הכל סיפורים

אחרי שהכול נרגע, הילדה הפסיקה לבכות וחזרה לאימא שלה ושולחן האוכל שוב היה נקי הסתלקנו כל אחד להתעסק בענייניו. הוא התארגן, התקלח, החליף בגדים והסתלק לעבודה, פולט לעברי שלום חטוף, ואני שטרחתי באותה עת על ניקיון המטבח, מקרצף בחמת זעם את הכיריים, עניתי לו בנהמה עמומה, מקפיד לא להביט בו.

אין לי מושג איך הוא הרגיש, אבל אני כעסתי עליו כל כך עד שהייתי קרוב להרביץ לו. אני מניח שזה עוד סימן להתבגרות – לריב ולכעוס על בן הזוג בגלל מחלוקות על חינוך ילדים ולא בגלל ויכוח על מקום בילוי או בגידה, או משהו טיפשי אחר שפעם העסיק אותי וכיום נראה לי מגוחך לגמרי.

ביליתי את יום שישי במיטה, מול הטלוויזיה, מחלק את תשומת ליבי בין עיתוני סוף השבוע ליומן החדשות – עוד סימן בדוק לקשישות – ולבסוף התגברה עלי העייפות ונרדמתי בשעה מוקדמת להחריד, רק כדי להתעורר לפנות בוקר בגלל חלום מרגיז להפליא שהמחיז לפני בצורה מופלאה את הבעיות העומדות בפני בתקופה הזו של חיי - חיים עם בן זוג שמגדל ילד בלי שיהיה לו מושג ירוק על חיי משפחה תקינים ועל גידול ילדים.

תמיד התפעלתי מהדרך בה תת ההכרה שלי הצליחה להדגים בפני את בעיותיי. היצירתיות שאני מפגין בחלומותי מדהימה אותי כל פעם מחדש, ונפלא בעיני איך אני זוכר בצורה מדויקת ובהירה את החלומות החשובים, ושוכח במהירות את אלה שעליהם נאמר – החלומות שווא ידברו.

הלילה חלמתי חלום מעצבן נורא ובחלומי תומר החליט משום מה לארגן מחדש את המטבח. בלי לשאול אותי הוא הזיז מפה לשם את כל כלי המטבח, שינה את ארגון הארונות, ואפילו נפטר מקופסת העוגיות החביבה עלי – קופסת פח עגולה ונאה מעוטרת בציור צבעוני בסגנון נאיבי של ילדים משתעשעים בקרוסלה – הרגשות החזקים שהתעוררו בי בגלל המעשה המקומם הזה רמזו לי על מה באמת נסב החלום. התעוררתי כועס ועצבני בגלל הבלגן שהוא חולל, זוכר בפירוט מדהים את כל הטענות והמענות שהטחתי בו בחלום בגלל היוזמה המיותרת שנקט.

תומר כבר היה ער, מביט בטלוויזיה שפעלה בלי קול. מבט אחד בטלוויזיה הבהיר לי שהוא צופה בסרט 'האיש שידע יותר מידי' של היצ'קוק. סרט מתח קלאסי עם דוריס די בתפקיד אם שבנה נחטף.

"חבל לראות את הסרט הזה בלי קול." אמרתי לו, "בסוף הסרט היא תשיר את 'קה סרה סרה'."

"איך אתה יודע?" הגביר תומר את הקול בטלוויזיה.

"כי ראיתי את הסרט כמה פעמים, זה סרט ממש ישן, גם אתה בטח הספקת לראות אותו. בהתחלת הסרט מראים מטוס קל שמנסה לפגוע באיש שהולך בשדה, לא ראית את זה?"

"לא, החמצתי את ההתחלה, אבל הסרט באמת נראה לי מוכר. הערתי אותך?"

"לא, מה פתאום? הלכתי לישון נורא מוקדם אתמול, איך היה הערב?"

"בסדר, סביר. לא נורא, סגרנו יחסית מוקדם בגלל מזג האוויר, סוף סוף יש חורף, תקשיב מה קורה בחוץ." בעודו מדבר נשמע רעם מתגלגל, ברק הבריק וגשם ניתך בעוז על הגג, סוף סוף יום חורף אמיתי.

"חבל שאי אפשר לארגן מזג אוויר כזה מעל הכינרת, שירד עליה גשם במשך חודש שלם." פנטז תומר.

"באמת חבל." הסכמתי והלכתי לשירותים. אחרי שצחצחתי שיניים ושטפתי פנים בדקתי את המייל שלי וחזרתי להתפנק עוד קצת במיטה. בינתיים תומר הביא לנו קפה ועוגה. עד שגמרנו לשתות הסרט נגמר ושנינו היינו רגועים ונינוחים. סיפרתי לו כמה הוא הרגיז אותי בחלום והזהרתי אותו לא לארגן לי מחדש שום דבר ולא לזרוק לי שום דבר בלי רשותי.

"חס וחלילה, מה פתאום שאני אבלגן לך את המטבח?" צחק תומר שכמו כל בוקר רוחו הייתה טובה עליו, "בטח חלמת את השטות הזו בגלל אתמול."

"קרוב לוודאי." הסכמתי, וסוף סוף דברנו בצורה רגועה יותר על המריבה של אתמול.

"טלי נורא עצבנה אותי." הודה תומר שנשאר אתמול לבד עם הקטנה, "היא ממש התעללה בי."

"היא הייתה מצוננת ולא הרגישה כל כך טוב." הזכרתי לו, "ואל תשכח שהיא רק בת שלוש ואתה המבוגר."

"רציתי לחנך אותה." הסביר תומר, "שתדע שאם היא מבקשת אוכל היא צריכה לסיים הכול ולהשאיר צלחת נקייה."

"למה? למה היא צריכה לאכול הכול אם נגמר לה התיאבון באמצע האוכל? מותר לה לשנות את דעתה ולהתחרט, זה לא פשע."

"אבל אם היא ביקשה אז..."

"אז מה? ביקשה והתחרטה. למה להכריח? כי ככה לימדו אותך בבית ילדים? עדיף לא לסמוך על מה שהתיאבון שלך משדר לך? לאוכל בלי להיות באמת רעב רק כי אתה פוחד מעונש ואחר כך לסבול מבעיות של השמנה?" התרגזתי.

"אבל... אבל קודם היא אמרה שהיא רעבה, והיא לא אכלה כמעט כלום כל היום." ניסה תומר להתגונן.

"נו, אז? שתאכל כמה שמתחשק לה. עדיף שהיא תפסיק בשנייה שהיא כבר לא רעבה מאשר שתאכל סתם כי המטפלת שלך החליטה שילד טוב גומר הכול מהצלחת. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לזרוק רבע חביתה קרה, לא צריך להציק לילדה ולהתעלל בה בגלל שטות כזו."

"להתעלל? אל תגזים. היא הבת שלי, אני אוהב אותה ואני לא מתעלל בילדים, בטח לא בטלי."

"תסלח לי מאוד, אבל כשגבר מבוגר ששוקל פי עשר ממנה מכריח ילדה קטנה לשבת שעה שלמה מול צלחת עם אוכל שלא בא לה לאכול, ולא מרשה לה לקום גם כשיש לה פיפי זו התעללות!" צעקתי, ושוב חטפתי עצבים, ושוב הייתי קרוב להרביץ לו מרוב כעס על מה שקרה אתמול.

"אז לך תתלונן בוועדה לשלום הילד!" צעק תומר בחזרה, נעלב מאוד על ההאשמות שלי, "זו הילדה שלי ואני אחנך אותה איך שאני רוצה."

"למה שקרה אתמול אין שום קשר לחינוך!" רתחתי, "ולך תומר אין מושג בחינוך, אין לך שמץ של מושג איך לטפל בילדים כי בחיים לא גדלת במשפחה נורמאלית."

"זו לא אשמתי." מחה תומר רפות, "ככה היה נהוג אז בקיבוצים."

"האידיוטים האלה." המשכתי להתרגז, "מה הם חשבו לעצמם? איזה מין שיטה זו לגדל ילדים מחוץ למשפחה, בלי אבא ואימא. איזה דפוקים, אני לא מבין איך אימהות הסכימו למסור ככה את הילדים שלהם למטפלות. הייתי רוצה לראות מישהו מנסה לקחת מאימא שלי את הילד שלה."

"הם חשבו שככה יהיה לילדים יותר טוב." מחה תומר רפות, "זה לא אומר שהם לא אהבו את הילדים שלהם, וגם אימא שלך שמה אותך אצל סבא וסבתא כשהיית קטן."

"כן, כי היא הייתה חולה, והיא לא זרקה אותי במוסד בין עשרים ילדים אלא נתנה אותי לסבא וסבתא שפינקו אותי והתייחסו אלי כמו אל נסיך."

"אל תגזים, היו לנו רק שבעה ילדים בקבוצה, וחוץ מזה הרבה פעמים הייתי בורח לישון עם אימא בחדר של ההורים, בעיקר בחורף." נעלב תומר, והסתלק מהמיטה.

המשכנו לדוש בנושא כל הבוקר, מתווכחים על חינוך ילדים, ואם ילדות מאושרת הופכת אדם למוכשר יותר לגדל ילד. סקרנו את הילדות של כל אחד מהחבורה שלנו (בעצם סוג של קומונה) והגענו למסקנה שאף אחד לא גדל במשפחה אידיאלית, כל אחד יצא קצת שרוט מהמשפחה שלו ובכל זאת אנחנו אחראיים על הילדים האלו ומצליחים לגדל אותם, איכשהו...

איזה מזל שיותם וטלי הפסיקו את הדיון המדכא הזה כשהתפרצו פנימה בדרישה ללכת לטייל בחוץ עם המגפיים והמטריות החדשות שלהם. מזג האוויר הגשום עשה להם חשק לקפוץ בשלוליות, לחפש פטריות ולבדוק איך נראה גן השעשועים בחורף.

