הכל סיפורים

בדרך חזרה שביט קשקש ללא הרף, מחווה את דעתו בעליזות על כל אחד מהנוכחים, ובין לבין מחמיא לי על העוגה שאפיתי, ועל התנהגותי הנעימה כלפי תהילה שמסתבר חששה ממני מעט.

"למה? אין לי שום דבר נגדה ומעיין הבת זוג שלה באמת בחורה נחמדה מאוד." השבתי בחביבות, מתאפק לא להעיף את כף ידו המלטפת מעל ירכי.

"אני לא אתפלא אם אמג'ד ושניר... הם נראו לי ממש קרובים." המשיך תמיר לרכל בעליצות.

"כן, יש מצב." עניתי, ואילצתי את עצמי לחייך, "למרות ששניר מבוגר מאמג'ד באיזה עשר שנים טובות, אם לא יותר."

"עשר שנים זה כלום, ושניר אולי עבר כבר את השלושים, אבל בענייני גברים הוא טירון, אמג'ד לעומת זאת..." הוא גיחך בידענות, "הוא נראה ילד אבל קיבלתי רושם שהוא התחיל ממש מוקדם והספיק יותר ממני וממך ביחד, הוא כבר יכניס את שניר לעניינים מהר מאוד."

המהמתי משהו לא מחייב בתגובה, והעברתי את נושא השיחה לשאלת ההיריון של תהילה, עניין שתמיר היה מוכן תמיד לדון בו ארוכות.

אחרי שהגענו הביתה העברתי את עצמי לטייס אוטומטי, הכנסתי את התבנית למדיח, סידרתי קצת את המטבח, ונכנסתי להתקלח. תמיר כבר חיכה לי במיטה, להוט ונלהב כמו נער מתבגר. להגיד לו שלא בא לי ושאני רוצה רק לשבת קצת בשקט ולחשוב לא היה אופציה. הוא הסתער עלי בלי לברר אם בכלל בא לי, בהתחלה הייתי מסויג מעט, וניסיתי למלמל שאני קצת עייף היום, אבל הוא הכיר אותי כל כך טוב וידע בדיוק איך לעורר אותי, ובסופו של דבר נסחפתי אחריו ואפילו נהניתי, אבל כל אותו זמן, בפינה רחוקה ואפלה של מוחי, חשבתי על שניר, שחזרתי את מראה פניו וגופו בזיכרוני וכשהגעתי לשיא תהיתי איך זה יהיה איתו.

תמיר גמר דקה אחרי ונרדם, וסוף סוף יכולתי לשכב בשקט ולחשוב על הדבר המדהים הזה שקרה לי ברגע שפגשתי אותו. אחרי כל כך הרבה שנים של שוויון נפש ואדישות רגועה זה קרה גם לי, פגשתי גבר שהדליק אותי, הסעיר אותי, גרם לי להתגעגע ולחוות תשוקה, והכי מוזר זה שהוא בכלל לא היה משהו מיוחד. הוא לא היה צעיר או חטוב במיוחד, ובטח שלא עשיר. בהשוואה לתמיר הוא היה סתם אחד, גבר גבוה ורזה בן שלושים פלוס, פנים צרים שלבשו בדרך כלל הבעה מודאגת מעט, עיניים חומות עצובות ושיער שטני שהתחיל להקליש קצת. לפחות החיוך שלו היה מקסים והאיר את כל פניו, חבל שהיה נדיר כל כך. מה היה בו שמשך אותי אליו בעוצמה כזאת? שעורר בי חשק להכיר אותו יותר טוב, להבין מה מעציב אותו ואולי להצליח לשמח אותו?

המחמאות שהוא נתן לעוגה שלי, למרות שאכל רק פרוסה קטנה, שמחו אותי מעל ומעבר, ופני הסמיקו כשהוא לחץ את ידי, הודה לי שפיניתי לו את חדרי והביע תקווה שניפגש שוב בעתיד, ושאולי, אם יהיה לי זמן, נוכל לשבת באיזה מקום לקפה ולשוחח כי יש לו המון שאלות לשאול ויש לו הרגשה שאני בחור סבלני שאוהב לעזור.

"בטח, אני מאוד מאוד אשמח." אמרתי בהתלהבות שבטח נראתה לו מטופשת, ונתתי לו את מספר הטלפון שלי, מפציר בו להתקשר אלי כבר עכשיו כדי שגם לי יהיה את המספר שלו.

