הכל סיפורים

זה התחיל בט"ו בשבט

נפגשתי עם עלמה באוניברסיטה, שנינו למדנו היסטוריה, אצלה זה היה חוג ראשי ואני שעוד לא החלטתי מה אהיה כשאגדל סתם ליקטתי לי נקודות לתואר הראשון הכללי שלי. בתום הסמסטר הראשון היא הציעה לכל הכיתה להתכבד במבחר של פירות יבשים מתוך מגש קל-קר ארוז בצלופן שהביאה לכבוד החג, והזמינה את כל הכיתה לטיול ט"ו בשבט בטרסות המתחדשות על הכרמל.

"ומה אם ירד גשם?" שאל מייק במבטא האמריקאי החמוד שלו.

"נרוץ בין הטיפות." צחקה עלמה וקרצה אלי.

"תגיד, איפה הן, הטרסות האלה?" שאל אותי מייק בדאגה, "אני יודע שהן על הכרמל." הוסיף במהירות כחושש שאלגלג על בורותו, "אבל איפה בדיוק?"

"אין לי מושג." הודיתי, "אבל אם הן באזור של השריפה הגדולה אז הן כנראה..."

"איזה שריפה גדולה?" תהה מייק ומצחו העלה קמטי מחשבה בעוד מבטו מזדגג כמו שהיה קורה לו תמיד כששוב כולם דברו מהר מידי על משהו שהוא לא הבין.

"השריפה של 2010 זו שהיה בה אסון האוטובוס?" הסברתי, מבחין שהוא ממשיך לבהות בי במבט אטום. "בדצמבר 2010 הייתה שריפה גדולה מאוד על הכרמל, פחדו שבית הסוהר דמון יישרף ושלחו אוטובוס של צוערים כדי לפנות את הכלא, אבל האש התקדמה מהר מידי והאוטובוס עם כל מי שהיה עליו נשרף. זה היה אסון השריפה הגדול ביותר בארץ, נהרגו בה איזה ארבעים צוערים של המשטרה." הרחבתי וביארתי.

מייק הנהן ברצינות אם כי אני די מפקפק אם הבין משהו, ושלף מחברת קטנה ועט דקיק משתלשל ממנה. "אז באיזה אוטובוס מגיעים לטרסות האלה ובאיזה יום ושעה?" תלה בי עיניים כחולות שהמשקפים הדקים שרכבו על חוטמו לא הסתירו את יופיין.

"אני לא חושב שיש אוטובוסים לכרמל, מה דעתך שאני אקח אותך עם הגרוטאה שלי? איפה אתה גר?"

הוא מסר לי את כתובתו, מציין קצת בעצב שבעוד שבועיים הוא אמור לעבור משם כי בעל הבית רוצה לשפץ ולא מוכן לחדש לו את החוזה, והוא מחפש במרץ אבל לא מצליח למצוא דירה במחיר סביר."

"כמה זה סביר בשבילך?" חקרתי בחוסר נימוס, מבחין משועשע מעט איך חוסר הטקט הישראלי שלי מכבה את חיוכו האדיב וגורם לו להתכווץ לתוך עצמו.

"סליחה שאני נדחף לך ככה לעניינים, אבל אני לא סתם מחטט, התפנה אצלנו בדירה חדר ורציתי לדעת אם זה מתאים לך." הסיכוי לפתור את בעיית הדיור שלו שחררה את חרצובות לשונו של מייק והתברר שהוא משלם על חור קטן ומגעיל בעיר התחתית בלי מכונת כביסה ובלי מזגן אלף שבע מאות ₪ לא כולל חשמל ומים, וביותר מזה הוא לא יכול לעמוד.

"כל שותף אצלנו משלם אלף חמש מאות ₪ ואנחנו מתחלקים בהוצאות מים חשמל טלוויזיה ואינטרנט ככה שזה יצא לך בערך אותו דבר, ולפחות אצלנו הדירה חדשה ומסודרת ויש מזגן בכל חדר ומכונת כביסה ומדיח. רוצה לבוא לראות?"

מייק הסכים ברצון, התלהב מהדירה ועד שהגיע מועד הטיול הוא כבר אכלס את החדר הפנוי בדירת ארבע השותפים שלנו ששכנה סמוך לאוניברסיטה, ובעידודם המשותף של כל השותפים ובנות זוגם השתלט על המטבח, ומידי ערב הפיק ממנו תבשילים טעימים ומזינים, אם כי למרבה הצער הגביל את עצמו לתפריט צמחוני בלבד.

