הכל סיפורים

פלדנקרייז

מפתיע כמה זמן לקח לי להבין שהצרה הזו לא הולכת לעזוב אותי כל כך מהר, ושאין בעולם אף רופא שיניף שרביט קסמים או ישלוף גלולה שתבריא אותי כהרף עין. רק אחרי חודש ארוך חם ומיוסר שבו התאכזבתי כל בוקר מחדש מכך שאני לא מסוגל לדלג בקלילות לאסלה, לצחצח שיניים כבדרך אגב בלי להישען, מיוסר מכאב, על השיש בעזרת מרפקי שנעשו עם הזמן פצועים ומשופשפים, ואחר כך לזחול פחות או יותר על ארבע חזרה למיטה לעוד יום של שממון דאוב ומיוזע.

כל יציאה מהבית הייתה מסע מתיש ומכאיב מאוד, ובכל זאת, כל פעם מחדש, אזרתי עוז, לגמתי מלוא פי אופטלגין מר ממוות, חיזקתי אותו בכדור וולטרן, ונדחסתי גונח למכוניתי כדי לשחר את עצתו של עוד מומחה גב אחד שהציל מאות סובלים אומללים, ואולי יצליח להביא גם לי מזור. לנהוג היה לי קשה מידי ולמזלי מייק, ולפעמים אפילו עלמה, התנדבו להיות הנהגים שלי והסיעו אותי מרופא אחד לשני. בין לבין ביקרתי גם במכוני הדמיה ובבתי מרקחת ודגמתי כל מיני מרפאים אלטרנטיביים. עשיתי צילום סי. טי. וצילום אם. אר. אי. שמצאו מעט מאוד ממצאים חשודים בעמוד השדרה שלי, מה שלא הפריע לשני רופאים פרטיים יקרנים מאוד לנסות לפתות אותי לעשות אצלם ניתוח שלטענתם רק הוא יושיע אותי. אחרי כחודש ויתרתי בצער רב על הוולטרן המושיע שעשה שמות בלחץ הדם שלי, ועברתי לכדור אחר שגרם לי לטשטוש ונמנום, אבל הזיק פחות לכבד העייף שלי. ניסיתי פעמיים מדקרת בשיטה הסינית שלא הועילה לי כלל, והתחייבתי בקלות דעת לטיפול שבועי אצל רפלקסולוגית רוחנית חמודה וטובת לב שפינקה את כפות רגלי בקרמים ריחניים אבל שוב, לא הועילה לי כלל.

בסופו של דבר עלמה שציפתה בקוצר רוח להבראתי כדי שנוכל סוף סוף לנצל כראוי את חופשת הקיץ ולטוס לאירופה, לעשות קניות בלונדון ואחר כך לטייל בעמק הלואר, לגמוע יינות אנינים מיקביי בוטיק קטנים ומיוחסים, ולשוטט בין טירות קסומות עתיקות, איבדה את סבלנותה ודרשה בתוקף לדעת מה אני מתכנן לעשות כדי להיפטר מכאבי הגב העקשניים האלה.

"לא יודע," השבתי בכנות, "כל רופא אומר לי משהו אחר, איך אני יכול לדעת מי צודק?"

"לא נכון." התווכחה עלמה, "היו שני רופאים שאמרו לך לעשות ניתוח."

"כן, אבל..."

"מילא אתה פוחד מניתוח, את זה עוד אפשר להבין," המשיכה עלמה להוכיח אותי, "אבל אני לא מבינה למה לא הסכמת לקבל את הזריקה בשר"פ מהרופא הרוסי השמן."

"כי היה לו פרצוף של חוקר בק.ג.ב. וידיים של קצב, כואב לי מספיק גם בלי שאחד כזה יתקע בי זריקה."

"אז למה לא הסכמת לפחות לשים חגורת גב כמו שהוא המליץ?"

"באוגוסט! השתגעת?"

עלמה נאנחה בתסכול ושאלה מה יהיה עם הטיול שלנו?

מתוסכל עוד יותר ממנה גיליתי לה שגם אם הייתי מבריא באורח פלא (בשלב זה של חיי התחלתי להשלים עם נכותי וחשבתי שאני נדון לבלות את כל חיי במיטה, סובל מכאבים עם כל תנועה), בזבזתי את כל הכסף שחסכתי לטובת הטיול על תשלום לרופאים הפרטיים ולטיפולים מיותרים.

"אבל קופת חולים מחזירה לך את הכסף, לא?"

"רק תשלום חלקי מאוד וגם זה לא על הכל. על הדיקור והרפלקסולוגיה אין החזר."

"טוב, אז אני אשלם עבורך." אבדה עלמה את סבלנותה.