לא כל כך התלהבנו מהרעיון, אבל נינה ותולי היו ממש מצוננות – נדבקו מהילדים – והתחננו שניקח אותם כי הם מתות לישון אז הלכנו. היה רוח, גשם וקר, עננים טסו בשמים והשמש ניסתה להאיר, אבל הובסה כל פעם מחדש. הילדים השתוללו משמחה, הרטיבו את המגפיים, נמרחו בבוץ, נופפו במטריות, שרו שירי גשם וחורף, וניסו לשכנע אותנו לנסוע לחרמון לראות שלג.

לקראת הצהרים הם התחילו להתעייף ולבקש אוכל. לקחנו אותם הביתה וטבלנו אותם אמבטיה חמה עם המון קצף. איזה מזל שבגילם לא אכפת להם להתרחץ יחד. אחרי המקלחת פיטמנו אותם במרק עוף חם עם שקדי מרק ובידרנו אותם במרתון של סרטי דיסני.

איך ההורים שלנו הצליחו לגדל אותנו בלי טלוויזיה זו פשוט תעלומה בעיני.

אחרי הצהרים רובי ואדי באו לקחת את הקטנים אליהם, מניחים לנו להיות לבד ולנוח.

"אתה באמת חושב שאני אבא מתעלל?" שאל תומר שכל הבוקר היה סבלני וקשוב, נחמד ומפנק, וזכה בתמורה להמון נשיקות וחיבוקים מטלי הקטנה שכבר שכחה את התקרית מאתמול.

"לא, הגזמתי קצת, אבל אתה מחמיר במקום שצריך לוותר, ומפנק כשצריך להקפיד."

"לדעתך, וממתי אתה כזה מומחה לחינוך?"

"יותר מומחה ממך, זה בטוח."

הבטנו זה בזה בזעם, כמעט שרבנו שוב, ואז נרגענו, התחבקנו והלכנו לשנוץ יחד מתחת לפוך. מחר בטח נמשיך להתווכח על חינוך, סידור המטבח והדרך הנכונה ביותר לחיות את חיינו, מעניין איזה חלומות אני אחלום בעתיד. 

"אני לא אוהב חורף." אמר לי תומר עוד בהתחלה, כשרק הכרנו, "אני שונא שחשוך וקר." גילה לי, "ואני מקבל כאב ראש בגשם."

"אנטישמי אחד." נזפתי בו, "ועל מפלס הכנרת אתה לא חושב?"

"עם כל הכבוד למפלס הכנרת..." התחיל תומר להגיד, ואז הבין שאני מתלוצץ וצחק וגם אני צחקתי ולא דיברנו יותר על הסלידה שלו מהחורף. אני זוכר את השיחה הזו למרות שזה היה מזמן, אבל אז היה קיץ, ומי דואג באוגוסט בגלל גשם?

מאז חלפו כמה שנים ומשנה לשנה נעשה החורף שחון יותר ומפלס הכנרת המסכן הלך והידרדר, ובכל זאת תומר לא שינה את דעתו והיה נעשה מצוברח ורטנוני בכל פעם שהחזאי היה מבשר על גשם.

"אבל מה אתה עושה פרצופים כאלו? אפשר לחשוב, איזה חורף כבר יש בארץ, בקושי שלושה ימי גשם." הייתי נוזף בו כשהוא היה מתלונן על החורף.

"אני שונא שנעשה חשוך בשעה כל כך מוקדמת." קיטר תומר, "שונא את השעון חורף המזדיין הזה ושונא גשם."

"אז תדליק אור ותקנה מטריה." אמרתי, קצת בקוצר רוח, כי נורא שמחתי שסוף סוף יש טיפת חורף השנה, גם אם הוא הגיע מאוחר מידי. בלילה הקודם הלכתי לישון מחייך כי קול של גשם על החלון תמיד משמח אותי גם אם בן זוגי רוטן ומתרגז.

תומר לא שמח, אפילו נעלב בגלל מצב רוחי הטוב, התלונן שקר לו ברגלים, אבל לא נתן לי לחמם את רגליו בכפות רגלי למרות שהיה לו קר.

בבוקר הוא קם עצבני, התעצבן שנורא קר לו וניסה ללבוש מכנסי קורדרוי ישנות שלא עלו עליו. זה בכלל הרס לו את המצב רוח, הוא החליט מיד שהוא שמן בצורה מחרידה, סירב לאכול ארוחת בוקר ויצא בלי להגיד שלום.

פתאום קלטתי שזה קורה לו כל שנה, מרגע שמתחיל שעון החורף הוא נעשה עצוב ורגזן והשנה, למרות שהחורף נראה יותר כמו אביב, תומר נעשה פשוט בלתי נסבל.

"נו, די." איבדתי את הסבלנות כשגם בצהרים הוא עשה שביתת רעב, "אז עלית כמה ק"ג, זו סיבה להתנהג כמו אנורקטית מופרעת? תאכל לפחות מרק."

"אמרתי לך שאני לא רעב." סינן תומר בטון מבשר רעות וברח למיטה.

אכלתי מרק חם, אורז ובשר וגם אפרסמון לקינוח, סידרתי את המטבח, קיללתי בשקט את הכלב שלכלך בבוץ את הכניסה, והלכתי גם כן למיטה. תומר שכב, בוהה באוויר, בלי להדליק את הטלוויזיה, וכשנכנסתי למיטה הסתובב והפנה אלי את גבו.

"אתה כועס עלי?" שאלתי.

הוא משך בכתפיו ושתק.

"יש עוד פעם שידור של ברוקבק מאונטיין, בא לך לראות?"

"לא בא לי לראות כלום."

"מה עובר עליך תומר? בזמן האחרון אתה ממש על הפנים, אתה לא שמח שירד קצת גשם? הכינרת עלתה בארבע ס"מ, ואולי נזכה באוסקר הלילה."

"זה לא אנחנו, זה ארי פולמן."

"טוב, בטח, אבל בכל זאת, זה סרט שמדבר עברית."

"הוא בטח יפסיד לסרט היפני המעפן הזה."

"אולי, אבל בכל זאת... סרט ישראלי מועמד לאוסקר זה בכל זאת משהו, לא? זה לא משמח אותך?"

"כולי שמחה, דיצה ורינה." אמר תומר בקול שהיווה ניגוד מושלם לדבריו.

"אוף אתך! למה אתה כזה מבאס?"

"אני מבאס? אתה מבאס, כל הזמן שמח ומחייך, כל דבר בשבילך זה סיבה למסיבה. אתה יכול להגיד לי למה אתה שמח כל הזמן?"

"אני לא שמח כל הזמן." התגוננתי, "מה פתאום שמח? אני מתנהג כרגיל. נו, די תומי, על מה אנחנו רבים בכלל? תסתובב אלי, תביא חיבוק."

"לא רוצה, עזוב אותי. אל תיגע בי, אין לי מצב רוח. אני שמן ומגעיל."

"אתה לא, וחוץ מזה גם לשמנים מגעילים מגיע חיבוק."

"אני כבר מכיר אותך, זה מתחיל עם חיבוק ונגמר בזיון."

"מה רע בזיון? כבר כמעט שבוע שלא... לא בא לך?"

"לא. אני שמן ומגעיל ושום בגד לא עולה עלי. מאז שהתחיל החורף הוספתי לפחות שלושה ק"ג."

"נו, אז מה? למי אכפת, בקיץ תוריד אותם שוב." הוא נכנע, מניח לי לגעת בו, אבל גופו קשוח ולא מתמסר בזרועותיי. "די תומר, מספיק, אתה מתנהג כמו ילד קטן, למה אתה עצוב כזה? מה קרה?"

"כלום, אני... סתם, כל חורף אני נעשה קצת מצוברח, זה בגלל שמחשיך כל כך מוקדם, זה מדכא אותי."

"כן, שמתי לב, אבל השנה זה יותר גרוע מהשנה שעברה. מה קורה לך תומר?"

"אחי התקשר אתמול, הוא רוצה שהשנה נעשה אזכרה."

"אזכרה למי?"

"לאימא, אני לא מאמין שכבר עברו שלושים שנה, אני זוכר את היום הזה כאילו הוא קרה אתמול, זה היה כמה ימים לפני פורים, ירד גשם ואני דאגתי מה יקרה אם הגשם לא יפסיק ויהרוס את העדלאידע שארגנו בבית הספר... בסוף ביטלו אותה גם כי ירד גשם וגם כי אני ואחי ישבנו שבעה. הם אמרו שהיא הלכה לטייל ובגלל הגשם והחושך היא לא שמה לב למכונית ונדרסה, אבל אני יודע שהיא התאבדה. לא יכול להיות שאימא הלכה לטייל בגשם, היא ממש שנאה גשם, הוא עשה לה מצב רוח רע. כל חורף היא הייתה נעשית נורא עצובה."

"ידוע שיש אנשים שהחורף מדכא אותם, אולי ירשת את זה ממנה?"

"אני חושב שכן, בגלל זה החלטתי לנסוע ללמוד בסן פרנסיסקו, יכולתי ללמוד בקנדה, אבל פחדתי מהקור והחורף אז נסעתי לסן פרנסיסקו."

"גם בקליפורניה יש חורף."

"כן, אבל הוא לא רציני, בקליפורניה החורף לא הפריע לי, אולי הייתי צריך להישאר שם."

"אבל אז לא היית פוגש אותי, היית נשאר עם דייב."

"בטח... ואז אולי הוא לא היה מת."

"לפי מה שסיפרת לי על סגנון החיים שלו הוא לא היה נשאר בחיים עוד הרבה זמן בשום מקרה."

"כן, אבל אם הייתי נשאר איתו אז אולי הוא היה מצליח להיגמל והיינו מחזיקים מעמד יחד? בהתחלה היינו מאוד מאושרים."

כל ההשערות האלו על מה היה אילו מרטו את עצבי, ולכן עניתי לו בנבזות. "יכול להיות שהיית מצליח לגמול אותו, אבל מצד שני אולי לא? אולי הוא היה מצליח לדרדר אותך עוד יותר לסמים ואז שניכם הייתם מתים?" העליתי השערה מרושעת, מחזיר לו מידה כנגד מידה.