בערב ט"ו בשבט בדקתי בקפידה את תחזית מזג האוויר שלא בישרה טובות והתקשרתי לעלמה לשאול אם היא בטוחה שבאמת יהיה טיול. "אמרו שהגשם הרציני יתחיל רק אחרי הצהריים, אבל אם אתה פוחד להירטב אז תישאר בבית." השיבה עלמה בשוויון נפש מהול במעט בוז שגרם לי כמובן להבטיח לה שאין לי שום בעיה להירטב, הצהרה שהצטערתי עליה מרות למחרת כשהגשם קר מעורב בברד הרטיב אותנו עוד לפני שהגענו לטרסות המשוקמות ההן.

רצנו מהר חזרה למכוניות, צוחקים ומנסים להגן על ראשנו בעזרת מטריות שהתקפלו ונהרסו בגלל הרוח החזקה. "בוא איתי." משכה אותי עלמה למכוניתה בעוד מייק, שלמרבה המזל שמר בשבילי על מפתחות מכוניתי, פותח את דלתותיה באדיבות לפני שלוש בנות שמנמנות וצחקניות שהסתובבו תמיד יחד.

הגעתי לדירתי רק למחרת בערב אחרי שבגדי הלחים יובשו וגוהצו בידיה החרוצות של עלמה שאירחה אותי בדירתה. היא ייבשה אותי, חיממה אותי, האכילה והשקתה אותי ובלילה גם הלינה אותי במיטתה, ולמחרת אפילו השאילה לי מטריה, ומאז הפכנו לזוג.

עלמה הייתה בת הזוג המושלמת, היא הייתה יפה, מסודרת, חרוצה, שאפתנית מאוד וידעה בדיוק לאן פניה מועדות. היא רצתה להיות מורה להיסטוריה בתיכון, רצתה להתחתן אחרי שיהיה לה תואר שני ולהיכנס להיריון רק אחרי שתתבסס במקום העבודה, וללדת שני ילדים, עדיף בן ובת בהפרש של שלוש שנים זה מזה, ורצתה שהשותף שלה לחיים יהיה גבר מודרני ופמיניסט שיחלוק אתה את כל מטלות הטיפול במשפחה, ולא יפריע לה לפתח קריירה.

היא גילתה לי את כל תכניותיה בזמן שאכלנו את ארוחת הצהריים שהיא הכינה לשנינו. האוכל היה אכיל למדי, ואני שהייתי קפוא ורעב זללתי בתיאבון, שומר לעצמי את דעתי שמייק מבשל הרבה יותר טוב ממנה. אחר כך היא התיישבה להתכונן למבחני סוף הסמסטר, מניחה לי לעיין ברשימות המסודרות להפליא שלה.

היא התחילה להתעניין בתכניות שלי לעתיד רק אחרי הסקס הראשון שלנו שכמו האוכל היה לא רע, אבל גם לא טוב במיוחד, ובעיקר קצר מידי לדעתי. ניסיתי להתנצל אבל עלמה לא הבינה על מה אני מדבר, אמרה שהכל היה ממש בסדר ואין לה טענות ומיד החלה לחקור אותי על עברי ועל איך אני רואה את עתידי. עניתי לה בקצרה ובכנות שהורי גרושים, אימא חיה בגרמניה ואבא בלונדון, הם תומכים בי כספית, אבל  חוץ מזה אני בקשר די רופף עם שניהם. אני עושה תואר ראשון כללי ועוד לא יודע במה אני רוצה להתמחות, ואין לי מושג מה אני רוצה לעשות כשאגמור ללמוד.

"אין לך שום תכניות לעתיד?" נפערו בפליאה עיניה החומות היפות של עלמה.

"אה... אני ומייק התנדבנו לחפירות בנחל המערות בפברואר, אני מקווה שלא יהיה שם קר מידי." ליטפתי את שדיה הקטנים והחמימים, "תבואי לבקר אותנו?"

היא בחנה אותי במשך כמה שניות לפני שאמרה שכן, בוודאי שהיא תבוא, זה אתר ממש מעניין והיא תשמח לראות אותו.

