להרשים את הגבר שהפריח בבטני את הפרפרים ההם היה עלי לרוץ למקרר כאחרונת עקרות הבית, ולאפסן בה מהר את עוגת הגבינה שאפיתי הבוקר.