"אלף לא," השבתי בעלבון, "ובית, גם אם כן אז נראה לך שאני מסוגל? כואב לי ללכת לבית שימוש, איך אני אטייל בעמק הלואר?"

פניה של עלמה נפלו ועיניה התמלאו דמעות, "עבדתי כל כך קשה השנה, ממש חיכיתי לטיול הזה." התלוננה.

"אז תיסעי, מה הבעיה? את בחורה עצמאית, פמיניסטית, למה את לא יכולה לטייל לבד?"

"אתה בטוח? איך אני יכולה להשאיר אותך כאן לבד?"

"הוא לא לבד." התערב מייק שעמד בגבו אלינו, מתעסק עד לאותו רגע בניגוב אבק ממדפי הספרים שלי, "סעי ותבלי, מגיעה לך חופשה, אורון יהיה בסדר גמור, אני אשגיח עליו."

"ומה עם החופשה שלך, לך לא מגיע לנוח?"

"אני כבר טיילתי מספיק בצרפת ובאנגליה." הצטחק מייק, "החופשה שלי היא להתנדב בחפירות בבית שערים."

"אוי, החפירות בבית שערים." נזכרתי בצער, "גם אני תכננתי להשתתף בהן."

"אני אחפור גם בשבילך." ניחם אותי מייק בטוב לב, "ואולי, אם תרגיש יותר טוב בחודש הבא, תוכל לבוא איתי ולעזור בשטיפה של החרסים. זאת לא עבודה קשה."

עלמה העוותה את פניה במורת רוח אבל שתקה, מה שלא ממש עזר, כי היא ידעה לשתוק שתיקות צועקות ורבות משמעות. הארכאולוגיה בכלל, והחפירות בפרט, עוררו בה תרעומת רבה. מילא, כל זמן שהיה מדובר בהתנדבות ברשות העתיקות של כמה ימים בשנה, אפשר היה לסבול את זה, אבל הלהיטות הגדולה וההולכת שגיליתי לגבי הארכאולוגיה, וההתעקשות שלי לקבל תעודת חופר ולנסות להתקבל לעבודה ברשות העתיקות עוררה בה כעס רב.

"אבל מה הבעיה שלך? במה מורה להיסטוריה טובה יותר מארכיאולוג." ניסיתי להבין מה מקור ההתנגדות שלה לעיסוקי בחפירות ובמחקר ארכיאולוגי.

"במשכורת." השיבה עלמה בפשטות אכזרית. "ברשות העתיקות משלמים מעט, וזו עבודה קשה ומלוכלכת, וחוץ מזה איזה מין עבודה זו לבן אדם מבוגר, להתרוצץ בין כל מיני ג'בלאות ולחפור באדמה בכל מיני פינות במדבר, ואני לא יודעת איפה עוד."

"יותר טוב מאשר לנסות להכניס קצת היסטוריה לראשים של מתבגרים משועממים וחרמנים." השבתי בעלבון, "שלא לדבר שגם משרד החינוך לא משלם משכורות כל כך טובות."

"בשביל אישה זו משכורת סבירה לגמרי, והחופשות של משרד החינוך ממש טובות לאימהות." השיבה לי עלמה תשובה לא פמיניסטית בעליל, ולפני שהספקתי לציין זאת הוסיפה שאף אחד לא אומר שהיא חייבת לקבל משכורת ממשרד החינוך דווקא, "קל מאוד למצוא עבודה באירופה עם תעודת הוראה. בהולנד, בצרפת, בבלגיה ואפילו בארצות הברית יש המון בתי ספר יהודיים שמחפשים בנרות בחורות שיכולות ללמד בעברית." הדהימה אותי.

"אין מצב שאני עוזב את הארץ." השבתי מיד בתקיפות.

"גם אם זה רק לכמה שנים, עד שנתבסס כלכלית." הפצירה עלמה, ולפני שהספקתי להגיד לה שאני מסרב אפילו לשקול את הרעיון כי כבר חייתי בחו"ל כילד, מה שגרם למשפחה שלי להתפרק, ואין לי שום חשק לחזור על החוויה כמבוגר, היא מיהרה לשנות נושא וביקשה שלא נריב בבקשה, והצליחה, כמו שהיא מצליחה תמיד, להשתיק אותי.

כמה ימים אחרי שעלמה נסעה לטיול הנכסף שלה באירופה הלכתי לרופא המשפחה שלי כדי לחדש את המרשמים לתרופות נגד כאבים, והופתעתי לגלות שבמקום דוקטור כצמן, הרופא הקשיש והחביב שלי, יושבת לה גברת שמנמונת אחת, ומעיינת בפנים חמורות מאוד במסך המחשב שלה. "אתה אורון לווינסקי?" שאלה, "אני דוקטור דפנה, המחליפה של הרופא שלך שיצא לחופש."