תומר משך בכתפיו, מסרב לענות, ואני המשכתי באותה תנופה, "ויכול להיות שאם הייתי מוותר לשלומי ומוחק את הסיפור הדבילי ההוא הוא לא היה רב איתי, ולא היה נוסע מהר מידי על האופנוע שלו, ולא היה נהרג, ואז הייתי עדיין איתו, ולא הייתי מכיר אותך בכלל. הכול יכול להיות תומר, אבל עובדה שקרה מה שקרה, אימא שלך מתה, לא חשוב מאיזו סיבה, ואתה נסעת לקליפורניה וחזרת, ופגשת אותי, ואנחנו יחד עכשיו. אין טעם לחשוב מה היה אילו."

"אתה צודק, אני סתם מצוברח. אל תתייחס אלי."

"אתה לא סתם מצוברח, יש לך סיבה." נצמדתי אליו, מנסה לחמם את גופו הקפוא בגופי החם, ולנחם אותו. "תומר, זה נורא שאימא שלך מתה כשהיית רק בן שש עשרה, נורא עצוב שהיו לה חיים קצרים כל כך, ואני מבין למה אתה נעשה מדוכא לפני היורצאייט שלה, אבל זה קרה לפני שלושים שנה, אני לא אומר שאתה צריך לשכוח אותה, אבל בחיים צריך להמשיך הלאה."

"אני יודע, אני דביל. בטח נמאסתי עליך לגמרי, ואתה דווקא כל כך אוהב חורף, אני ממש שונא אותו, לא אכפת לי שקר, אבל אני ממש שונא גשם."

"תחשוב על מפלס הכינרת, זה יעודד אותך."

הוא מנסה לצחוק, "זין על מפלס הכינרת, שיתפילו מים ודי."

"אבל זה יקר נורא ופוגע באיכות הסביבה, גשם עדיף, וחוץ מזה מה יכול להיות יותר נעים מלשכב מחובקים במיטה ולשמוע גשם יורד בחוץ?"

"לשכב בכיסאות נוח על חוף הים ולהשתזף?"

"ולהזיע ולסבול מהחום ומהחול המגרד הזה, ולקבל כוויות מהשמש? עדיף גשם וחורף."

"עדיף חום וגלידה."

"גלידה אפשר לאכול גם בחורף, רוצה שאני אביא לך?"

"חס וחלילה, גם ככה אני מספיק שמן." הוא צוחק שוב, הפעם הצליל נשמע פחות חלול, יותר שמח. "פולי, אתה לא מרגיש אף פעם שאין טעם לכלום ושפשוט בא לך למות מרוב עצב?"

השאלה שלו פוגעת לי ישר בבטן, ככה בדיוק אני מרגיש אחרי שאני חולם ששלומי חי ואוהב אותי, ואז אני מתעורר ומגלה שהוא עדיין מת. אין מצב שאני אספר את זה לתומר, בטח שלא עכשיו, כשבחוץ חשוך ושוב התחיל לרדת גשם. "אל תדבר שטויות תומר! מה פתאום למות? כל זמן שאני פה אני מתכוון לנצל כל דקה שהוקצבה לי כדי לחיות הכי טוב והכי שמח שאפשר, ואני ממליץ לך לעשות אותו דבר." אני אומר בתוקף, ואחר כך משכנע אותו לשתות איתי תה כתחליף לגלידה, ולהזיע איתי מתחת לשמיכה עד שיגיע הקיץ ונוכל להזיע על שפת הים.

אפילוג

ידוע לכל שמכל החגים חג הפורים הוא החג החביב ביותר על ההומואים. גם הארוניסטים שבהם אוהבים את החג הזה שרק בו הם מעזים להוריד את המסכה שהם עוטים עליהם בשאר ימות השנה. רבים מההומואים זוכרים לפורים חסד נעורים ומציינים אותו לטובה כיום היחיד בשנה בו יכלו להרשות לעצמם להציץ מהארון כשהם לבושים בבגדים של אימא בלי להפחיד את אבא או לסבול מבטים עקומים מהשכנים.

הרבה הומואים סיפרו לי איך החופש להתחפש לפי נטיית ליבם עזר להם להבין את מהותם האמיתית, ואולי זו הסיבה שבפורים גם גברים מיושבים בדעתם מרשים לעצמם להתחבר לצד האוחצ'י שלהם, עוטים תחפושות מושקעות, שותים הרבה יותר מכפי שראוי להם לשתות, ומשתטים יותר מהרגיל.

כילד אני זוכר את פורים ככיף גדול, אמנם בגדים נשיים ואיפור לא משכו את ליבי אף פעם, אבל כמו כל הילדים אהבתי מאוד להתחפש, לנופף נשק מפחיד ומרעיש, לאכול אוזני המן (וגם מממתקים אחרים לא משכתי ידי) ולהתרוצץ ברחוב עטוי בגדים מצחיקים במקום לשבת בכיתה וללמוד.

מאז שהתבגרתי אני לא חוגג יותר את פורים, אבל אין עיני צרה באנשים מבוגרים שחוגגים אותו. מצידי הם יכולים לשתות לשכרה, להתגנדר בבגדים מגוחכים ולרקוד לצלילי מוזיקה רעשנית כאוות נפשם, אבל אני לא רוצה להיות חלק מזה. אני לא שותה אלכוהול, שונא רעש וריקודים, וכנראה שאין בי צד אוחצ'י שמשתוקק לעטות על עצמו נצנצים ואיפור ולפזז בראש חוצות.

מטבעי אני לא בן אדם שמח, וכפולנייה ממורמרת מבטן ומלידה אני מתקומם כשמנסים לאלץ אותי לעלוז, אבל השנה, בגלל תחרות הדראג הזו שתומר היה מעורב בה בכל נפשו ומאודו - גם בגלל שהיא התרחשה בפייגלע וגם בגלל שהוא עודד את שאול להשתתף בתחרות, עיצב לו תלבושת של דיווה, ועזר לו להרים הופעה מרשימה - לא הצלחתי להתעלם מפורים, אבל אי אפשר להגיד שלא ניסיתי.

"אני לא אוהב את פורים." הצהרתי בתקיפות בפני וועדת החג שניסתה לשכנע אותי לחגוג בעל כורחי, "חרא של חג, ומה שהכי גרוע בו זה שחודש אחריו..."

"בא פסח." אמרו תומר ודני במקהלה.

"בסדר, אז אתה לא אוהב תחפושות ואוזני המן, אבל מה יש לך נגד פסח?" התפלא שאול שעדיין לא היטב להכיר אותי.

"הפרורים של המצות מביאים לו את החלסטרה." התפוצץ דני מצחוק.

"יש איזה חג שאתה כן אוהב?" קימט שאול את מצחו בפליאה.

אימצתי את מוחי בניסיון נואש להיזכר בחג שאני אוהב, זה לא היה קל. "הייתי יכול לסבול את ט"ו בשבט אם אפשר היה לוותר על הקטע המפגר הזה של להתרוצץ בבוץ ולשתול עצים." אמרתי אחרי היסוס קל, וכולם צחקו.

"זה לא מצחיק." התרעם שאול, "מה, אתה לא אוהב אף חג? איך זה יכול להיות? זה ממש חולני לשנוא את כל החגים."

"אני לא שונא את כל החגים, רק את אלו שצריך לפגוש בהם את המשפחה, או לשתות אלכוהול, או לאכול אוכל משמין. אה, וגם רעש אני שונא, אני ממש לא אוהב חגים שמרעישים בהם, או שרים, אבל חוץ מהבעיות הקטנות האלו אני אוהב את כל החגים."

"איזה חגים? בלי אוכל, משפחה ושירים מה כבר נשאר?"

"מה זאת אומרת מה נשאר? על יום כיפור שמעת? את החג הזה אני ממש אוהב, הדבר היחיד שמעצבן אותי בו זה הקטע של הארוחה המפסקת והתקיעה בשופר, אבל כדי לא לבאס את כולם אני שותק."

שאול נחנק מצחוק והודיע לי שיום כיפור זה תענית, לא חג.

"מי אמר?" התקוממתי, "בעיני יום כיפור זה חג, לא סתם חג אלא חג מעולה, אל תיגע לי ביום כיפור, אני אוהב אותו מאוד."

"שאני אקלקל לך את שמחת יום כיפור? חס וחלילה, תעשה חיים ושיהיה לך בכיף, אבל זה לא יעזור לך פולי, בפורים הזה אתה בא לחגוג איתי בפייגלע."

"אבל שותים שם, ויש מוזיקה וכולם רוקדים... לא רוצה."

"אתה חייב פולי, בערב פורים אני מופיע בתחרות הדראג ואני צריך את כולכם שתתמכו בי ותמחאו לי כפיים."

"יש מספיק אנשים שימחאו לך כפיים, אני בטוח שתסתדר בלעדי."

"לא נכון, אני צריך גם אותך. אתה בא וזה סופי." פסק שאול והביט בתומר שהנהן ואמר לו לא לדאוג, גם אני אבוא.

"בתחפושת?" ניסה שאול למתוח את החבל עוד קצת.

תומר היסס, "אולי, אני אראה מה אפשר לעשות."

"אי אפשר לעשות כלום ואני לא בא!" צעקתי, אבל אף אחד לא הקשיב לי.

כמובן שהגעתי בסופו של דבר, לא בתחפושת, רק עם כובע אידיוטי ומסכה שחורה טיפשית שהסרתי כשעליתי לבמה לשיר. כן, זו לא טעות הקלדה, אחרי התחרות (שאגב, שאול זכה בה ברוב קולות למרות שגם המתחרים האחרים היו מאוד מוצלחים) הופעלה מכונת קריוקי, הוכרז על ערב קריוקי ספונטני והנוכחים הוזמנו לשיר, ולמרבה הפליאה אחד הזמרים היה אני.

איך זה קרה? עדיף שלא לספר. האמת, אני גם לא ממש זוכר... 

טוב, אם אתם מאלצים אותי... בסדר, אני אספר בקצרה - מה שקרה זה שעשיתי שטות והתמסטלתי מחשיש. אל חשש, זו הייתה כמות ממש קטנה, וזה קרה לא בכוונה ושלא בטובתי. סך הכול אכלתי אוזן המן ופתאום מצאתי את עצמי מענטז על הבמה כשאני שמח וחסר מעצורים בצורה מאוד לא טבעית, מנוגדת לגמרי לאישיותי הרגילה.

