הכל סיפורים

אמנון מתפרץ לדירתי ותופס אותי על חם יושב במטבח ואוכל תפוחי אדמה לא מחוממים מספיק ישר מהכלי של המקרו, ותוך כדי כך מתווכח עם בוני שמסרב לעזוב את המחשב וללכת לקנות חלב. אני טוען שבוני גמר את כל החלב בגלל התאווה הלא מרוסנת שלו לדגני בוקר - כריות וניל הם הסוג המועדף עליו - ובוני מסביר לי בהגיון שעליו ללכת לחדר כושר, ופשוט אין לו זמן לדאוג לעוד דברים.

לאט לאט מחלחלת להכרתי העייפה הידיעה שאין ברירה, אם אני רוצה לשתות מחר בבוקר נס קפה בחלב עלי להיסחב לסופר, ואז אמנון נכנס ובוני שוכח את חדר הכושר, עט עליו בשמחה ונותן לו חיבוק גדול. "חזרת! איפה הדברים שלך?"

"באוטו." הוא אומר, נבוך קצת, מקפיד לא להביט בי.

"יש לך אוטו? איזה? אני יכול לעשות סיבוב?"

אמנון נותן לו את המפתחות ובוני דוהר למטה, צועק הבטחה מעורפלת שעוד מעט הוא יחזור עם המזוודות. "האוטו של הצבא וזו רק מזוודה אחת ותיק." אומר אמנון, מבויש קצת, ומציץ לעברי. בטח מצפה שאגיד שזה בסדר, ואין בעיות, כמו שהוא הלך הוא יכול גם לשוב.

אני משיב לו מבט ושותק.

"מה בוני עושה פה?"

"גר כאן פחות או יותר."

"איך זה קרה?"

"הוא רב עם סלאבה וברח מהבית."

"והגיע אליך?"

"עדיף אצלי ולא ברחוב."

"ומה סלאבה אומר על זה?"

"סלאבה עזב את הארץ."

"באמת? מה קרה?"

"מישהו סיפר לאשתו שהוא בוגד בה. בהתחלה היא אמרה שלא אכפת לה אבל אחרי שהמישהו הזה גילה לה שבעלה בוגד בה עם גבר היא רצה בבכי לאחים הקווקזים שלה, ולמחרת סלאבה ארז מזוודה וברח להודו."

"מה פתאום הודו?"

"הוא תמיד רצה לראות את הודו."

"באמת? מוזר."

"כן, ככה זה אצל קווקזים, ומה אתך אמנון? איך הולך עם הבחורה ההיא?"

"איזה בחורה?" הוא מיתמם.

"ההיא שבגללה החלטת שאתה דו מיני ושאתה רוצה לחקור את הצד השני שלך."

"אהה! ההיא... כן, נו, זה לא... לא חשוב."

"ולמה אתה פה?"

הוא מניח יד דקה, שחומה וחמה על כפי, "מה אתה חושב?"

"שעדיף שתלך." אני אומר ולא מצליח להביט בפניו.

"באמת? אתה בטוח?"

"כן, אני בטוח אמנון. אי אפשר ככה, כל הזמן אתה עובר ושב, נכנס ויוצא מהחיים שלי. אני לא יכול... נו, די, תפסיק. לא רוצה לנשק אותך, לא יעזור לך שתימרח עלי... אז מה אם עומד לי? נו, די. תפסיק, בוני מיד יכנס ו... או! בוני, טוב שבאת חמוד. רוצה לאכול משהו? כן, אני יודע שאסור לאכול לפני אימון, אבל חשבתי שאולי תרצה משהו קטן."

"שתוק כבר יורם. יאללה בוני, עוף לחדר כושר ותחזור מאוחר."

"אני עף." פורח בוני השמח החוצה ואני שומע את צחוקו מתגלגל במדרגות כשאני צועק אחריו שלפחות יקנה חלב.

"תעזוב את הילד." מושך אותי אמנון לחדר השינה, מושך מעלי את מכנסי ומתיישב עלי. הזין שלו צמוד לשלי, שפתיו על פי, ידיו נמצאות בכל מקום בבת אחת. "כל כך התגעגעתי אליך, פולנייה לחוצה שכמוך."

"פרענק מופרע שכמוך, בכלל לא התגעגעתי, לך, אני לא רוצה אותך פה."

במקום לענות הוא צוחק, מתפתל מהר מתוך בגדיו, מושך עלינו את השמיכה ובלי היסוס מבצע בי את זממו ואני נכנע ומניח לו. אחר כך אנחנו שוכבים מכורבלים זה בזה, אני קרוב לדמעות, הוא מנומנם ומחייך. "מתי אתה הולך?" אני שואל.