שנתיים וחצי אחר כך כבר היינו זוג ותיק ומקובע בהרגליו. אני התנדבתי, בדרך כלל בחברת מייק, לחפירות ארכאולוגיות בכל מקום שבו נחפרו חפירות באזור הגליל, ובשאר הזמן עמלתי על תואר בארכאולוגיה, בעוד עלמה שכמעט סיימה את לימודי ההיסטוריה שלה התחילה לתור אחרי בית ספר שיקבל אותה כמורה. נפגשנו כמעט כל יום באוניברסיטה, במשך השבוע יצאנו לסרטים ולהצגות, וכל סוף שבוע ישנו יחד, אבל אני המשכתי לגור בדירה השכורה שלי עם מייק ועוד שני שותפים שהתחלפו מידי פעם, ועלמה המשיכה לגור לבד בדירה הגדולה והיפה שלה. ידעתי שהוריה האמידים עוזרים לה כספית, אבל כל פעם שתהיתי כמה היא משלמת שכר דירה ומציע לה שנתחיל לגור יחד כדי להקל עליה את הנטל הכספי היא הייתה מתחמקת בחן ומצליחה להסיח את דעתי. רק כשחגגנו שנתיים של זוגיות וסוף סוף הוזמנתי לפגישה עם הוריה הבנתי למה. הדירה הנאה ורחבת הידיים של עלמה לא הייתה מושכרת, היא הייתה שלה, מתנה מסבא וסבתא שלה לכבוד יום הולדתה העשרים ואחת. ההורים של אביה היו יהלומנים הולנדיים, דתיים ואמידים מאוד. גם הוריה של עלמה היו די דתיים אם כי פחות שמרנים, אבל עדיין עלמה חששה מאוד לספר להם שאני קיים ולפני שהפגישה אותי איתם עמדה על כך שנודיע להם שאנחנו מאורסים.

"מה מאורסים?" השתוממתי, "כאילו... מאורסים עם טבעת והכל, בשביל מה?"

"כי זה חשוב להם מאוד ו... בבקשה אורון?" שלפה עלמה טבעת כסופה משובצת מה שנראה כמו חתיכת זכוכית מנצנצת, ונתנה לי אותה. "הנה, תענוד לי אותה." הושיטה לי את אצבעה.

מרגיש מעט אידיוטי השחלתי את הטבעת על אצבעה ושאלתי אם אני אמור לכרוע ברך ולבקש את ידה.

"עכשיו זה קצת מאוחר מידי." גיחכה עלמה בעצבנות, וסובבה את הטבעת על אצבעה, "מה דעתך עליה?" הושיטה לי את כף ידה. בחנתי את הטבעת הנאה ושאלתי אם היא מכסף.

"לא, בטח שלא." אמרה עלמה בתוקף, ונראתה נעלבת מעט, "זה זהב לבן משובץ יהלום, אבא בטח ישאל אז הנה הקופסה והקבלה."

הצצתי בקבלה וכמעט נחנקתי, "זה המון כסף, למה היית צריכה לבזבז כל כך הרבה כסף על תכשיט? לא עדיף היה להוציא את הסכום הזה על משהו מעשי?"

"כן." הסכימה עלמה בזעף, "אבל אם אנחנו רוצים להתחתן בלי מריבות משפחתיות אז אין ברירה." היא נשאה אלי מבט מודאג, "אתה רוצה להתחתן איתי אורון, נכון?"

"אה... כן, בטח." נישקתי אותה, שואל את עצמי מתי בעצם זה קרה, באיזה שלב של ההכרות שלנו הוחלט שנתחתן, אבל היא הייתה חמודה וחמימה כל כך, ואחרי שבוע בלי סקס הייתי ממש חרמן, והדבר האחרון שרציתי היה להתווכח אתה.

הוריה של עלמה - זוג נאה ומטופח בגיל העמידה היו אדיבים מאוד כלפי. הם הזמינו אותנו למסעדה טובה ויקרה, בחנו בעניין את טבעתה של עלמה, שאלו אותי בנימוס על תכניותיי, הביעו צער מאופק על כך שהורי לא גרים בארץ, ואחר כך עברו לדון בבעיות הפוליטיות והכלכליות של הארץ. רק אחרי הקינוח הם חזרו לנושאים אישיים ושאלו אם נסכים להניח להם לארגן את החתונה שלנו. על פניה של עלמה שעד אותו רגע ישבה בין שניהם מתוחה ועצבנית עלה חיוך זוהר, והיא נחפזה לאשר שכן, היא תשמח מאוד להניח להוריה לארגן לה את החתונה.