אחר כך התברר שאיזה לץ החליט לתבל את המילוי של אוזני ההמן בחשיש וכמו שזה קורה לי תמיד, כשאני מסטול אני עושה שטויות. בנעורי אפילו רקדתי על שולחנות בלי חולצה ופלרטטתי עם זרים - אני לא זוכר את זה, אבל סיפרו לי – ובפורים הזה זה קרה שוב. אמנם השנה השארתי עלי את החולצה, אבל עליתי לבמה ושרתי בקול רם שיר שמח שזכה לתשואות רבות, למרות שלדעתי זייפתי.

אחרי שסיימתי לשיר קדתי, ירדתי מהבמה, הסתלקתי לאוטו, נשכבתי במושב האחורי ונרדמתי. לפנות בוקר נכנס תומר למכונית והתניע אותה, מעיר אותי מחלום נפלא שחלמתי על שלומי.

"חייכת מתוך שינה." גילה לי, "על מה חלמת?"

"לא זוכר." שיקרתי, "תגיד, עשיתי המון שטויות הלילה?"

"לא, מה פתאום? היית ממש חמוד ושרת נהדר, אני אוהב אותך פולי."

"תודה תומר, מאוד נהניתי מהפורים הזה והכול בזכותך, אני אוהב אותך, בוא ניסע הביתה." 

כשהכרתי את דני לראשונה הוא היה רק ילד רזה וחצוף שהתלבט איך לטפל בחתול שמצא. גם אני הייתי אז צעיר הרבה יותר והרבה יותר אופטימי. לא יאמן כמה סבלנות הייתה לי אז לצעירים חוצפניים.

מאחר ושנינו היינו בודדים מאוד, ושנינו אוהבי חתולים החלטנו לטפל יחד בחתול שדני מצא ומהשותפות שעשינו על החתול יצאה ידידות גדולה ושנינו התחברנו ונעשינו חברים.

כמעט מבלי משים, מצאתי את עצמי מתפקד כמעין תחליף אבא לדני. בזכות ההשתדלות שלי דני עזב את הפנימייה וחזר לגור אצל אימו, בעוד אני ממלא, בעזרת שלומי, את תפקיד הדמות האבהית בחייו.

כיום אני חש נוסטלגיה רכה לתקופה ההיא - דני היה מבלה אצלי שעות על גבי שעות ולפעמים נשאר לישון אצלי, בעיקר כששלומי היה עושה תורנות בבסיס, או אצל מישהי אחרת, אף פעם אי אפשר היה לדעת בוודאות איפה הוא נמצא באמת.

לשמחתי הוא ודני אהבו מאוד זה את זה ומצאו שפה משותפת למרות הבדלי הגילים ביניהם. הקשר שלהם היה חם ואוהב ונטול סיבוכים - אולי כי הטלת משמעת ואכיפת איסורים היו התפקיד שלי?

תמיד הרגשתי קצת זקן וכבד לצידם, ולפעמים הרעש והמהומה שהם הקימו הרגיזו אותי, אבל אף פעם לא היה לי משעמם איתם.

דני היה תמיד ברקע הזוגיות שלנו, מזכיר לנו שיש לנו אחריות גם עליו, לא רק על עצמנו, אולי בזכותו החזקנו מעמד יחד שנים כה רבות.

עם הזמן הקשר ביני לדני התרופף, בגיל שלוש עשרה הוא כבר ידע בדיוק למה אני ושלומי גרים יחד, ואני מניח שהבכתי אותו בעצם נוכחותי ובצורך להסביר לחבריו מי אני בשבילו.

אחרי שמלאו לו שש עשרה אימו עברה לגור במקום אחר, ושוב לא היינו שכנים. למרות המרחק הפיזי שמרתי על קשר עם הילד והוא עדיין פנה אלי כשנזקק לעזרה, אבל זה כבר לא היה אותו דבר, ואולי טוב שכך.

אחרי מותו של שלומי הוא שוב התקרב אלי, שהה קצת יותר זמן במחיצתי, מנסה לתמוך ולהיתמך. התאבלנו יחד וניחמנו זה את זה עד שהוא היה צריך להתגייס.

בתקופת השירות הצבאי שלו עברתי לגור עם תומר, ובמשך כשנתיים לא ראיתי אותו. לא שכחתי אותו כמובן, אבל דני היה שייך לעברי וחששתי שמכרים ותיקים יביטו בבן זוגי החדש וישוו אותו לשלומי המת, ואולי גם חשתי אשם שהמשכתי אחריו? אני טוב בקטע הזה של אשמה, היא טבועה אצלי בגנים הפולניים.

אחרי שדני השתחרר הוא בא לבקר אותי ורק אז גילה שאני חי עם אחר. הביקור ההוא לא היה מוצלח, כשהוא נכנס חיבקתי אותו בשמחה, מתפעל כמה הוא גבה והתבגר, וכמה יפה הוא נראה אחרי שנפטר מהמדים. תומר נהג בדני בקרירות מתנשאת, ודני הסתלק די מהר, משאיר אותי מול תומר הנרגז.

ההסברים המגומגמים שלי על מקומו של דני בחיי, ועל כך שבעיני הוא רק ילד לא הועילו. "הוא כבר מזמן לא ילד." פסק תומר, מביט בי בזעף חשדני. "תגיד, הוא הומו או סטרייט?" שאל ישירות את השאלה שהעדפתי להדחיק כל אותן שנים.

"לא יודע. אף פעם לא שאלתי." הודיתי, "מה זה משנה? מה שחשוב זה שהוא בסדר ושהוא גמר בשלום את הצבא, חוץ מזה שיעשה מה שטוב לו."

"אבל איך לא שאלת אותו אף פעם? אתה מכיר אותו מאז שהוא היה תינוק, איך זה שאתה לא יודע מה הוא מעדיף?"

"עובדה, לא יודע. הוא אף פעם לא סיפר לי, ולא נעים לי לחקור אותו. לשלומי הוא בטח היה מספר, אבל לי לא."

"אני רוצה להגיד לך פולי שזה לא נשמע טוב, איך שלא מסתכלים על כל העניין הזה שלך ושל דני זה...  לא יודע, זה לא נשמע טוב."

מה שהוא אמר היה מעליב, אבל לא כעסתי. יכולתי להבין את דרך המחשבה שלו וידעתי שהוא מדבר מתוך דאגה כנה, אבל לא ידעתי מה לענות.

"אתה מכיר אותי תומר, אתה יודע שאני... אני לא מסוגל לשאול שאלות כאלו, דני בשבילי הוא כמו האח הצעיר שלא היה לי אף פעם. לא משנה לי מה הוא עושה ועם מי, רק שיהיה מאושר."

"בסדר." נעץ בי תומר מבט ממושך וחודר, "סליחה שהייתי כזה גועלי." הוסיף והבטיח שבפעם הבאה שהילד יבקר הוא יהיה יותר נחמד.

זה לא קרה כי דני נסע לטיול הגדול במזרח וחזר לחיי רק שנה אחר כך, כמה ימים אחרי ששאול עזב הוא הגיע בלי להודיע, צץ פתאום אצלנו, מגודל שער ורזה מידי, שחום ומוזנח, נראה מוזר בשראוול דהוי ובסוודר פרום.

"אוי ואבוי לך." נבהלתי, "תראה כמה רזית, אין אוכל בהודו?"

"לא כמו בארץ, אבל יש. עם כסף אפשר להסתדר בכל מקום."

"לפי הצורה שלך אתה סובל ממחסור כרגע." אמרתי והוצאתי את הארנק.

"לא, לא." עצר דני את ידי, "זה בסדר פולי, באמת."

"מה בסדר? תראה את השערות שלך? ולמה אתה לא מגולח? וגם הריח שלך... אל תגיד לי שהתחלת לעשן דני כי אז אני באמת אכעס עליך."

"די כבר, אתה יותר גרוע מאימא שלי." צחק דני, ונעתר לשבת ולאכול צלחת מרק ענקית עם קרוטונים, ואחר כך עוד מנה, הפעם עם שקדי מרק.

"איפה אתה גר?"

"בינתיים אצל אימא, אבל צפוף לי שם. אני צריך למצוא לי מקום משלי."

"אימא שלך? יש לה מישהו חדש?"

הוא העווה את פניו במיאוס, "מה אתה חושב? אתה מכיר אותה."

"אם הוא יציק למאיה אני חותך לו את הביצים."

דני צחק. "לה אל תדאג, אם כבר עדיף שתדאג לו, היא ואימא רבות כל הזמן והאלכס המסכן הזה מנסה להפריד... אני יוצא מדעתי מהצעקות."

"מתי תתחיל ללמוד לפסיכומטרי?"

"ברגע שאני אמצא מקום מסודר."

"שטויות, תגור פה ותתחיל ללמוד, עכשיו רק צריך למצוא לך עבודה."

"עבודה יש לי, לא תאמין, אבל התחלתי לעבוד בפנצ'ריה של הדוד שלך. ברגע שהוא זיהה אותי הוא ישר נתן לי עבודה, וזו נחשבת עבודה מועדפת כי אני גם מוכר אצלו דלק, הוא זה שנתן לי את הכתובת החדשה שלך וגם הוא מציק לי שאני אלך להסתפר."

"ובצדק, קדימה, בוא נלך להסתפר."

קוקו וז'וז'ו התנפלו עליו בנזיפות, סיפרו, גילחו, צקצקו בלשונם נוכח בגדיו המרופטים, והאביסו אותו ואותי בהמון אוכל. אחר כך משך אותי קוקו הצידה ופקד עלי להשגיח על הילד.

"הוא כבר לא ילד קוקו."

"המתחיל במצווה אומרים לו גמור, השגחת עליו כשהוא היה ילד, ועכשיו הוא צריך אותך עוד יותר."

"בשביל מה?"

קוקו הביט בי נדהם. "הוא צריך אותך כדי שתשמור עליו, תיתן לו כיוון בחיים, תשגיח עליו תעזור לו ללמוד מקצוע... בגיל הזה הם חושבים שהם יישארו תמיד צעירים ויפים ואחר כך זה כבר מאוחר מידי."

