הכל סיפורים

היית צריך לדעת

מאז שתקפו אותי כאבי הגב הארורים הללו המעטתי מאוד ללכת, וגם כשהלכתי הייתי הולך כפוף וגונח מחמת הכאבים. די התביישתי להסתובב ככה, כמו איזה זקן נכה, ואם לא הייתי חייב העדפתי להישאר בבית, אבל לפעמים הייתי חייב להגיע לעוד רופא או מטפל, ולמרות שניסיתי להימנע מכך נאלצתי לפעמים לדדות בציבור, וכל אחד היה יכול להבין שיש לי בעיה ושאני סובל. להפתעתי הרבה, במקום ללעוג לי או להתעלם ממני בנימוס, רוב האנשים שראו את מצבי האומלל החלו לעוץ לי עצות שלא חפצתי בהן, ולספר לי על כאבי הגב שהם או מי מקרוביהם או מכריהם סובלים מהם. סיפורי הכאבים והסבל ששמעתי לא יספרו מרוב, וכמובן שלכל אחד הייתה דעה אחרת על הדרך לטפל בכאבי גב.

היו דווקא אנשים שכן צידדו ברעיון הניתוח, אם כי כולם הודו שמדובר בניתוח קשה שההחלמה ממנו ממושכת ומסובכת, ולעומתם היו אלה שהזהירו אותי שלא אעז לעבור ניתוח, וגיבו את אזהרותיהם בסיפורי זוועה על ניתוחים שרק החמירו וסיבכו את מצבם של האומללים שהפקירו את גופם לרופאים.

"אני כבר יכול לכתוב אנציקלופדיה לבעיות גב." רטנתי באזני מייק, "למה כל מי שאני פוגש חייב לספר לי על בעיות הגב שלו ושל הקרובים והחברים שלו, איך זה שלכל כך הרבה אנשים יש בעיות גב?"

"יש לזה הרבה סיבות." השיב לי מייק בכובד ראש, "קודם כי אתה הולך בזמן האחרון להרבה מומחים לבעיות גב, וברור שכל מי שאתה פוגש שם סובל מכאבים, ושנית כי כיום אנשים יושבים הרבה ולא עושים מספיק ספורט, וחלק גדול מהם גם שמנים, לא אתה, אתה נראה נהדר, בעיקר מאז שרזית, אבל..." הוויז הכריז שהגענו למחוז חפצנו והפסיק בכך את נאום הנחמה של מייק שהשתתק והתרכז בחנייה.

"אני אלך לסידורים שלי ואחזור בעוד שעה לאסוף אותך." הזכיר לי בעודו ממתין בסבלנות עד שאשלוף את עצמי לאט לאט מהמכונית.

"אחלה, להתראות." חייכתי אליו חיוך קפוץ והשתרכתי לאיטי לאורך שביל בטון מתפורר שהוביל לדירונת מרופטת שעל דלתה היה שלט קרמיקה צבעוני שהכריז באופטימיות - אסתר רז מדריכה לפלדנקרייז

ברגע הראשון חשבתי שנפלה טעות. הגברת אסתר רז ציינה בטלפון שהיא בעלת ניסיון של שלושים שנה בהדרכת פלדנקרייז, ולכן ציפיתי לפגוש אישה בגיל העמידה, אך את פני קיבלה אישה קטנה ודקיקה שנראתה לי במבט ראשון כצעירה מתבגרת. רק כשהתקרבתי יותר הבחנתי בשיבה שזרקה בשערה הקצוץ בתספורת צעירה ושובבה, ובקמטים העדינים סביב עיניה המאירות בכחול עליז. היא מצאה חן בעיני ממבט ראשון – חיוכה היה טבעי ושמח, ולחיצת ידה הקטנה חמימה ואיתנה. "תחלוץ נעלים." הורתה לי, "ותסתובב קצת בחדר."

צייתי מנסה ללכת זקוף ככל האפשר, אבל זה כאב ואנחה נפלטה מפי. "בוא, שב." הורתה לי אסתר על כורסה, התיישבה מולי והחלה לשאול אותי בן כמה אני, מה מצבי המשפחתי, במה אני עוסק, מתי החל הכאב ומה עשיתי עד היום כדי להקל על עצמי? רק אחרי שהתחלתי לספר לה על עצמי ועל תלאותיי קלטתי שגבי החל לכאוב יום אחרי שעלמה החליטה להתחתן איתי וציינתי את העובדה המשונה הזו באזניה.

אסתר הנהנה קלות והמשיכה לתחקר אותי, "למה אתה לא גר עם בת הזוג שלך? למה אתם יחד רק בסופי שבוע?" תהתה, גורמת לי להרגיש פתאום שיש משהו מוזר קצת בזוגיות שלי עם עלמה.