"רק רגע עלמה," הפסיק אביה את ההשתפכות הנרגשת שלה, "עוד לא שמעתי מה דעתו של אורון?"

"אני מסכים כמובן." נחפזתי להגיד, "כל מה שישמח את עלמה מקובל עלי."

"ומה עם ההורים שלך? הם יוכלו להגיע?"

"אני מקווה שכן, ברגע שנקבע תאריך אני אודיע להם." עניתי, מתפלא עד כמה הגיוני ורגוע אני נשמע למרות שבתוך תוכי הרגשתי שאני בכלל מאופרה אחרת.

"הרגשתי שאני בתוך מין חלום לא מציאותי כזה, שזו הצגה ושום דבר שקרה שם לא קורה באמת." ניסיתי לתאר את הרגשתי למייק שהקשיב לי בשתיקה.

"אז אתה בעצם לא רוצה להתחתן אתה?" שאל מייק לבסוף, "חשבתי שטוב לך אתה?"

"כן, היא... אנחנו מסתדרים לא רע, נוח לנו יחד, אבל... לא יודע, אני מרגיש שאני לא ממש בשליטה, שהכל קורה לי מעצמו, בלי שהחלטתי על כלום." קמתי והתמתחתי, "אני ממש עייף והגב כואב לי." התלוננתי והלכתי לישון.

למחרת התעוררתי כרגיל בשש בבוקר, ולחרדתי לא הצלחתי לקום מהמיטה, כל תנועה שילחה גלי כאב בגופי. "מה קרה, מה כואב לך?" נבהל מייק שנזעק לחדרי לשמע גניחותיי.

"הגב," נאנחתי, "פה ופה ופה, אוי... אני לא יכול לזוז, יש לך משהו נגד כאבים?"

מייק הביא לי בקבוק עם אופטלגין נוזלי שקיבל פעם כשהיה לו כאב שיניים. "צריך לקחת חמישים טיפות, חכה, אני אביא כפית ומים." נתן לי את הבקבוק וחזר למטבח, אבל הכאב היה בלתי נסבל ועוד לפני שובו פתחתי את הבקבוק ולגמתי את כל תוכנו שהיה מר בצורה בלתי נסבלת.

"מה עשית?" נבהל מייק והגיש לי כוס מים, "תשתה, תשטוף מהר את המר."

לגמתי את כל הכוס והמרירות אמנם נשטפה, אבל הלחץ העדין של השלפוחית הפך להיות חזק ומטריד, "אני חייב להשתין." גנחתי וניסיתי להגיע לאסלה, אבל כל מה שהצלחתי לעשות היה לשבת בקושי במיטה, וגם זה גרם לי לכאבים איומים.

"חכה אני כבר מביא." רץ מייק לשירותים וחזר עם דלי פלסטיק אדום ששימש אותנו לשטיפת הרצפה.

"לא, מה פתאום, עזוב." מחיתי וניסיתי שוב לקום, אבל זה כאב כל כך... בלית ברירה השתנתי בתוך הדלי, מודה בליבי למייק שהיה רגיש דיו להניח לי לבד, אבל אחרי שצנחתי בגניחת כאב חזרה למיטה הוא שוב צץ בחדר השינה, אמר לי להפסיק להיות ילד, דברים כאלה קורים לפעמים, לקח את הדלי והלך לרוקן אותו לאסלה, ואחרי כמה דקות חזר עם מגש עמוס באוכל. "ארוחת בוקר." חייך אלי בחביבות, והתיישב לאכול יחד איתי.

כאב לי כל כך עד שאפילו לאכול היה לי קשה. אחרי כרבע שעה החל האופטלגין לפעול את פעולתו הברוכה והכאב התעמעם מעט, אבל הייתי אחוז בחילה, ובקושי הצלחתי לסיים פרוסת טוסט אחת וחצי כוס קפה לפני שצנחתי שוב על המיטה, גונח מרוב כאב שלא הרפה אפילו לרגע.