החודשים שבאו אחר כך היו תערובת מבלבלת של אושר עילאי וייאוש נורא, רגעים של שמחה מטורפת מעורבת בקנאה צורבת כמו חומצה. לפעמים ניסיתי להתעלם ממנו, לסנן אותו כשהתקשר, להשקיע את עצמי במשימות מתישות שישכיחו אותו ממני, אבל בכל פעם שהוא היה מתקשר היה ליבי מתחיל לקפץ באושר, ופרפרים של שמחה ועונג היו מדגדגים את בטני, ועל כורחי הייתה ידי נשלחת אל הטלפון. לשמע קולו היה חיוך של אושר עולה על פני, והייתי נאחז תשוקה עזה לראות אותו, להביט בפניו הצרים והרציניים, ובעיניו החומות העצובות, ולעשות כמיטב יכולתי כדי להצחיק אותו, להדהים אותו, לשעשע אותו ולשמח אותו.

די מהר הבנתי ששניר רציני לגמרי והוא באמת צריך ידיד טוב שידריך אותו, אחרי שהוא יצא מהארון והתגרש הוא נעשה בודד מאוד, כמעט כל מכריו הוותיקים בחרו בצד של אשתו ועזבו אותו, והוא חיפש בנרות חברים הומואים שיכניסו אותו תחת כנפיהם וילמדו אותו איך להיות הומו אמיתי.

"אבל אין בכלל דבר כזה." צחקתי לשמע דבריו, "הומואים הם כמו כל שאר האנשים, יש מכל הסוגים הגילים והצבעים."

"כן, עכשיו אני מבין את זה." עלה חיוך נדיר על פניו, "אבל תבין שביט, תמיד חשבתי שהומואים זה מין יצורים מוזרים כאלה שחיים לבד, אין להם משפחה וזוגיות, וכל מה שמעניין אותם זה מסיבות וסקס, ולרקוד בתחתונים על משאיות במצעד הגאווה."

"יש גם הרבה כאלה." נאלצתי להודות, "אבל בסוף כמעט כולם מתבגרים, מפסיקים עם החגיגות ועוברים לחיות עם בן זוג."

"כן, בזוגיות פתוחה, שמעתי על זה." הנהן שניר, מביט בי בהבעה שלא ידעתי לפענח, "האם זה היה רמז? אולי הוא מנסה לגשש אם יש מצב ביני ובינו?

"יש גם כאלה." הודיתי כלאחר יד, ליבי הולם בהתרגשות ובפחד ומה אם הוא מתכוון... "אבל הרוב מתברגנים ונרגעים. למה, אמג'ד הציע לך לעבור לזוגיות פתוחה?"

"עדיין לא." הצטחק שניר, "והאמת, אני בכלל לא בטוח שאנחנו בזוגיות, זאת אומרת, אנחנו ישנים יחד והכל אבל..." הוא נאנח, "יכול להיות שהבדלי המנטליות בינינו פשוט גדולים מידי?"

"מה, בגלל שהוא ערבי?"

"גם, אבל בעיקר כי הוא נורא צעיר. אני בן שלושים ושבע, והוא רק בן עשרים וחמש, ואני מרגיש שהוא שייך לדור אחר לגמרי, ובן כמה אתה שביט?"

"כמעט שלושים, אבל אני ממש לא מרגיש שיש בינינו פער דורות."

"גם אני לא." אורו עיניו של שניר, "כנראה שזה גם עניין של אופי, אני נורא שמח שאתה חבר שלי כי ממש נוח לי לדבר איתך." טפח קלילות על שכמי, השתוקקתי פשוט ליפול לזרועותיו, אבל לא העזתי, ולפני שהצלחתי לחשוב על תגובה הולמת נכנסו הביתה אמג'ד ותמיר נושאים פיצה ובירות, ונחפזו להדליק את הטלוויזיה כי עוד רגע מתחיל משחק כדור סל חשוב מאוד ושניהם אהבו מאוד כדור סל.

אחרי חצי שנה של זוגיות שניר ואמג'ד החליטו שהם כבר לא, אבל נשארו ידידים והמשיכו לגור יחד. תמיר הצטער מאוד לשמע הבשורה. הוא נהנה מאוד מהחברות עם אמג'ד שכמותו אהב לצפות במשחקי ספורט בטלוויזיה והיה מכור לפילאטיס.