"למה שאני אלך, לא טוב לך איתי."

"לא."

"שקרן."

"תשמע נוני..."

"לא רוצה, אני עייף. בוא נישן קצת." הוא נרדם. אני נשאר ער, מנסה להירדם גם כן ולא מצליח. קם, הולך לסופר, קונה חלב, לחמניות וגבינה צהובה לפיצה של מחר. חוזר, מכניס לחדר השינה את המזוודה ותיק נסיעות הישן והמוכר שלו ויושב לכתוב למקס שנוני שלי חזר.

כמה ימים לפני חג המולד נסע לו מקס לגרמניה אל ולאדי, האקס שלו,  והשאיר לי לטפל בדירה שלו ובחתול הענקי שלו, סולק (משי ברוסית). אני רגיל לטפל בסולק וגם בדירה של מקס ועכשיו, כשהוא גר בבלוק מולי, זה ממש קל, אבל אני לא אוהב שהוא נוסע.

"מה יש לך לחפש באירופה בקור הזה מקס? פה יותר טוב."

"אני מתגעגע לכריסמס." הוא מודה, "לשלג ולקישוטים של החג."

"גם פה יש כריסמס."

"אהה!" מבטל מקס בהינף יד את הכריסמס הים תיכוני.

"אבל מקס, איפה הכי מתאים לחגוג את חג המולד אם לא פה, במקום שבו הישו הזה שלך נולד."

"אל תתחצף יורי." הוא כועס, "אני יהודי בדיוק כמוך, ישו לא שלי."

"אז מה פתאום אתה מתגעגע לכריסמס?"

מקס נאנח, מנסה להסביר למה הוא מתגעגע - שלג אמיתי, הוא אומר, וקור כמו שצריך, לא הקור הרטוב הזה שיש פה, והריח הטוב של העץ הזה ששמים בבית ומקשטים עם כוכבים וממתקים.

"אשוח." אני אומר, "ככה קוראים לו, אבל יש עץ כזה רק בלבנון, לא בארץ ויהודים לא שמים עצים עם קישוטים בבית מקס."

"בגלל זה אני נוסע לברלין." הוא מסכם ונוסע.

ביום שישי אנחנו מתעוררים מוקדם כי סולק נכנס איכשהו לחדר השינה ומתהלך נרגז על המיטה, זנבו מורם אל על והוא מילל בזעף.

"מה החתול של מקס עושה פה?" מפהק אמנון, "מה יש לו?"

"הוא רעב."

"מה זה פה, מסעדה? שילך לאכול אצל הבעל בית שלו."

"מקס נסע לגרמניה נוני. אני שומר על החתול שלו."

"מה יהיה אתך יורי, כולם על הראש שלך, לא מספיק בוני והכלב שלו עכשיו גם החתול של מקס?"

"ואתה, אל תשכח את עצמך."

הוא מעיף בי מבט מוטרד ואחר כך קופץ ויוצא מהמיטה, משתין, הולך לשים אוכל בקערה של החתול וחוזר עם מגש עמוס כל טוב – קפה, עוגיות ולחמניות.

"נוני זה יפה מאוד מצדך, אבל אנחנו צריכים לדבר."

"אמרת שאני תמיד יכול לחזור."

"אני לא מגרש אותך אמנון, אני רק רוצה שנדבר פעם אחת כמו בני אדם מבוגרים."

הוא מתיישב מולי ברגלים שלובות, ערום. עור קטיפה שחום, גוף דק ושרירי, חלק לגמרי, פניו רציניות, מביט בי במבט עצוב. "אתה כועס." הוא קובע.

"נו, די. שים עליך משהו, אתה בטח קופא."

הוא מרים את חולצת הפיז`מה שלי שנזרקה במשך הלילה על הרצפה ומשתחל לתוכה. היא גדולה עליו, הוא נראה בתוכה כמו ילד אבוד וליבי יוצא אליו. הוא מרגיז אותי, משגע אותי, מטריף את דעתי, אבל אני לא יכול להפסיק לאהוב אותו.

"אז מה שלומך אמנון?"

"לא משהו. עשיתי טעות כשהלכתי."

"נכון." אני מסכים, "ומה שיותר מרגיז זה שאתה עושה את אותה הטעות כבר כמעט ארבע שנים. לי נמאס, ולך?"

הוא נאנח ושותק קצת, ואחר כך מושיט יד ומלטף את פני. זהיר זהיר הוא עובר בקצות אצבעותיו על לחיי ושפתיי. "טוב לי אתך, אבל אני חייב לצאת, להסתובב, לנסות כל מיני דברים, קשה לי לשבת במקום אחד יותר מידי זמן יורם. אתה מכיר אותי, ככה אני, הולך וחוזר כל הזמן."