"כי... אה... זה פשוט... לכל אחד מאתנו יש את העיסוקים שלו, שנינו לומדים ועובדים ו... אה... האמת שאף פעם לא ממש דיברנו על זה." התחלתי להסביר, אבל עוד לפני שהגעתי לסיפור על הדירה שהיא קיבלה מסבא וסבתא העשירים, ועל הוריה השמרנים והעשירים גם כן, פילחה את גופי אחת מאותן התכווצות זוועתית מהסוג שהיו פוקדות אותי לפעמים בלי אזהרה מראש. לפתע חשתי מעין אדוות כאב חולפת דרכי, מתחילה בקצה ראשי, עוברת לאורך עמוד השדרה שלי כמו ברק לוהט ומסתיימת בתחושה שמסמר מלובן נתקע בשיפולי גבי.

אסתר הביטה בי מתעוות מכאב ומבט חומל עלה בעיניה, "אתה מסוגל לקום?"

הנהנתי וקמתי לאט, נאחז במסעד הכורסה.

"בוא, תנסה לעלות לשולחן הטיפולים." עמעמה אסתר את האורות בחדר, פרשה בזריזות את הסדין שמייק הטוב ארז בשבילי על המזרן הדק שהיה מונח על שולחן הטיפולים הרחב, והוסיפה שתי כריות רבועות, דקות וקשות שהיא הניחה עליהן את הציפה התואמת. "הנה, לאט לאט." הדריכה אותי לעבר הדום עץ קטן שעמד למרגלות השולחן. "תשכב איך שנוח לך." הורתה לי, ואני בחרתי לשכב על צידי הימני, רגלי מקופלות אל בטני. היא רכנה מעלי והחלה לגעת בעדינות בכתפיי, בצווארי ובמותניי. "אפשר לגעת בך בבטן?" שאלה.

אישרתי שכן וידיה רפרפו על חזי ובטני, "אתה מתוח מאוד, כולך מכווץ." אחזה במרפקי והרימה אותו באוויר, מניחה לזרועי להתדלדל חופשית. "תרפה." הורתה לי, "תנסה להפוך לבובת סמרטוטים." טלטלה בעדינות את מרפקי.

זה היה קשה יותר מכפי שאפשר לשער, אבל הצלחתי בסופו של דבר לרפות את שרירי כתפיי, ואסתר משכה ודחפה בעדינות את זרועי פנימה והחוצה לתוך מפרק הכתף, אחר כך ביקשה ממני להסתובב על צידי השני והעניקה את אותו הטיפול גם לזרועי ולכתפי השנייה. להפתעתי כאבי הגב שלי פחתו והצלחתי לשכב פרקדן על גבי, רגלי כפופות. אסתר הורתה לי להניע את ברכי ימינה ושמאלה, ונזפה בי כשהתאמצתי יותר מידי לדעתה. "תפיל את הרגלים בלי להפעיל כוח." הורתה לי, "ותנשום, אתה עוצר את הנשימה, קח נשימה ארוכה מהאף, תוציא את האוויר מהפה ותוך כדי כך תרים את האגן, אבל בעדינות, זו תנועה ממש קטנה, אל תעשה שום דבר שמכאיב לך, ואל תעשה שום מאמץ, זה הכלל בפלדנקרייז, בלי כאבים ובלי מאמצים."

השעה חלפה במהירות הבזק, אסתר הדליקה את האור והורתה לי איך לרדת מהשולחן בצורה בטוחה ולא כואבת. קודם להוריד את השוקיים מהשולחן, ואחר כך להיסמך על המרפק, לשמור על גב עגול וראש כפוף ולהתיישב לאט. יצאתי משם בגב זקוף, מרגיש כמו אדם חדש, ועוד במכונית סימסתי לאסתר שהיא קוסמת וכבר מזמן לא הרגשתי כל כך טוב.

"נהדר," ענתה לי, "תשתדל לשמור על התחושה הזו ואל תשכח לתרגל פעם ביום ולנשום כל הזמן."

צייתי לה בשמחה, מרגיש הרבה יותר טוב, עד שיום אחר כך עלמה התקשרה אלי וסיפרה לי מה עשתה, ולאן הלכה, ומה ראתה, מתנצלת שלא שמעתי ממנה כמה ימים, ומודיעה לי שהיא החליטה להאריך את הטיול בעוד שבועיים כדי לקפוץ לביקור בהולנד אצל סבא וסבתא שכבר לא ראתה מזמן ואולי גם אבא ואימא יקפצו לביקור, זה בסדר מצידי?  אמרתי שזה כמובן בסדר, הבעתי צער שאני לא איתה, ואיחלתי לה באדיבות ביקור משפחתי נעים ולא שכחתי גם למסור דרישת שלום להוריה ולסבא וסבתא שלה. זו הייתה שיחה נחמדה ומלאת חיבה, לא נאמרה אפילו מילה קשה אחת, אבל אחרי שניתקתי את הטלפון הייתי שוב מכווץ מכאבים, ונאלצתי לחזור וללגום אופטלגין רק כדי להגיע למיטה. קיוויתי שהמצב ישתפר מעט מחר אבל זה לא קרה, לא הצלחתי לקום אפילו לשירותים ושוב היה על מייק להביא אלי את הדלי.

