הכל סיפורים

נדב התעורר למחרת בשעה מוקדמת מידי, ומנומנם גישש אחרי יוני, ורק אחרי שמצא את הצד שלו במיטה ריק וקר נזכר באירועי הערב הקודם והצטמרר מפחד ומדאגה. איך, בגלל טעות טיפשית של כמה דקות שתויות ושכוחות למחצה, מתמוטט עליו כל עולמו? ומה זה אומר על הזוגיות והאהבה שלהם שמקרה קטן וחסר חשיבות כזה מחרב אותה?

הוא שירך את רגליו לשירותים, השתין ואחר כך צחצח את שיניו, מתבונן באומללות בפניו שנראו מבוגרות ועצובות. הוא לא היה מגולח, עיניו היו אדומות ונפוחות ותחתיהן צצו שקיות כהות ומכוערות. מדהים עד כמה הצער והדאגה כיערו והזקינו אותו. גם החשש שהוא עומד להישאר לבד אחרי שנים כה רבות של זוגיות מאושרת הכביד על ליבו. איך יוני יכול לעשות לו דבר נורא כזה? לזרוק אותו בגלל שטות כזו? למה הוא לא מבין עד כמה נדב אוהב אותו? נו די להתבכיין כמו ילדונת, הוא צריך להתעשת, לחשוב על איך ומה הוא יכול לעשות כדי להסיר מעליו את רוע הגזרה, ועם מדברים על גזרות, איך יוני מתכנן להתמודד עם המחלה הארורה הזו שמוצצת ממנו את כוחותיו לבדו, בלי עזרתו של נדב שאוהב אותו ומסור לו כל כך? בטוח שהרעיון כלל לא עלה במוחו, הרי הוא מכיר היטב את עקשנותו וגאוותו של יוני, הוא יעדיף למות בודד וחולה ולא לקבל עזרה ממי שלדעתו בגד בו, איך אפשר להכניס לראשו העיקש שזיון סתמי בין שני שיכורים שלא יודעים אפילו אחד את שמו של השני לא נחשב לבגידה? לא, אין דרך להסביר את זה ליוני, איש העקרונות הגאה והעקשן.

נדב נאנח, מיואש והחל להתגלח, תוהה אם יש בכלל טעם להילחם על הזוגיות הזו, הוא אמנם אוהב את יוני בכל ליבו ואף פעם לא יפסיק לאהוב אותו, אבל הם יחד כבר חמש עשרה שנים למען השם, אפילו במושגי סטרייטים זה המון זמן, ובמושגי הומואים זה פשוט נצח, והבגידה לכאורה הזו, הרי היא לא צצה סתם ככה, מתוך האוויר, היא באה בגלל שיוני הזניח אותו, סירב יותר מידי פעמים לסקס, הפנה אליו כתף קרה ואדישה זמן רב מידי.

או. קי. עכשיו כבר ברור שזה קרה בגלל המחלה שהחלישה אותו וגרמה לו עייפות לא טבעית, ולא כי יוני מאס בו, אבל אז הוא לא ידע את זה, הוא פשוט רצה לחגוג מעט בראש השנה האזרחית, זה הכל, אבל מצד שני האם זה הכל, באמת? לא! מה זה כל התירוצים המטופשים והחלשלשים האלה? העובדה הלא נעימה היא שהוא שגה, הוא מעד, למרות כל הצהרות האהבה שלו ברגע האמת הוא כשל ולא הבחין שבן זוגו היקר פשוט חולה. בושה וחרפה, אתה גבר בן ארבעים ושתיים מתנהג באנוכיות ילדותית כמו בן טיפש עשרה חרמן ולא כמו אדם בוגר שעיניו בראשו, הודיע נדב באכזריות לבבואתו שכמו התכווצה והצטמקה נוכח התוכחות שהטיח בה בלי לדעת שבחדר הסמוך שוכב יוני במיטתו הקרה, מתגעגע אליו ונוזף בעצמו בלשון קשה לא פחות. אז פעם אחת הוא שתה קצת יותר מידי והתנהג כמו דביל, זו סיבה לזרוק חמש עשרה שנה של אהבה ומסירות וכיף ושמחה? הרי ידעת בשקט, בלב, שמשהו לא בסדר אצלך, ידעת שזו לא סתם שפעת קשה במיוחד אלא יותר מזה, ובמקום להודות בפני נדב שאתה חלש וקשה לך שתקת והנחת לבן זוגך היקר, האוהב, המסור והנאמן לחשוב שנגמר לך ממנו, שמאסת בו, וזו התוצאה, ועכשיו אתה יורד לחייו וכועס עליו בגלל בגידה?