"כן, ככה אתה." אני מסכים, "ואני בדיוק ההיפך, אני רוצה שקט ושגרה ולא אוהב בלגנים. זה מעצבן אותי."

"אני יודע יורי, אתה צריך את השקט שלך."

"בגלל זה המשכת לשלם לי על החדר, כדי שתוכל לחזור?"

"כן, וגם כדי שיהיה לי מקום לשמור את הדברים שלי, אבל אני לא רוצה לישון שם לבד. אני רוצה לישון במיטה אחת אתך."

"ואם אני אגיד שאני לא מסכים?"

הוא מחייך. "אתה יכול להגיד, אבל אני, אם אני יודע שאתה איתי באותו בית אני לא יכול לישון במיטה אחרת, וחוץ מזה איפה בוני יישן?"

"בוני זה סתם תירוץ, אתה לא מבין כמה קשה לי כל פעם שאתה מסתלק? עד שאתה חוזר הנשמה יוצאת לי, אני לא יכול לחיות ככה אמנון."

ריסיו העבותים נרטבים מדמעות. "אתה רוצה שאני אלך?" הוא שואל בקול חנוק.

אני פורש לעברו ידיים והוא מתנפל לתוכן ומכסה את פני בנשיקות מלוחות. "מישהו אמר לי שאתה גר עם בחור צעיר ויפה." הוא מגלה לי את הסיבה האמיתית להופעתו.

"מי, אני?" נדהמתי, "מה פתאום?"

"כנראה שזה היה בוני, הם חשבו שאתה והוא..."

"נו, באמת?" אני מתרגז, "הוא רק ילד."

"אתה כועס?" הוא שואל, מתרפק עלי, "נכון שכן, שאתה נורא נורא כועס?"

"כן, אני די כועס אמנון."

"ומה תעשה לי?" הוא מתרומם על אמות ידיו, מציץ בתקווה בפני.

אני עוצם עיניים בעייפות. "לא עוד פעם אמנון, בחייך, עוד לא נמאס לך?"

"לא. אני רוצה שתראה לי עד כמה אתה כועס."

"אתה חתיכת סוטה מופרע, אתה יודע את זה?"

"כן." הוא לוחש לאוזני, "וגם אתה."

"לפחות תנעל את הדלת." אני נכנע באנחה, אבל אם באמת הייתי סובל מזה הרי הזין שלי לא היה מזדקף בשמחה כזו, נכון?

הוא מדלג בשמחה לדלת, נועל וחוזר עם משחה וקונדומים ומזנק עלי. "תפסיקי להשתולל, פרענקית משוגעת שכמוך." אני נוזף בו, נשכב עליו, מרתק אותו תחתי, מטלטל אותו קצת, מוציא עליו תסכולים, מתעלל בו להנאת שנינו ולבסוף צונח מתנשף על גופו. "אני זקן מידי לדברים כאלו נוני."

הוא צוחק. "כל פעם אותו דבר, כבר שלוש שנים אתה מספר לי שאתה זקן מידי, די כבר, טיפש."

"אני כבר אראה לך טיפש, פרא אדם שכמוך, בסדר, תישאר פה עד ששוב יהיו לך סיכות בתחת ותרגיש שאתה חייב ללכת, אבל הפעם אמנון נעשה את זה לפי הכללים שלי, אתה שומע?"

"בסדר, איזה כללים?"

"קודם כל אתה לא מתחיל לשנות לי כאן סדרי בראשית. לא רוצה מוזיקה צעקנית ולא בלגנים וטלפונים באמצע הלילה. רוצה שקט ושלווה, ברור?"

"כן, כן, פולנייה משעממת שכמוך. בגלל זה אתה מרגיש זקן, כי אתה חי כמו זקן."

"אני חי כמו שאני אוהב לחיות. אני לא מפריע לך, אל תפריע לי."

"בסדר יורם, מה עוד?"

"בלי להפריע לי לכתוב. כשאני יושב מול המחשב זה קדוש. אני עובד ואני מבקש לא לדבר איתי, לא לרקוד סביבי, לא להתחיל למזמז אותי ובטח שלא לזרוק עלי כוסות."

"אתה לא תתגבר על זה אף פעם?"

"לא."

"בסדר, בלי כוסות. מה עוד?"

"לא לעשן בבית, ואם אתה יכול לא לעשן בכלל, עוד יותר טוב."

"אוף! אתה כזה סבתא נודניקית."