לקראת סוף השבוע התקשרתי לאסתר והתחננתי שתפנה לי שעה כי אני במצב נוראי. היא הסכימה לקבל אותי ביום שישי אחרי הצהריים, ונאנחה כשזחלתי פנימה לאט ובייסורים.

"איך הצלחת לנהוג ככה?" נחפזה לפרוש את הסדין שלי על שולחן הטיפולים.

"לא הצלחתי, מייק הסיע אותי, אני באמת לא יודע מה הייתי עושה בלעדיו, בטח גווע מרעב." נשכבתי לאט לאט ותוך אנחות על השולחן, סיפרתי לה מי זה מייק, משבח את טוב ליבו והחברות הנאמנה שלו, והתלוננתי שהשיפור ארך זמן ממש קצר.

"מתי התחיל לכאוב לך שוב?" חקרה אסתר והרימה את מרפקי למעלה, מטלטלת אותו קלות לרמז לי שעלי להרפות.

"באמצע שיחה עם עלמה, אמרתי לה שאני מרגיש יותר טוב ופתאום שוב... פאדיחה כזו, בקושי הצלחתי לא לצעוק מרוב כאבים." רק המחשבה על עלמה גרמה לי להתעוות מכאב, "איך אני אלך ככה לחופה?" קוננתי, מתאפק לא לייבב מרוב כאב ותסכול.

"אני לא יודעת." אמרה אסתר בקול שלו, וחזרה וביקשה ממני להתרפות ולהניח לה לטפל בי, אבל התקשיתי בכך מאוד, וגם בתום הטיפול נשארתי דווי וכואב.

אסתר סירבה לתת לי לשלם לה על הטיפול, "לא הועלתי לך בכלל." אמרה בעצב.

"אבל ניסית, מגיע לך תשלום." ניסיתי לדחוף לידה את שטר מאה הש"ח. היא סירבה, מביכה אותי מאוד, ולבסוף הגענו לפשרה, אני אשלם לה בתנאי שאלך הביתה ואנסה לחשוב מה היה בשיחה עם עלמה שגרם לשרירי להתכווץ ככה?

זה לא שהרעיון לא עלה קודם במוחי, אבל עד אז הדחקתי אותו בזריזות, מסרב לחשוב על זה עד שמייק שהסיע אותי לטיפול ההידרותרפיה הראשון שלי העיר, כמדבר לפי תומו, שלפעמים נדמה לו שאני במצב הזה כי הגוף שלי מתנגד לרעיון החתונה עם עלמה.

"אל תדבר שטויות!" נזפתי בו בחריפות, "עלמה בחורה מקסימה, ואנחנו יחד כבר כמעט שלוש שנים, אין לי שום סיבה לא לרצות להתחתן אתה."

מייק שתק, נזוף, ואני שהתמלאתי בושה וחרטה למראה פניו הקודרות התנצלתי ממושכות, מאשים ברגזנות שלי את הכאבים שמטריפים אותי.

"זה בסדר," ענה לי, מחנה בזהירות את המכונית, "אני לא כועס ולא נעלב, אתה סובל כבר כמה חודשים, וברור שזה מצב נוראי שעולה לך על העצבים, אני במקומך כבר הייתי יוצא מדעתי, אבל בכל זאת... טוב, אולי עדיף שאני אשתוק, אין לי זכות להגיד דבר כזה."

"איזה דבר? נו, בחייך מייק, אם יש לך משהו להגיד תגיד אותו."

הוא שתק רגע, ואז הסתובב אלי ולהפתעתי ראיתי דמעות בעיניו, "אף פעם לא שמעתי אותך אומר שאתה אוהב אותה, או אפילו מתגעגע אליה, וגם היא... ברור שהיא מעריכה אותך ומחבבת אותך והכל, אבל אתה בטוח שהיא באמת אוהבת אותך?"

"בטח שכן." התעצבנתי שוב, "אחרת למה היא ביקשה ממני להתחתן איתה?"

"לא יודע." משך מייק בכתפיו, "יש כל מיני סיבות להתחתן, ולא תמיד הן אהבה."

"אל תדבר שטויות," התזתי ברוגז, "ובכלל, ממתי אתה כזה מומחה לאהבה ולבחורות? אף פעם לא ראיתי אותך עם אף אחת."

מייק החוויר והידק את לסתו בצורה שרמזה לי שהוא כועס מאוד, "וגם לא תראה." אמר בקרירות שהעבירה בי מעין צמרמורת. אף פעם לא רבנו ככה והידיעה שהוא כועס עלי החרידה אותי.

"זה בגלל שאתה הומו?" לחשתי, מופתע למה המילה הזו מעלה בלחיי סומק כה עז. פתאום האדמתי כמו בתולה ביישנית ששמעה לראשונה בחייה בדיחה גסה

"כן." אמר מייק ביובש, "ואני לא מבין למה אתה מופתע כל כך, אתה מכיר אותי כבר שנים, היית צריך לדעת את זה מזמן."