בדרך הביתה חזרתי והצעתי לדני שיבוא לגור אצלנו בחדר הפנוי.

"ומה יגיד תומר?"

"יגיד ברוך הבא."

"אתה בטוח?" פקפק דני.

"כן, תגור פה, תלמד לפסיכומטרי, אחר כך תלך ללמוד משהו רציני, תתחיל להסתדר בחיים, אולי תפגוש איזה בחורה נחמדה?" הבטתי בו בשאלה.

הוא נאנח, "פולי, אל תהיה אידיוט, פגשתי מספיק ודי בחורות... מצטער, זה לא זה."

ברגע שהוא הודה מפורשות במה שחשדתי בו כבר מזמן הלב שלי צנח למטה, ופי התמלא בטעם מר של כישלון. "הכול באשמתי, בגלל הדוגמא הרעה שנתתי לך."

"איזה שטויות פולי! ידעתי שזה מה שתגיד, בגלל זה לא סיפרתי לך עד היום, ורק שתדע, רק בגללך בכלל ניסיתי עם בנות."

"מה ניסית?"

"עזוב, זה יביך אותך, עדיף שאני אשתוק."

"באמת עדיף." הסכמתי, נבוך, ושמרנו על שתיקה עד שנכנסנו הביתה. תומר כבר היה בבית, לחץ בחום את ידו של דני, אמר לו שהוא נראה נהדר, רק קצת רזה מידי, ומה דעתו לגור אצלנו עד שהוא יסתדר.

החלפתי מבט עם דני וחייכתי, מרוצה, ואחר כך, כשהיינו לבד, חיבקתי את תומר ואמרתי לו שאני גאה בו. הוא אמר תודה, אבל עד שלא הסברתי לו הוא לא הבין למה.

אימא של דני נתנה לי חיבוק גדול כשהגעתי לקחת את הדברים שלו, הציגה בפני את אלכס שלה והזהירה את מאיה להפסיק להתחצף. זה לא עזר, הילדה חוצפנית מטבעה, אבל עם הזמן היא תתבגר מזה, אני מקווה.

דני התארגן אצלנו די מהר, התחבב על כולם, עבד והשתתף בהוצאות הבית ואפילו התאמץ ולמד פה ושם, ואז קיבלנו הזמנה משאול ומאבא שלו, אליהו, לבוא לבקר אצלם.

"מה פתאום?" החמצתי פנים, לא כי יש לי משהו נגד אבא של שאול, שאני לא מכיר בכלל, אלא כי אני כזה, שונא לצאת מהבית.

"אלי מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו והוא רוצה להכיר אותנו ולהודות לנו אישית שעזרנו לבן שלו." הסביר תומר בסבלנות.

"טוב, לך ותעשה חיים. תמסור דרישת שלום בשמי."

"בשום פנים ואופן לא. תפסיק להיות סוציומאט פולי. שנינו הולכים ודי, גם דני מוזמן."

"מי, אני? מה פתאום? למה אני צריך לבקר דודים קשישים שאני לא מכיר?" מחה דני.

"אם אני צריך אז גם אתה, וחוץ מזה עוד לא פגשת את שאול, אתה חייב לראות אותו."

"למה? מה לי ולו?" שאל דני בחשדנות.

"חכה ותראה."

וככה נסענו כולנו יחד לבקר אצל אליהו בשרי ובנו שאול שגרו בחיפה, בבלוק דירות ישן ממש מול הגן הבהאי. חוץ מנוף נהדר של כיפת הזהב והמפרץ התהדרה הדירה שלהם בגינת גג נהדרת משותפת לכל הדיירים של הבלוק שחלקם היו יהודים וחלקם ערבים, וכולם חיו יחד באחווה מופלאה, מטפחים יחד את הגג הקסום הזה, החבוי כמו סוד ירוק ונפלא מתחת לפרגולה עטוית יסמין ריחני.

הגענו לביקור קצת מתוחים, חוששים לגלות אדם חולני, סובל ומריר, והופתענו לטובה. התקבלנו בחמימות גדולה על ידי אדם שנשאר חייכן ואופטימי למרות מחלתו. מר אליהו בשרי ביקש שנקרא לו אלי, כמו כולם והיה מארח נמרץ וחביב, שופע בדיחות וסיפורים מרתקים.

הוא האיץ בנו לעלות לגג כדי לראות את השקיעה, מבטיח לנו שעוד כמה דקות יכנס גם שאול, ואכן, הצעיר נכנס בדיוק כשהשמש - כדור אדום ומסנוור - החלה לגלוש לתוך הים שהפך במהירות מכחול לסגול אפל. לרגע הצטיירה צלליתו הכהה כנגד השמיים שהאדימו באור השקיעה ואז הוא פסע פנימה לתוך הגינה המוארת ודני גנח בהפתעה וכמעט הפיל את הכוס שאחז בידו על הרצפה.

עיניהם של שני הגברים הצעירים נפגשו, הם בחנו זה את זה בשתיקה ורק אני, שמכיר את דני מילדות, חשתי עד כמה הוא היה נדהם, מזועזע ומוקסם למראה פניו של שאול.

כל שמץ של פקפוק שעוד נותר בי לגבי נטייתו המינית נעלם באותו רגע. עדיין לא ברור לי אם זו אשמתי, או שדני היה נמשך לגברים גם בלעדי, אבל לא היה לי יותר ספק לגבי העדפותיו. 

דני יצא עם שאול ביום שישי בערב וחזר רק למחרת בבוקר. תומר עדיין ישן, עייף אחרי משמרת כפולה של סוף שבוע, ואני ישבתי מול המחשב וניסיתי לקמבן איזה סיפור חדש, ובין לבין שוטטתי לי קצת בין הבלוגים החביבים עלי, מגיב ועונה לתגובות.

"לא עבר לך? אתה עדיין קם מוקדם בשבת?" חייך אלי דני, צנח לצידי על הכיסא ושאל אם נשאר סלט ואם יש חלב כי הם מתים לנס קפה.

"הייתם ערים כל הלילה? איפה ביליתם?"

הם החליפו מבטים וחייכו. "היינו במסיבה ואחר כך באפטר פרטי בחיק הטבע." אמר שאול וחלץ נעלים בלי לפתוח את השרוכים, מנהג שתמיד הפליא אותי.

"ראינו את הזריחה." הוסיף דני, "היה ממש נהדר." פיהק.

הם החליטו לשתות תה במקום קפה, חיסלו את כל הסלט עם חבילת פיתות, ואחר כך הלכו לישון.

תומר קם כמה שעות אחר כך, אכל איתי, קרא קצת בעיתון, התעייף וצנח מול הטלוויזיה, ניסה לראות משהו ושוב נרדם.

כיסיתי אותו, מבחין שפניו נראות אפורות ועייפות מהרגיל. לאחרונה הוא מתעייף כל כך מהר... אולי כדאי שיפסיק לעבוד כברמן בסופי שבוע או שייקח עוזר?

צריך לדבר על זה עם רובי כי תומר יעדיף למות ולא להודות שהוא כבר לא צעיר כמו שהיה והוא מתקשה להיות ער לילות שלמים.

"אל תלך." אחז בזרועי כשרציתי לחזור למחשב שלי, "שב איתי קצת." התיישבתי לידו והצעתי מסג'. הוא הסכים בנהימה מנומנמת והניח את כפות רגליו היגעות בחיקי. "אולי כדאי שתפסיק לעשות משמרות כפולות?" הצעתי.

"אולי..." המהם תומר, "אני באמת נעשה קצת זקן מידי לעסק הזה, מתיש אותי לעמוד כל כך הרבה שעות ליד הבר."

עבדתי בזהירות על כפות רגליו, קודם על אחת ואחר כך על השנייה, ואז התעייפתי וזחלתי מתחת לשמיכה שלו, נצמדתי אליו, והנחתי את ראשי על כתפו. "אני לא מפריע לך?"

הוא הסב את ראשו ונישק את קצה ראשי. "אתה פולי? אף פעם לא. השעה כבר שתיים? תעביר לרשת ב' יש את התוכנית הזו עם השירים הישנים שאתה אוהב."

"אבל אתה רואה סרט?"

"מנסה, אבל העיניים נעצמות לי, תעביר לרדיו."

העברתי לרשת ב' ושנינו הקשבנו בשתיקה לשירים הישנים והמתוקים של פעם, מנמנמים קצת עד שדני ושאול צצו בסלון, לקחו את המפתחות של האוטו, אמרו תודה וביי, ולהתראות בערב, ופרחו לדרכם.

"מהרגע שהם נפגשו הם כל הזמן יחד." העיר תומר, "אני כבר לא יודע אם דני גר אצל שאול, או שהוא גר אצלנו."

"חצי חצי אני חושב. זה מפריע לך תומר?"

"לא, ממש לא. נחמד שיש בסביבה חבר'ה צעירים, אבל מה אתך, לך זה לא מפריע?"

"למה שיפריע לי?"

"כי זה דני שפחות או יותר גידלת, ועכשיו הוא עם שאול שכל כך דומה לאקס שלך... פתאום הם נעשו זוג, ו... לא יודע, זה נשמע לי מצב קצת בעייתי."

"למה בעייתי? אני מודה שהייתי מעדיף שדני לא יהיה הומו, אבל מאחר והוא כזה והוא כבר לא ילד ברור שבסופו של דבר הוא יהיה עם מישהו."

"אבל לא מפריע לך שהמישהו הזה הוא דווקא שאול?"

"מה, בגלל ששאול דומה כל כך לשלומי?"

"כן."

"לא, לא מפריע לי." אמרתי מדחיק את הכאב המבוכה והבלבול שכל הנושא גרם לי. ככה נהוג בעדה שלנו, לשתוק ולהדחיק כל פעם שצץ נושא מביך, ומאחר ויש לי כבוד גדול למסורת אבותיי הפולנים הדחקתי במרץ את רגשותיי ושתקתי.