"וגם בלי לשתות, אני שונא לראות אותך שיכור. זה מבאס אותי."

"לא נכון, זה מפחיד אותך."

"בסדר, אז זה מפחיד אותי. אני שונא את זה. כשאתה שתוי אתה מתנהג כאילו שאתה כבר לא אתה. איך היית מרגיש אם אני הייתי נעשה פתאום שונה? רגזן ואלים ופראי?"

הוא שותק, מביט בי בעיניים גדולות ויפות, חושב על דברי. "גם אתה לוקח לפעמים את העוגיות האלו ומתמסטל." הוא מנסה להתווכח.

"רק כשכואב לי ובזמן האחרון זה קורה לעיתים מאוד רחוקות."

"אתה דווקא נחמד כשאתה בסוטול."

"שכחת כמה כעסת עלי כשהייתי מסטול במסיבה של הראל?"

"כי התחלת לדבר על זיונים."

"לפחות לא קיללתי וניסיתי להרביץ."

"ניסית לזיין אחרים." הוא מתעצבן, שוב מקנא.

זה משעשע אותי. "הזמנתי אותך להצטרף, לא?" אני צוחק. הוא מזנק עלי בנהמת כעס ונאנח בשמחה כשאני נשכב עליו ומועך אותו, מעביר לחי זיפית על החזה שלו, "וזה מזכיר לי עוד דבר אמנון, בלי התקפי קנאה בבקשה."

"בתנאי שתיקח גם אותי כשאתה הולך לזיין."

"מה, למקס? אבל אתם מתחילים לשתות ונעשים מגעילים. לא מוכן."

"אתה פשוט לא מוכן להתחלק איתו עם אף אחד."

"אולי, אבל זה לא עסקך. אני ומקס זה משהו שלא נוגע לך, ברור?"

"שטויות, אין דבר כזה. טוב, בוא נעזוב את הקשר החולני שלך עם מקס, מה עם אחרים?"

"אין אחרים, רק אתה, מפגר אחד."

"תראו מי מדברת על מפגרים? מה שלומך גברת בז`ז`ינה?"

"אני מזהיר אותך אמנון, אל תעצבן אותי."

"וואלה? אני ממש פוחד."

"כדאי שתתחיל לפחד." אני אומר, מושך ומשכיב אותו על ברכי, מפליק על ישבנו החשוף ואחר כך מסתער עליו. הוא רועד, צועק, נאבק בי ונושך אותי כשאני מפסיק. "אל תפסיק, עוד."  

אחר כך אנחנו נרדמים וישנים עד הצהרים, וכשבוני חוזר הביתה הוא מגלה מאוכזב שעדיין לא הכנתי פיצה ומתנחם בקושי בבורקסים שאני ממהר להפשיר למענו. "בסדר, אני סולח לך רק כי אמנון חזר אתמול, אבל שזה לא יקרה ביום שישי הבא." הוא נוזף בי, מחסל עוד צלחת מרק עוף עם שקדי מרק, ורץ למסעדה בה הוא ממלצר.

אני מתחיל להכין את הפיצה. אמנון זוחל למטבח ומתיישב באנחה מול שיירי המרק. "מה, זה כל השקדים שנשארו?" הוא מתלונן, "מה אתה עושה?"

"פיצה. הייתי צריך לעשות קודם, אבל נרדמתי."

"ומה נעשה בסילווסטר?"

"אתה תעשה מה שבא לך, אני אעשה מה שעשיתי בשנה שעברה."

"אבל בשנה שעברה לא עשית כלום."

"כן, וגם לפני שנתיים לא עשיתי כלום ואני מתכוון להמשיך במסורת הזו גם בשנה הבאה."

"לא נלך לחגוג קצת? טיפונת? רק עם חברים?"

"אם לחברים קוראים הראל אז לא."

"אולי בכל זאת יורי?" הוא מפציר, מביט בי במבט לח, מתחנן. "אני מבטיח להיות נחמד ולא לשתות, ולהידבק אליך כל הערב ו..."

"אמנון, אנחנו תמיד רבים כשאנחנו הולכים למסיבות. אולי תלך בלעדי?"

"טוב, עוד נדבר על זה. אפשר לעזור לך? רוצה שאני אלך לקניות?"

"אל תתחיל להיות לי פתאום נחמד ומועיל, זה לא יעזור לך, לא חוגג סילווסטר."

הוא צוחק, לוקח את הסל ואת הפתק שהכנתי ומבטיח שעוד נדבר על זה. יש לי הרגשה שהשנה אני אחגוג סילווסטר על אפי ועל חמתי.