הכל סיפורים

מסמר בגב

מוזר איך רק עכשיו שמתי לב כמה בחורים יפים מסתובבים ברחוב, פתאום הבנתי את הגברים הדפוקים האלה שמסובבים את הראש אחרי בחורות יפות ושורקים אחריהן, ואפילו מעירים הערות אידיוטיות. תמיד חשבתי שזו התנהגות מאוסה ובזויה שגובלת בהטרדה מינית ולא הבנתי מה לעזאזל הם חושבים לעצמם, הבהמות האלו? אני עדיין חושב ככה, גם אם אתה מתפעל מאוד מיופייה של מישהי, ונורא דחוף לך שהיא תדע מה אתה מרגיש, יש דרך יותר נעימה להגיד ולהגיב, אבל פתאום הבנתי אותם, הבנתי אותם לגמרי.

החניתי את הרכב קצת רחוק מידי, שונא להידחף לחנייה צפופה ולפחד כל הזמן לדפוק למישהו את האוטו, וכל הדרך סובבתי את הראש לפה ולשם, משתאה ומתפעל מהכמות האדירה של צעירים יפים ושחומים, וכמעט לא לבושים, שהסתובבו ברחובות. מאיפה הם הגיעו, כל העלמים היפים האלו ואיך זה שאף פעם לא שמתי לב כמה צעירים יש בעולם? ואז ראיתי פתאום את היפה מכולם, את ניסן כחול העיניים שעטה על גוו המחוטב להפליא גופיית סבא לבנה פשוטה שהבליטה את שריריו. הוא בדיוק יצא מהחנייה הסמוכה לבריכה, ופחות או יותר נתקל בי. "ניסן." אמרתי, מופתע ומתפעל.

ניסן נעצר והביט בי בפליאה, מקמט קלות את מצחו כשואל מי אני ומאיפה אני מכיר אותו, ואז נזכר וחיוך נחמד האיר את פניו היפים, "נפגשנו בשבוע שעבר בבריכה, תזכיר לי איך קוראים לך."

"אורון." אמרתי, בולע אותו בעיני, הוא היה בכפכפים פשוטים ובמכנסי התעמלות שחורים רגילים, וכאמור בגופייה לבנה, הבגדים הכי פשוטים ורגילים בעולם, ובכל זאת נראה כמו נסיך, וגם התנהג כמו נסיך, בנימוס ובחביבות מקסימה. הלכנו יחד לכיוון הבריכה ששכנה בחצר האחורית של בית פרטי, חבויה מאחורי גדר עץ צנועה, ודיברנו, מספרים זה לזה על בעיות הגב שלנו שבגללן הגענו עד הלום.

ניסן גילה לי שהוא עבר תאונה, האוטו היה טוטאל לוס, סיפר לי בחיוך מתנצל, אבל למזלו הוא חגר חגורת בטיחות, וכרית הבטיחות התנפחה והגנה עליו, הוא חשב שיצא ללא פגע, אבל למחרת קם עם גב תפוס וכואב, ואחרי שבוע של כאבים שלא חלפו הפנה אותו הרופא להידרותרפיה, וגם המליץ על פלדנקרייז, אבל זה נשמע לו כבר מוגזם, מה, הוא יעשה התעמלות עם חבורת קשישים? הצטחק ניסן.

"פלדנקרייז זה לא בדיוק התעמלות, ואפשר לעשות את זה בכל גיל." תיקנתי אותו, אבל אני לא בטוח שהוא שמע אותי כי נקלענו לתוך חבורה רועשת וצבעונית של בני נוער צעקניים ועליזים.

"מאז שהחופש הגדול התחיל אי אפשר לזוז, הילדים האלה נמצאים בכל מקום." התלונן ניסן בעליזות, "ומילא זה שהם צועקים ומתרוצצים כל הזמן, רק תראה את הבנות האלה, מסתובבות חצי ערומות כל הזמן... איך בן אדם אמור להתרכז ככה?" גיחך.

"גם אתה לא ממש לבוש." ציינתי את המובן מאליו, ופתחתי את השער לחצר של הבריכה הטיפולית.