תומר רכן מעלי וניסה להציץ בעיני, אבל אני עצמתי אותן, נחוש לא להוסיף עוד מילה בנושא הזה וגם לא לחשוב עליו יותר ולשמחתי תומר מכיר אותי מספיק כדי לדעת מתי לא כדאי לנדנד לי והוא הניח לי.

למחרת דני תפס אותי על הבוקר ושאל אותי את אותה השאלה – זה לא מפריע לי שהוא ושאול... שהם ביחד עכשיו?

"גם אתה דני? אז מה אם שאול ושלומי נורא דומים? הם לא אותו בן אדם ומה זה בכלל משנה?" התרגזתי

"זה בדיוק מה שרציתי להגיד לך, שהם מאוד שונים. למעשה, כמה שאני מכיר אותו יותר ככה אני מבין יותר עד כמה שאול דומה לך."

"לי? מה פתאום לי?" נדהמתי, "אל תגיד לי שגם הוא נשאHIV ?"

"לא, חס וחלילה, אני מקווה שלא. נדע את זה רק בעוד כמה ימים, אנחנו מחכים לתשובות."

"מה, כבר הלכתם להיבדק? אתם מכירים בקושי שבוע."

"וכבר נמאס לנו מהקונדום המבאס הזה, איך אתה ותומר סובלים אותו?"

"התרגלנו." אמר תומר שהפציע פתאום במטבח, "וחוץ מזה פולי מפצה אותי בגדול על הבעיה הקטנה הזו." כנראה שהאזין לשיחה שלנו מעבר לדלת, "תגיד דני, זה נכון שלתימנים יש זין גדול יותר?"

"תומר!" צעקתי, נבוך מאוד, וחבטתי בפדחתו עם העיתון המגולגל שנח לצידי.

דני צחק, לקח את העיתון וחבט בו גם כן. "תתבייש תומר, עוד מעט תרצה לדעת אם שאול אקטיבי או פסיבי."

"אחרי ההתקפה שלכם אני כבר לא מעז לשאול." צחק תומר, "אבל אם תשאל אותי הכי טוב זה לגוון, פעם הוא ופעם אתה."

"הוא לא שאל." הזעמתי אליו פנים, "ותפסיק לדבר ככה ליד הילד, בטח שלא על הבוקר, ועוד בזמן שאני שותה קפה."

משום מה שניהם חשבו שמה שאמרתי נורא מצחיק, לפעמים אני ממש לא מבין בני אדם.

ט.

אין אף הומו שהפך לאבא שלא חרד מהרגע בו יישאל אותו הילד למה הוא ישן עם גבר ולא, כמו כול שאר האבהים, עם אישה?

רובי הכין את עצמו לשאלה הזו מרגע שיותם נולד, ואולי עוד קודם, ובכל זאת כשיותם שאל בזמן ארוחת הערב המשותפת למה אבא ואימא לא גרים יחד ולא ישנים באותה מיטה הושלך הס בחדר האוכל. כל המבוגרים שתקו שתיקה שמבוכה ואשמה שמשו בה, ורק טלי הקטנה צפצפה, מחרה מחזיקה אחרי אחיה הגדול, "אימא, למה את ישנה עם אימא תולי ולא עם אבא?"

אחרי שהתעשתו החלו תולי ונינה לדבר במהירות, מכבירות הסברים וביאורים, נכנסות אחת לדברי השנייה, מבלבלות לגמרי את הילדים שהיו קשובים יותר לשפת הגוף הנבוכה שלהן ולנימת קולן המתנצלת מאשר לדבריהן. 

"אבל למה?" צעק יותם, מתוסכל מכל הברברת, "למה אתם כאלה?"

"כי ככה זה אצלנו." אמרתי אחרי שלא עמדתי יותר בשטף הקשקשת הפוליטקלי קורקט שאיים להציף אותנו, "אנחנו לא כמו כולם, אצלנו אבא ישן עם החבר שלו, ואימא עם החברה שלה וזהו."

"אז אתם גרושים." הפגין הילד העירני – עוד לא מלאו לו שש שנים – ידע בהלכות העולם.

"לא, אנחנו לא גרושים." אמר רובי שהצליח להתאושש לבסוף והשיב לעצמו את יכולת הדיבור, "כדי להתגרש צריך להתחתן קודם, ואני ואימא לא התחתנו אף פעם."

"אולי תתחתן עם אדי?" הציע יותם וזינק על אדי שהושיב אותו על ברכיו ונישק את לחיו, "אתה רוצה להתחתן עם אבא אדי?"

אדי חייך ואמר שבישראל גברים לא יכולים להתחתן, אבל אולי פעם זה עוד יקרה, ואחר כך הטלפון צלצל ודני רצה שאגיד לו איך מאייתים – כל מאן דבעי – ומה פירוש הביטוי המשונה הזו, ואם כבר אז מה זה בשם אלוהים – אורלוגין – ולמה הוא צריך ללמוד את כל המילים הזוועתיות האלו לפסיכומטרי?

"אם היית קורא יותר ספרים..." התחלתי עם הנאום הקבוע שלי, והוא נכנס לדברי בחוסר סבלנות ואמר שהוא יתחיל לקרוא ספרים כשאני אתחיל לפתור משוואות במתמטיקה, מסר דרישת שלום משאול, סיפר שאליהו מרגיש הרבה יותר טוב והתוצאות של בדיקת הדם שלו מאוד השתפרו, והבטיח לקפוץ לבקר במשך השבוע, אבל עכשיו הוא חייב להכין שיעורים באנגלית, וסגר.

אחרי האוכל הבנות לקחו את הילדים לישון. תומר ורובי נסעו לעבוד בפייגלע והשאירו אותי ואת אדי עם הכלים המלוכלכים.

"ראית את הפרצוף של רובי כשיותם שאל אותו מתי הוא יתחתן איתי?" שאל אדי והתחיל לשטוף את התבנית שלא נכנסה למדיח.

"כן, חשבתי שהוא ייחנק." גיחכתי בעודי מנגב את השולחן, בטוח שגם אדי רואה את הצד המצחיק בכל המצב, אבל אדי נותר רציני, ואחרי שכבר ניקינו את המטבח והתיישבנו מול הטלוויזיה הוא שתה קצת בירה, ואחר כך עוד קצת, ואחר כך הוסיף וודקה, וכמו שאומרים – נכנס יין יצא סוד – אדי שפך לפני את ליבו וזה נגמר בבכי.

אדי המסכן, אף פעם לא הייתה לו משפחה אמיתית, הצורך שלו במישהו שיאהב אותו, ורק אותו, מעורר בי עצב. כמה חבל שויקטור נפטר והשאיר אותו לבד עם רובי, מזל שלפחות הוא השאיר לו את הבית. אדי אוהב את רובי יותר מידי, האהבה שלו היא אהבה תלותית וחונקת ורובי לא יודע איך להתמודד עם השריטות שלו ולנסוך בו ביטחון.

האמת היא שהם לא מתאימים, אדי צריך מישהו אבהי יותר שירגיע אותו ולמרות שרובי הוא לא בן אדם רע, ובדרכו דווקא מחבב את אדי, אולי אפילו אוהב אותו, הוא רק גבר... כלומר סוג של צייד שכל הזמן מחפש משהו חדש ומעניין יותר ואדי לא מבין שאין לו מה להתרגש, זה רק שעשוע ובסוף הוא יחזור אליו.

אני בטוח שאם אדי היה פחות חרד ונותן לו יותר חופש, פחות נדבק אליו וחושד בו ולא מקנא כל כך... טוב, אם הוא היה כזה הוא לא היה אדי. רובי צריך שישחררו לו יותר חבל, וחוץ מזה הוא צריך כנראה, מידי פעם, מישהו פחות פסיבי מאדי במיטה...

אדי המסכן, הוא לא מבין את זה ואין לי מושג איך להסביר לו בלי שיפגע.

"הוא כן אוהב אותך." ניסיתי לנחם אותו כשסיפר לי, דמעות זולגות על עיניו, שהוא ורובי כמעט לא עושים סקס יותר, ושהוא בטוח שיש לרובי מישהו אחר.

"אתה חושב שהוא ותומר... שהם שוב..." לא הספקתי להשלים את השאלה כי אדי פרץ בבכי היסטרי ולא הניח לי להמשיך לדבר.

"לא פלא שהוא לא רוצה אותי יותר." אמר אחרי שנרגע, "תראה איך אני נראה? אני כבר זקן ומכוער."

"לא נכון." מחיתי, והזכרתי לו שהוא צעיר מרובי בכמה שנים טובות, ושהוא בחור נאה מאוד, אפילו כשהוא שיכור, וטענתי בתוקף שהוא מדבר שטויות.

כמו כל השיכורים אדי המשיך להתעקש, ולא רק שהתעקש שהוא מכוער ומגעיל הוסיף ואמר שלרובי נמאס ממנו כי הוא נשא ורובי שונא לזיין עם קונדומים.

"אבל גם אם הוא מזיין מהצד הוא צריך להשתמש בקונדומים." הערתי, קצת ברשעות, כי העניין הזה עם הקונדום הוא נקודה רגישה גם אצלי.

"לא אם הוא עם יריב, האקס שלו." אמר אדי בעצב נוראי שקרע לי את הלב מרחמים.

אחר כך הוא החל להציק לי שגם אני אשתה – כמו רוב הרוסים הוא לא מצליח להפנים את העובדה שאלכוהול גורם לי להרגיש חולה ושאני לא מסוגל להשתכר – הודה שגם לו נמאס לגמרי מקונדומים, וניסה לפתות אותי לזיון בטענה שאם שנינו נשאים זה בסדר.

ניסיתי להסביר לו שזה לא נכון, אבל הוא היה שיכור מידי, ולבסוף נרדם בבגדיו על הספה. אני רק מקווה שהוא לא יזכור כלום מהשיחה המטופשת הזו כשיקום למחרת בבוקר.

כרגיל בבקרי שבת התעוררתי מוקדם מידי והופתעתי כשגיליתי שתומר לא ישן לצידי. בימי שישי בלילה הוא גומר את העבודה בפאב בשעה מאוחרת מאוד ובדרך כלל אני ישן כשהוא מגיע הביתה. כבר התרגלתי ללכת לישון לבד בלילות שישי ולמצוא אותו לצידי בבוקר, אבל הבוקר הוא לא היה ואני הנחתי שהוא נשאר לישון בפאב.