הנהנתי וצנחתי לכיסא, מתאפק לא לצעוק מכאב כשישבני פגש את מושב העץ הקשה.

"אני רואה שממש כואב לך." העלתה הרופאה הבעת הזדהות על פניה, "איך הגעת לכאן?"

"חבר הסיע אותי, הוא מחכה לי בחוץ." הושטתי את זרועי למכשיר למדידת לחץ הדם החדש והמשוכלל שהיא שלפה. דוקטור כצמן הוותיק לא סבל אותו, הוא בכלל לא הסתדר עם מכשירים מודרניים - בקושי הדליק את המחשב, והתעקש להשתמש במכשירים המיושנים של פעם, אבל הרופאה הזו הייתה שונה. היא בדקה את לחץ הדם שלי והזעימה פנים אל הספרות הדיגיטליות האדומות, הראתה לי על מסך המחשב שתוצאות בדיקות הדם שלי ממש גרועות, ואחר כך העלתה אותי על משקל דיגיטלי שבנוסף גם מדד את גובהי.

"ירדת במשקל." הודיעה לי, "וגם הגובה שלך..." היא בחנה אותי בחשדנות, "פעם היית מטר שמונים וחמש, איך זה שאתה פתאום מטר שמונים ושלוש?"

"אין לי מושג." הודיתי, "אולי התכווצתי? כמה ירדתי במשקל?"

"שמונה קילוגרם, אתה בדיאטה?"

"לא, אני סתם לא רעב רוב הזמן, וכל הזמן יש לי בחילה."

"זה כנראה בגלל התרופות נגד כאבים. רק שתדע שהן הורסות לך לאט לאט את הכבד, ומכבידות על הכליות המסכנות שלך. אני רואה שהמליצו לך על ניתוח."

"כן, אבל ממש לא בא לי."

"ובצדק, אורתופדים אוהבים לחתוך את הקליינטים שלהם, והרבה פעמים בלי שום תועלת, לדעתי ניתוח צריך להיות המוצא האחרון." הפתיעה אותי הרופאה לטובה, "מה עם רפואה אלטרנטיבית, ניסית?"

"עשיתי דיקור ורפלקסולוגיה, נורא יקר ולא מועיל בכלל."

היא הנידה את ידה בביטול, "אני מתכוונת לרפואה אמיתית, לא לפלצבו."

"למה פלצבו? יש אנשים שזה כן עזר להם, או ככה הם מספרים."

"כן, שמעתי את הסיפורים האלה." היא רכנה לעברי, "אתה צעיר מידי לסבול כל כך מכאבי גב. לפי הצילומים שלך אין לך פריצת דיסק והתזוזה הקטנה הזו של החוליות שכולם נורא רוצים לנתח היא בטח משהו מולד שלא אמור לגרום לך לכאב, אתה יכול להגיד לי איפה בדיוק כואב לך?"

"בעיקרון בגב התחתון, אבל שמתי לב שהכאב זז מפה לשם, לפעמים זה בצד ימין, לפעמים בשמאל, לפעמים הוא יורד לישבן ואפילו לירך, ולפעמים הוא באמצע. ניסיתי הכל, הלכתי להמון רופאים, הוצאתי המון כסף, אפילו נסעתי באוטובוס עד תל אביב לרופא אחד ששם עליך חגורה שמותחת אותך... עזר כמו כוסות רוח למת, והנסיעה באוטובוס הייתה פשוט עינוי, מזל שהחבר שלי נסע איתי ועזר לי. הוא אפילו מרח עלי משחה דביקה כזו שהשם שלה ברח לי כרגע מהראש שהייתה אמורה לרפא אותי, אבל הכאבים לא הפסיקו לרגע." עיני התמלאו דמעות של רחמים עצמיים, "דוקטור נמאס לי, אני סובל כבר מעל חודשיים, החברה שלי נסעה לחופש בלעדי, ואני לא אתפלא אם גם החבר יתייאש ויברח ממני גם כן. כולם ימשיכו בחיים שלהם ואני אשאר במיטה לבד עם דלי בשביל להשתין בו, וערמת כדורים שהורסת לי את הכבד והכליות."

"נו, נו, נו..." סירבה הרופאה להתרשם, "אני מבינה שקשה לך, אבל לא צריך להגזים, רע מאוד שאתה שוכב כל הזמן במיטה. זה רק מחמיר את מצבך."

"אבל כואב לי לזוז." יבבתי.