"כן, אבל אני בחור, למי אכפת מה אני לובש? אני יכול להסתובב רק בתחתונים ואף אחד לא יסתכל."

אל תהיה בטוח, חשבתי לעצמי בשקט. הנחתי את תיקי והתחלתי להתפשט, משתדל לא להסתכל ולא כל כך מצליח, לכיוונו של ניסן שפשט גם הוא את בגדיו, דוחס אותם בחוסר סדר לתוך שקית. אני לעומתו קיפלתי בקפידה את בגדי וסידרתי אותם יפה בתיק, מקפיד להשאיר את המגבת למעלה ככה שאוכל לצאת ומיד להתנגב.

"איזה מסודר אתה אורון," התפעל ניסן, "אימא שלך בטח מאוד מרוצה ממך."

"לא גרתי עם אימא שלי באותו בית מאז הבר מצווה, אחרי שהורי התגרשו עברתי לגור בפנימייה, הייתי צריך לדאוג לעצמי וככה למדתי להיות מסודר." הסברתי, מתאמץ לא להישמע עצוב כמו שהרגשתי.

היה שיעור מוצלח מאוד, רצוף צחוקים ובדיחות. שתי המאמנות, שלי ושל ניסן, עשו כמיטב יכולתן כדי למצוא חן בעיני ניסן, לשעשע אותו ולהנעים את זמנו בבריכה וגם אני זכיתי מן ההפקר. כבר הייתי בטוח שניסן סטרייט לגמרי וגם אם לא, הוא היה אמנם בחור נחמד מאוד, בעל מזג חביב ויפה להפליא, אבל די מפונק וממש לא העיפרון הכי מחודד בקלמר. אי אפשר היה להשוות אותו למייק המשכיל והפיקח. אחרי האימון  נפרדתי בחיבה מניסן וניסיתי שוב להתקשר למייק אבל לשווא כמובן. הוא פשוט לא היה זמין ודמיוני הפרוע העלה שוב תמונות שלו מבלה במיטה עם האקס שלו שהצטייר בדמיוני כגבר נאה, שרירי ובטוח בעצמו, ושוכח לגמרי מקיומי.

"אוי ואבוי!" נבהלה אסתר, "מה קרה, למה אתה ככה?" אחזה במרפקי וטלטלה את זרועי, "כולך תפוס." פסקה בעצב.

"אני קצת לחוץ בגלל המבחן האחרון שאני צריך לעשות, אני באמת לא יודע למה, זה חומר די קל, אבל מבחנים תמיד מלחיצים אותי."

"אהה..." המהמה אסתר והחלה לעבוד על צלעותיי, מנסה להגמיש אותן מעט, "ומה שלום מייק?" רמזה לי להסתובב על צידי השני.

"אין לי מושג." סיננתי בזעף, וגנחתי מחמת הכאב, "אני מרגיש כאילו תקוע לי מסמר בגב." התלוננתי.

"למה אתה מתכוון שאין לך מושג?" התעלמה אסתר מתלונותיי, והחלה לעבוד על כתפיי.

"אני לא מצליח להשיג אותו." התוודיתי, ואחרי שכבר פתחתי את סגור ליבי לא הצלחתי להתאפק יותר וגוללתי בפניה את כל חשדותיי ודאגותיי.

היא הקשיבה בשתיקה, ורק אחרי שסיימתי להשתפך שאלה בפשטות למה, במקום להתענות בחשדות, אני לא נוסע לברר מה באמת קורה?

"נוסע לאן, לקפריסין?" נדהמתי, "אבל המבחן."

"אמרת שהוא בעוד יומיים, תעשה את המבחן ותיסע."

"כן, אבל... אבל..."

"הבעיה היא כספית או שאתה פשוט פוחד לגלות מה באמת קורה?" נגעה אסתר כדרכה בשורש הבעיה.

"אני פוחד." הודיתי, "וחוץ מזה אני גם די תפרן, אבל זו בעיה קטנה יותר, אני אבקש מהורי כסף, הם ישמחו לעזור לי, אבל כן, אני פוחד. ומה אם הוא באמת חזר לאקס שלו? מה אני אעשה אז? אצעק עליו, אבכה, אזמין אותו לדו קרב? אני לא חושב שאני בנוי לעשות סקנדלים."