ירדתי לקומה השנייה וגיליתי את אדי על הספה, נוחר בשלווה. הלכתי להכין קפה, מתלבט אם כדאי להתקשר לתומר בשעה כל כך מוקדמת או אולי להעיר את אדי ולהתייעץ איתו?

הטלפון צלצל וזה היה תומר. "הערתי אותך?"

"לא, כבר קמתי, אני שותה קפה עכשיו. איפה אתה?"

"בקומה השנייה של הפייגלע, סיימנו לעבוד ממש מאוחר והיינו מחוקים מעייפות, וחוץ מזה ירד גשם נוראי אז החלטנו להישאר לישון פה. תגיד פולי, יש לך מושג איפה אדי?"

"אדי כאן, אצלנו, ישן."

רובי עלה על הקו, "בוקר טוב פולי." אמר בקול נרגז, נשמע כאילו הוא מתאפק לא לצעוק עלי, "יש לך מושג למה אדי לא חזר הלילה הביתה?"

"כי הוא שתה קצת יותר מידי, ונרדם כאן."

"לא היית צריך לתת לו לשתות." המשיך רובי לכעוס.

"אני לא הגננת שלו רובי, היה לו מצב רוח רע וזה מה שהוא עושה כשהוא עצוב, הוא שותה."

"הוא בטח לכלך עלי כהוגן, תמיד הוא עושה את זה כשהוא שתוי."

"אהה... הוא... הוא קצת מוטרד מהיחסים שלכם רובי, זה נכון, אבל הוא מאשים בעיקר את עצמו."

"ואתה בטח ניחמת אותו כמיטב יכולתך." הטיח רובי בעוקצנות.

"השתדלתי להרגיע אותו." אמרתי בקול מאופק, "אבל לדעתי..."

"תשמור את דעתך לעצמך, אם אני ארצה עצות אני אבקש לבד." צעק רובי וסגר לי את הטלפון בפרצוף.

נשארתי עומד עם המכשיר ביד, פגוע ומבולבל, תוהה מה אני עושה עכשיו.

"מה קרה? שאל אדי שהשתרך למטבח, נראה מעוך ועייף, "מי התקשר בשעה כל כך מוקדמת?"

"רובי. הוא צעק עלי בגללך."

"למה? מה עשית?"

"הרשיתי לך לשתות והקשבתי לך. מסתבר שלדעתו זה לא בסדר."

אדי התיישב בזהירות ליד השולחן ותמך את ראשו הכבד בידיו. "אוי, למה שתיתי כל כך הרבה?"

"בגלל רובי, היה לך מצב רוח רע."

"באמת?"

"כן, באמת. אתה לא זוכר מה סיפרת לי?"

"לא כל כך." הוא הרים אלי מבט לא ממוקד, "עשינו משהו?"

"מה פתאום? אל תדבר שטויות!" הרמתי עליו את קולי.

"בסדר, בסדר, אל תתרגז, רק שאלתי." גנח אדי.

הטלפון צלצל שוב והוא נאנק וסתם את אוזניו בכפות ידיו. "די, מספיק, שקט. תשתיק את הרעש הזה."

הרמתי והפעם זה היה תומר, "מה אמרת לרובי? הוא רותח מרוב כעס."

"בעיה שלו, איזה דביל! תמסור לו שילך לעזאזל."

"פולי," נאנח תומר, "בחייך, אל תהיה ילד, מספיק שהבוס שלי מתנהג כמו מפגר, אל תתחיל גם אתה. תגיד, הזדיינת עם החבר שלו?"

"השתגעת? איזה מין שאלה זו?"

"שאלה לגיטימית."

"ממש לא, אם כבר אני זה שצריך לשאול מה עשית עם רובי."

"אז תשאל." הטיח תומר בזעף.

"אני לא רוצה, תעשה מה שמתחשק לך, זה לא עסקי." החזרתי לו מנה אחת אפיים, מרגיש שידי רועדות מרוב זעם.

שתיקה לא נעימה השתררה בין שנינו ואז לקח רובי את הטלפון מידו של תומר ושאל, הפעם בקול רגוע יותר, אם אדי התעורר כבר.

"כן, הוא פה, לידי, ער ושותה קפה, ואני רוצה להגיד לך רובי שלא אהבתי את הרמיזות שלך ולא את..."

"אתה צודק לגמרי, אני מבקש סליחה פולי, הגזמתי, אני מודה. אל תכעס עלי, בוא נתפייס בבקשה, אתה סולח לי?"

אני לא רגיל להתנצלויות, והתחינה בקולו של רובי הביכה אותי קשות, "זה בסדר, עזוב, כבר שכחתי מזה, אני מצטער שלא התקשרתי להגיד לך שאדי נשאר פה, חשבתי שתבוא עם תומר לקחת אותו הביתה. לא ידעתי שתישארו לישון שם."

"נשארנו כי ירד גשם והיינו נורא עייפים." חזר רובי והסביר, "היינו צריכים להתקשר, אבל היה נורא מאוחר ו..."

"זה בסדר גמור, לא קרה כלום. מתי אתם באים הביתה?"

"עוד מעט. מה דעתך שנביא לכם בייגלך ורוגלך טריים מהמאפיה ברחוב יפו?"

"רעיון מצוין, תודה רובי, להתראות."

הם הגיעו עם שקיות ריחניות, עמוסות כל טוב, ובינתיים הילדים התעוררו ודרשו אוכל. כולם טרפו בייגלך ולחמניות, הילדים עם קקאו והמבוגרים עם תה, והמריבה נשכחה.

מאוחר יותר, אחרי שפיהקנו מול הטלוויזיה תומר שאל מה בדיוק קרה בליל שישי ביני לבין אדי כשהיינו לבד בבית.

"אדי שתה וקיטר שרובי מזניח אותו, ושאין להם כמעט סקס, ואחר כך נרדם."

"וזה הכול?"

"כן תומר, זה הכול. למה? מה חשבת שיקרה? שאני אנצל את זה שהוא שיכור ואזדיין איתו?"

"לא הייתי מאשים אותך אם זה היה קורה." הצטחק תומר, "נדמה לי שאדי קצת נדלק עליך, זה מה שרובי חושב."

"אוף! איזה קשקוש, אני אוהב אותך תומר, אבל לפעמים אתה ממש מגעיל." הצהרתי וצבטתי אותו.

"אני יודע, אל תתרגז. תגיד, לא בא לך לגוון קצת פולי, להיות מידי פעם עם מישהו אחר?"

"ממש לא."

"אבל בטח נמאס לך להיות רק איתי כל הזמן." המשיך תומר לחפור.

 "אני לא רוצה לדבר על זה." הפכתי אליו את גבי, מקווה שישתוק כבר.

"אתה כזה פולנייה." צחק תומר וצבט את מותני, "נו, די להיות כזה, תודה שבא לך לפעמים על אחרים." המשיך להתגרות בי. אותו זה הצחיק, אותי הרבה פחות.

"כן, לפעמים, בעיקר כשאתה מעצבן כזה, אבל אם אני כבר אזדיין עם מישהו מהצד זה לא יהיה עם שיכור, שיכורים מגעילים אותי."

"וואלה?" אחז תומר בסנטרי, מביט בעיני. ניסיתי להשתחרר, אבל הוא התעקש ולבסוף הייתי חייב לאחוז בזרועו ולמשוך בה בכוח כדי שיניח לי.

"עזוב אותי." ניסיתי לצאת מהמיטה כדי לשים סוף לשיחה המעיקה הזו.

תומר נשכב עלי, מרתק אותי תחת משקלו, "אל תלך, תדבר איתי."

"לא רוצה, עזוב אותי."

"די פולי, אל תתרגז, סליחה אם עצבנתי אותך. סתם צחקתי."

"לא נכון, התכוונת לזה."

"טוב, אולי... קצת."

"אין קצת בעניין הזה, או שאתה בוגד או שלא. כשרק התחלנו להיות ביחד אמרת שהיה לך מספיק מזיונים עם זרים, שאתה לא רוצה יותר סטוצים, ופתאום אתה שוב... קודם הזדיינת עם רובי, ועכשיו אתה רוצה שאני ואדי... לא מוכן. תעשה מה שאתה רוצה תומר, אבל אל תגרור אותי לתוך הביצה הזו, לא רוצה, היה לי מספיק."

הוא ירד מעלי ונשכב לצידי עדיין אוחז בי, מביט בי במבט מודאג. "אתה צודק, כשרק נפגשנו אמרתי שאני רוצה לחיות חיים אחרים, בלי בגידות ובלי זיונים מהצד, אבל מאז עברו שלוש שנים פולי... פתאום אני רואה שהזמן עובר ואני לא נעשה צעיר יותר, מה שאני לא אעשה עכשיו אני כבר לא אעשה יותר, ולפעמים בא לי... בא לי לבלות קצת."

"אז תבלה, אני לא אעשה לך סצנות, תעשה מה שאתה רוצה. בגלל זה לא חזרת הביתה בלילה? בילית?"

"לא." אמר תומר, "נשבע לך שלא, היינו פשוט נורא עייפים וירד גשם, ולכן החלטנו שעדיף שנישן שם."

"איפה ישנתם בדיוק? על הספה המעפנה הזו שיש בחדר הלבשה?"

"מה פתאום? נראה לך? עלינו למעלה, לקומה השנייה, יש שם שני חדרי שינה ומין חדר מסיבות כזה..."

"חדר מסיבות? מה זה חדר מסיבות?"

"קשה להסביר, זה דומה קצת לאוהל בדואי, מזרונים על הרצפה ובדים צבעוניים כאלה על הקירות והתקרה, ויש גם די. וי. די. עם המון סרטי פורנו ושלושה מסכים פלסמה ענקיים וצעצועים... אתה יודע."

"כן, אני יודע. אני מקווה שיש גם מקום להתקלח ויש מספיק קונדומים."