"אני יודעת, ולכן אני רושמת לך הפניה לפיזיותרפיה, אבל הבעיה שיש תור ארוך למכון של קופת חולים, ובינתיים, עד שתתקבל, אני ממליצה לך ללכת להידרותרפיה, חברי קופת חולים משלמים שם מחיר מופחת, וכדאי לך גם לבדוק מה פלדנקרייז או טאי צ'י יכולים לעשות בשבילך."

"טאי צ'י זה לא לזקנים סינים כאלה? ומה זה בכלל פלדנקרייז?"

"טאי צ'י זו באמת שיטה שבאה מסין, ופלדנקרייז זו שיטת הפעלה של הגוף ש... מכיר את התמונה הזו של בן גוריון שעומד על הראש?"

"כן."

"אז מי שלימד אותו לעמוד על הראש זה איש אחד בשם משה פלדנקרייז שהמציא מין שיטה כזו של הפעלת הגוף ש..."

לא הייתה לי סבלנות לתיאוריות מסובכות, "גם לבן גוריון כאב הגב?"

"כן, נדמה לי שכן."

"וזה מה שעזר לו, לעמוד על הראש?"

"יכול להיות," פקפקה הרופאה, "אני לא בטוחה. הנה," דחפה לידי את ההפניה לפיזיותרפיה, "את ההפניה תשמור בשביל ההידרותרפיה, ותתקשר לבחורה הזו, הוסיפה כרטיס ביקור קטן וצנוע בשחור לבן, "שמעתי שהיא העמידה על הרגליים כמה אנשים שכבר איבדו תקווה."

בדרך חזרה סיפרתי למייק מה הרופאה אמרה לי ושאלתי אותו מה כדאי לי לדעתו – טאי צ'י, או פלדנקרייז? מייק שקל את שאלתי בכובד ראש, והודה שאין לו מושג, אבל עד כמה שהוא מבין בטאי צ'י צריך לעמוד כל הזמן, והוא יודע שזה קשה לי.

"ובפלדנקרייז עומדים על הראש." התייאשתי.

"על הראש?" התפלא מייק, "אתה בטוח?"

"אני כבר לא בטוח בכלום." הודיתי, נשענתי לאחור ועצמתי עיניים, חושק את שיני בכאב כל פעם שמייק עבר מעל במפר.

"מה דעתך שננסה למרוח עליך משחת בן גאי?" הציע מייק, "הוא די מסריח, אבל אולי זה יעזור? קניתי שפופרת בבית מרקחת והרוקח הנחמד אמר שיש מצב שזה יקל עליך."

"בסדר, מה שתגיד." גנחתי.

ברגע שהגענו הביתה עזר לי מייק להתפשט עד לתחתוני ולשכב במיטתי. כאב לי מידי לשכב על הבטן, אבל הצלחתי לשכב על צידי כדי להניח לו למרוח עלי את המשחה שהייתה בעלת ריח חזק ומוזר, וחיממה את עורי בצורה לא נעימה.

"אוי, זה ממש חזק, שורפות לי הידיים." רץ מייק לרחוץ את כפות ידיו, "איך הגב?"

"לא יודע, יש לי הרגשה מוזרה, כאילו קיבלתי כוויה, והריח ממש גועלי, תעשה טובה מייק ותבדוק בגוגל מה זה הפלדנקרייז הזה."

מייק התיישב מול המחשב ושקע בקריאה בעוד אני מנמנם קלות. התעוררתי כשהוא התיישב לצידי על המיטה אמר שהפלדנקרייז הזה נשמע ממש מעניין ועושים אותו גם בשכיבה ככה שאולי זה יתאים לי, כיסה אותי בפיקה, והעיר שבאמת רזיתי קצת ושעכשיו כשהשמש שוקעת נעשה קצת קריר ומרגישים את הסתיו, ושאל אם אני רעב.

"לא, ממש לא." נרעדתי, "אני..." הסתובבתי בזהירות והבטתי בפניו המודאגות, "אני לא חושב שהמשחה הזו עזרה, אבל נהדר מצידך שניסית ושאתה כל הזמן עוזר לי ותומך בי, תודה מייק, אתה חבר נהדר." ליטפתי קלות את זרועו.

הוא הסמיק ונראה נבוך בצורה מצחיקה, "זה בסדר," אמר במבוכה מסורבלת, "אני... זה, ממש בסדר אורון, רוצה אולי תה או משהו?" שאל ונמלט למטבח עוד לפני שהספקתי להגיד כן תודה.

איזה בחור חמוד ומצחיק, הרהרתי לעצמי בעודי ממתין לתה שלי, יכול להיות שעלמה צודקת והוא באמת הומו, ואם כבר מדברים על עלמה, למה היא לא מתקשרת לאחרונה? לא שמעתי ממנה כבר שלושה ימים.