"אני לא יודעת אורון, השאלה היא אם אתה בנוי להתמודד עם האמת."

"לא יודע." עניתי בכנות.

"אם לא תיסע לא תדע."

"נכון." השבתי, ויותר לא דברנו על הנושא, אבל מיד אחרי המבחן, שהיה קל להפתיע, התקשרתי לאימי ושאלתי אם היא יכולה להלוות לי חמש מאות יורו.

"בטח," השיבה אימא בלי לשאול אפילו בשביל מה אני צריך את הכסף, "אבל אל תקרא לזה הלוואה אורוני, זו תהיה המתנה שלי בשבילך ליום ההולדת שלך, מה שלומך חוץ מזה, איך הלימודים?"

"בסדר, סיימתי היום את המבחן האחרון ואני טס לקפריסין. יש שם איזה חפירה מעניינת שאני רוצה להתנדב אליה."

"ומה עם הבחורה הזו שאתה יוצא איתה, גם היא נוסעת?"

"לא אימא, עלמה ואני... זה נגמר."

"לא נורא, תהיה אחרת."

"אל תבני על זה." השבתי בקצרה, מחמיץ את ההזדמנות לצאת מהארון, טוב, הרי כבר הודיתי שאני פחדן.

אחר כך התקשרתי לאבא וביקשתי גם ממנו כסף בשביל לנסוע לקפריסין, להשתתף בחפירות. גם הוא שמח לתת לי חמש מאות יורו כדי להיפטר ממטרד חיפוש מתנה ליום הולדתי, וגם הוא שאל על עלמה והצטער לשמוע שנפרדנו.

"קיוויתי שתתחתן איתה." הודה.

"כן, גם היא חשבה ככה, אבל אני לא חושב שאני אתחתן אי פעם." השבתי בקצרה.

אבא נאנח, "הכל בגללנו, אבל אתה חייב להבין שלא כל נישואים חייבים להיות גרועים כמו שלי ושל אימא, אם תמצא את האישה המתאימה תהיה מאושר כמו שאני מאושר עם אדית, וכמו שאימא מאושרת עם אלכס."

למה לא ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי לו שאני לא אהיה מאושר עם אף אישה כי אני מעדיף גברים? אם היו שואלים אותי הייתי אומר ששתקתי כי זה דבר שלא אומרים בטלפון, ועדיף לצאת מהארון בפגישה פנים אל פנים, אבל ביני לביני ידעתי שזה תירוץ. פשוט פחדתי, וגם, אי שם בירכתי מוחי, העדפתי לא לוותר על האופציה של לחזור להיות סטרייט במקרה שיתברר שאני לא חזק מספיק לעמוד בחיים של הומו.

איזה מזל שכיום אפשר לעשות הכל דרך האינטרנט, ולא צריך לצאת מהבית כדי לקנות כרטיס טיסה, לשכור רכב ולהזמין חדר במלון.

מאחר והורי היו נדיבים כל כך הרשיתי לעצמי להזמין מונית שלקחה אותי מהבית ישר לשדה התעופה, ומזל שברגע האחרון נזכרתי להתקשר לאסתר ולבטל את הפגישה הבאה שלנו. "אתה נוסע לקפריסין." שמחה אסתר, "כל הכבוד ושיהיה בהצלחה."

"תודה אסתר, תודה על הכל."

"בבקשה, ואגב, מה אתה מתכנן לעשות במקרה שתגלה שהחשש שלך נכון."

"אני לא יודע, אני די בטוח שאני לא אצעק ולא אעשה למייק סקנדל, רוב הסיכויים שאני פשוט אחזור בשקט הביתה, אשכח את הפרק ההומואי בחיי ואחפש לי בחורה נחמדה שתרצה להתחתן איתי."

אסתר שתקה רגע ואז נאנחה, "תעשה מה שאתה רואה לנכון אורון, אתה מבוגר מספיק להחליט לבד איזה חיים אתה רוצה לחיות, אבל תביא בחשבון שאם תחזור להיות סטרייט תעבור את כל החיים שלך בהרגשה שתקוע לך מסמר בגב."