מידי פעם היה תמיר בודק אם אני מקנא ושואל בדאגה אם לא מפריע לי שהוא מבלה לבד עם אמג'ד

"לא, אני סומך עליך לגמרי." הייתי משיב ומוסיף נשיקה.

"טוב מאוד, כי אני ממש מחבב את האוחצ'ה החמודה הזו. הוא בשבילי כמו האח הצעיר שאף פעם לא היה לי."

"ומה אתך, אתה מקנא שאני מבלה לפעמים לבד עם שניר?"

תמיר גיחך בביטול, "ממש לא, זאת אומרת, הוא בחור נחמד והכל, אבל אתה והוא? אל תהיה מצחיק."

"אני בטוח שאמג'ד ימצא מהר מאוד מישהו חדש אבל אני דואג לשניר, לדעתי הוא עוד לא יצא מההלם של הגירושים והיציאה מהארון, אולי נשדך לו מישהו?" שאל תמיר שמאז שתהילה הרתה לו נעשה אבהי מאוד כלפי כל חבריו.

"לשדך חברים זו הדרך הכי מהירה לאבד אותם." החמצתי פנים, "תן לו קרדיט, הוא לא ילד קטן, הוא יסתדר."

"יכול להיות שאתה צודק." הסכים תמיר, "נחפש לו מישהו רק אם הוא יבקש." החליט.

תמיר צדק, אמג'ד מצא לו חיש קל איזה שוגר דדי נשוי ובארון ששכר עבורו דירה בתל אביב ויצא מחיינו. שניר המשיך לגור עם מונה ואמל והמשיך להיות ידידי. לכאורה הדרך הייתה פנויה בשבילי ויכולתי לנסות לפחות לרמוז לו על רגשותיי, למה לא עשיתי את זה?

תהיתי על כך הרבה פעמים והיו לי הרבה תשובות - לא רציתי לפגוע בתדמית שלי בעיניו של שניר שתמיד ציין בהתפעלות כמה יפה בעיניו שאני ותמיר בזוגיות מונוגמית יפה ובריאה. כמו כן לא רציתי לעשות משהו שיפגע בתמיר שהחיבה והנאמנות שלי כלפיו נשארה בעינה למרות ההתאהבות המטורפת שלי בשניר. לבגוד בו מאחורי גבו, ועוד עם ידיד משותף של שנינו, יהווה פגיעה נוראית בכבודו. לא הגיע לו שאצמיח לו קרניים, ועוד עם מישהו שמכיר אותו ויוכל לבוז לו בסתר ליבו, וככה המשכתי לחיות ולישון עם תמיר ולערוג בסתר לשניר, כמעט מגלה לו ומתחרט תמיד ברגע האחרון.

ואז התקשר אלי שניר ערב אחד וסיפר לי בקול נרגש שהוא פגש מישהו מדהים.

"יופי לך, ברכותי." הצהלתי את קולי, מסתיר ממנו את הקנאה והעצב שחשתי, "מתי נפגוש אותו?"

"בקרוב." הבטיח שניר וגם קיים. אחרי כמה ימים הוא הכיר לנו את בן זוגו החדש, גבר נחמד וסימפטי שכמוהו גם הוא היה גרוש ואבא לילדים. פתאום שניר היה עסוק מידי מכדי לפגוש אותי, וגם כשנפגשנו הוא חשב רק על הבחור ההוא, ומה שהיה הכי מעצבן - הוא לא הפסיק לחייך, שינה את תלבושתו, גילח את שערו והתהדר בקרחת מטופחת ובעגיל קטן, ואפילו התחיל לפקוד בקביעות את חדר הכושר. הוא כבר לא נראה יותר כמו הגבר העצוב שהתאהבתי בו, וכשהוא נפרד מאיתנו, כמה חודשים אחר כך כי עבר לגור באילת יחד עם בן זוגו שפתח שם מסעדה, נפרדתי ממנו בשלווה ובלי טיפת עצב, מבטיח לעצמי שיותר זה לא יקרה לי ושוב לא אתהב לעולם.

חודש אחר כך תהילה ילדה את יובל - בנו של תמיר, וברגע שאחזתי ברך הנולד והבטתי מתפעל ביצור הפעוט והמושלם הזה שפיהק בשלווה ונרדם בזרועותיי התאהבתי שוב, אבל זה כבר סיפור לגמרי אחר.