הוא הבוגד? לא יוני, אתה הבוגד, צריך שניים לטנגו, ובטנגו הממושך והנפלא שרקדתם במשך זמן רב כל כך אתה זה שדרכת לו על הרגליים, ועכשיו אתה עוד מתלונן ומאשים אותו? הוא הלך לישון בוכה ואומלל ואתה עזבת אותו לבד? ובגלל מה? בגלל שטות קטנה וחסרת חשיבות שהוא זוכר בקושי? תגיד תודה שאף אחד מכם לא נדבק בווירוס הארור הזה ותעשה כל מה שאפשר לשקם את הזוגיות שלכם, הרי אתה יודע היטב שבלי נדב אין לך סיכוי, ובטח גם אין טעם לנסות להבריא.

יוני התעטף בשמיכתו וחפז לחדר השינה שלהם, אבל לחרדתו גילה שהוא ריק. "נדב!" צעק ופתח בתנופה מבוהלת את המקלחת, גם היא הייתה ריקה, העדרו של נדב היכה בו כמו אגרוף בבטן, ראשו הסתחרר והיה עליו לאחוז בכיור כדי לא ליפול אפיים ארצה, מוכה בדידות וייאוש.

"יוני, מה אתה צועק שם? מה קרה?" צף והגיע אליו קולו של נדב מהמטבח, נשמע רגיל ויום יומי כאילו זה סתם עוד בוקר רגיל.

"כלום, שום דבר, אני פשוט..." הוא נשם נשימה עמוקה, מייצב את קולו ואת הבעת פניו, והחל למרוח קצף גילוח על לחייו הדוקרניות, "יש מצב לקפה?"

"כן, בטח, עוד רגע." קרא נדב, מקפיד על טון רגוע, מעמיד פנים כאילו אין חדש והכל בסדר, ואפילו התחיל לנשום שוב כרגיל כשמזג את המים הרותחים על גרגרי הקפה הנמס, וחייך מעט כשמזג לקפה חלב.

"יש עוגה או משהו?" שאל יוני ונכנס למטבח כשהוא מגולח, מסורק ומדיף ריח רענן של משחת שיניים.

"בבקשה." הניח נדב צלחת עם כמה פרוסות עוגה לפני יוני, והוסיף את ספל הקפה.

"ואתה?" הדף יוני את הצלחת קלות לאמצע השולחן.

"שמעת מה הרופא אמר, לי אסור." נאנח נדב, "בשבילי רק פריכיות אורז וגבינה."

"אם אתה לא אז גם אני לא, אם דיאטה אז שנינו ביחד." הודיע נדב באבירות.

חיוכו של נדב התרחב, "באמת יפה מצדך, אבל לא חבל לזרוק את העוגה לפח? אחרי שהיא תיגמר נעבור שנינו לפריכיות." הבטיח.

"בסדר." הסכים יוני, לגם מהקפה, נגס מהעוגה המתפוררת והמתוקה מידי, ואחר כך הישיר מבט לעבר נדב, "אז מה הלאה, מה עושים עכשיו?"

"מה שתרצה." השיב נדב, וחלל קליל ושמח החל להיפער בין צלעותיו, מרחיב את נשימתו וזוקף את כתפיו.

"תראה נדבי," פתח יוני בנימה מתנצלת והבריש את כפו בליטוף קליל, "אתמול הייתי מאוד עצבני, ויכול להיות שזרקתי כמה מילים לא במקום..."

"זה בסדר גמור." נחפז נדב לקטוע את התנצלותו, "אתה צדקת לגמרי, הייתי מגעיל ואגואיסט, עשיתי שטויות נוראיות וסיכנתי את שנינו, אני ממש מצטער יוני."

"אני יודע, עזוב," קטע אותו יוני בזריזות, "העיקר שלא נדבקנו, עכשיו בוא נשכח את הסיפור המיותר הזה ונתחיל לקדם עניינים." הצהיר בסמכותיות שמילאה את נדב שמחה, ופקד עליו להביא דף ועט.

יוני נחפז והגיש לנדב את מבוקשו והנהן כשיוני הודיע שדבר ראשון עליהם להכין רשימת משימות ולארגן אותה לפי סדר עדיפויות. "רופאים, תרופות, ולא לשכוח לבקר נטורופתית, שמעתי שיש אחת מעולה שגם קוראת בגלגל העין, קוראים לזה אירידיולוגיה, נועה סיפרה לי שהיא פשוט קוסמת, היא היחידה שפתרה לה את בעיית גלי החום שלה, אני בטוח שאחרי כמה חודשים של אוכל בריא ותרופות נחזור לעצמנו, בחגים השנה אני רוצה להיות בברצלונה ואולי נספיק גם לתת קפיצה קטנה לפורטוגל, מה דעתך נדבי, אתה מסכים?"

"כל זמן שלא תשכח להוסיף לרשימה שלך שתמיד נישן יחד." רכן נדב מעל השולחן ונישק את יוני על פיו, "אני מסכים לכל מה שתגיד."