"כן, יש. אל תדאג, אבל אף אחד לא מכריח אנשים להשתמש בהם, למה אתה עושה פרצוף נגעל כזה?"

"כי זה נשמע כמו מועדון סקס מגעיל."

"מאין לך? לא היית שם אף פעם."

"הייתי במקומות דומים, אני מתאר לעצמי שיש גם ערסל כזה מעור שתלוי מהתקרה."

"כן, בחדרי השינה."

"תומר, כדאי שתדבר על זה עם רובי, כדאי שתזהיר אותו, דברים כאלו אף פעם לא נגמרים טוב, תמיד קורים במקומות כאלה דברים לא סימפטיים שנגמרים בבית חולים, או בחדר מתים ואז יש משטרה וחקירות... לא סוג הפרסומת שאתה רוצה אצלך."

"בחייך פולי, אתה כזה מתחסד, בקומה השנייה של הפייגלע יש מועדון פרטי לחברים בלבד, ומה שקורה שם זה עסקם. אולי זה לא מוצא חן בעינייך, אבל זה עדיין חוקי להזדיין בלי רשות מהרבנות."

"לקחת סמים זה לא חוקי, וגם לא לזיין קטינים."

"ממתי כמה באנגים ואקסטות זה סמים? וחגיגת הרי מוכרים חופשי בכל הפיצוציות." התרגז תומר, "ומה פתאום קטינים? מאין בא לך הרעיון הזה?"

"מהחיים, ואל תגיד לי שחברי מועדון האלו מזדיינים רק זה עם זה כי אפילו אתה לא יכול להיות כל כך תמים, מי שמקבל שם את כל הזין בלי קונדום אלו ילדים שהם מוצאים ברחובות ובגנים, בשר טרי ורעב שהם מנצלים ואחר כך זורקים."

"איזה שטויות." נרעש תומר, "מאיפה אתה ממציא את הדברים האלו?"

"אני לא ממציא כלום, הכול מהחיים."

"איזה חיים? מה חיים? באמת פולי, זה לא אמריקה פה, אפילו לא תל אביב, כולה חיפה, אתה מדמיין דברים שלא היו ולא נבראו."

"אני לא, דברים כאלו קורים בכל מקום, אפילו בקיבוצים הכי ירוקים ותמימים קורים דברים כאלה."

"בחייך פולי..." לחש תומר, נדהם מההתפרצות שלי.

"אל תגיד בחייך, אני לא ממציא כלום, הכול כבר קרה ומה שלא קרה עוד יקרה. מאיפה לדעתך למדתי לפחד מגברים שיכורים? ואיך אתה חושב נדבקתי באיידס? תעשה מה שאתה רוצה תומר, אבל הסיפור הזה יתפוצץ יום אחד ויגיע לעיתונים, ואז לא תוכל לספר שלא ידעת ולא שמעת ואתה סתם ברמן תמים."

סיימתי לדבר ושנינו שתקנו, המומים – הייתי מופתע בדיוק כמוהו מסערת הרגשות שנתקפתי בה – ואז תומר ליטף בעדינות את לחיי, מפנה את פני אליו, ושאל ברוך אם אני רוצה לדבר על זה.

משכתי בכתפי ושתקתי, לא התחשק לי לספר לו על נעורי הפרועים. למי יש כוח לדבר על דברים שקרו לפני יותר מעשרים שנה?

"לא בא לי לדבר על זה תומר. הייתי אז ילד קטן ודביל, בנס יצאתי חי מכל העניין הזה, אני לא רוצה לדבר עליו יותר."

"על מה? מה עשו לך?" התעקש תומר לדובב אותי.

"זה קרה מזמן, קצת לפני הגיוס... אני שונא לדבר על זה." אמרתי, וכמו תמיד כשחשבתי שוב על התקופה האפלה ההיא בחיי ראשי החל לכאוב, והרגשתי שהראייה שלי מטשטשת ואני רוצה להקיא.

"בתקופה ההיא נדבקת באיידס?" המשיך תומר לחקור.

"לא, היה לי מזל, המון מזל, כי אז עוד לא היו התרופות שיש היום, לא נדבקתי, אבל אם לא הייתי מסתלק בזמן... בטח לא הייתי פה היום."

"איך הסתלקת?"

"צה"ל לקח אותי תחת חסותו, למזלי התקבלתי לגולני ושירתי רוב הזמן בלבנון... מבחינה מסוימת אפשר להגיד שנפלתי מהפח אל הפחת, אבל כיום אני מבין שעדיף טירונות בגולני מאשר... מאשר החיים שהיו לי בתקופה שבין סוף הלימודים לגיוס."

"וההורים שלך לא שמו לב? לא ראו שעובר עליך משהו?"

"לא. בתקופה ההיא... זה היה בסוף שנות התשעים, לא הייתה המודעות שיש היום ואני הייתי ילד מבולבל נורא וכועס בגיל ההתבגרות... לא ידעתי להסביר להם... בקושי הבנתי בעצמי מה יש לי, רבתי עם כל העולם ובסוף הם התייאשו ממני ושלחו אותי לגור אצל קרובי משפחה בנתניה, ביום עבדתי בקיוסק על שפת הים ובלילות ביליתי  בתל אביב... עשיתי שטויות נוראיות, נעזוב את זה, אחר כך התגייסתי ודווקא הייתי חייל טוב. החלטתי שבצבא אני אהיה לגמרי סטרייט, אפילו יצאתי עם בחורה."

"היה לך סקס איתה?"

"כן, וזה היה לא רע, לא כמו עם גברים, אבל... הייתי יכול להתחתן איתה ולחיות לא רע בכלל, חבל שלא עשיתי את זה, לפחות לא הייתי נדבק באיידס."

"אולי לא, אבל גם אם היית חי עם אישה ההומואיות שלך הייתה מתפרצת באיזה שלב ואז היית צריך לשקר לה ולילדים שבטח היו נולדים לך... ובסוף היית צריך להתגרש."

"אולי, אבל לפחות היו לי ילדים."

שנינו שותקים שוב, והוא מלטף אותי בעדינות ומעיר שאולי יש לי ולו יותר דברים משותפים מכפי שנדמה לי ושואל איך באמת נדבקתי.

העדינות וההבנה שבקולו גורמים לי להיפתח ולספר לו למרות שאני שונא לדבר על התקופה ההיא, "היה לי שירות צבאי די קשה, בעיקר לקראת הסוף, בשנה האחרונה שלי בצבא הבחורה שהייתי איתה השתחררה ועזבה אותי, נמאס לה מזה שאני יוצא הביתה רק פעם בחודש וגם אז אני הרוס מעייפות ועצבני. היא מצאה לה איזה סטודנט למשפטים... שמעתי שהם חיים בניו יורק עכשיו, או שאולי הם כבר חזרו לארץ? לא יודע. השתחררתי בסוף 92 עבדתי קצת במוסך של הדוד שלי ואחר כך בסתיו 93 ניסיתי ללכת ללמוד, לעשות משהו עם עצמי. זה לא הצליח, לא הבנתי מה קורה לי, למה אני כל כך לא רגוע, לא מרוכז, לא מסוגל לישון כמו בן אדם, כועס כל הזמן. נרשמתי ללמודים באוניברסיטה וברחתי משם אחרי חצי סמסטר... מצאתי עבודה בתל אביב, חשבתי שאני אחסוך קצת כסף ואחשוב בינתיים מה לעשות עם עצמי. סיפרתי לך על זה, לא?"

"מאוד בקצרה."

"אין הרבה מה לספר. עברתי מעבודה לעבודה, מנסה למצוא את עצמי, להירגע קצת, להבין מה קורה איתי. היום אני חושב שחלק מהבלגן שהיה לי בראש קרה בגלל השירות הצבאי שלי, הייתי חובש וקרו שם דברים... דברים קשים. בתקופה ההיא היו הפגזות, פצועים, תקופה קשה... הייתי צריך ללכת לבקש עזרה, אבל הייתי טיפש מידי, פחדתי שיעלו על זה שאני לא לגמרי סטרייט. הייתי אז ילד ותל אביב הייתה קופסת ממתקים מפתה מאוד... לשתות לא יכולתי, הכבד שלי לא מצליח להפוך את האלכוהול לחומר הזה שגורם לשכרות, וגם לעשן אני לא אוהב, נחנק מהעשן, אבל פיתחתי חיבה לעוגיות חשיש ובעזרתן הצלחתי להתגבר על הרבה עכבות. חגגתי כהוגן ואז פתאום התחילה להציק לי איזה פטרייה מעצבנת בפה ועדיין, כמו דביל, לא הבנתי מה קורה לי..."

הדיבור הממושך עייף אותי מאוד והזיכרונות מאז העלו דמעות בעיני, "די, דיברתי מספיק, בוא נלך לישון תומר."

"בסדר, עוד מעט. רק תספר לי קודם איך גילית בסוף שאתה נשא."

"מישהו שלא רציתי להזדיין איתו חשב שזה יהיה רעיון טוב להתנפל עלי עם עוד כמה חברים ולאלץ אותי... הוא היה נורא שיכור וגם החברים שלו... הם הפחידו אותי נורא, ממש נכנסתי לפאניקה, כבר עברתי אונס אחד, לא בא לי עוד פעם... נלחמתי בהם כמו משוגע וזה התפתח למשהו ממש מכוער ואלים, מאוד לא אופייני לי. בסוף הכול יצא לטובה, נחתכתי מבקבוק שבור, דיממתי נורא, הביאו אותי למיון ואשפזו אותי ולמחרת הרופא שבדק אותי שאל מה זה הכתם המגרד הזה על השפה שלי ויום אחר כך כבר ידעתי... ועכשיו די, אני רוצה לישון."

"פולי!" צעק תומר מלמטה, "אתה בבית? איפה שאול?"

ניתקתי בחוסר רצון מהמחשב והצצתי אליו ממרום המדרגות, "שלום תומר, מה שלומך?"

"בסדר." אמר תומר, התיישב על המדרגות והחל לחלוץ את נעליו, "אכלתם כבר, איפה שאול?"

"לא אכלתי עדיין, חיכיתי לך. מה בא לך לאכול?"

"כלום, אני לא רעב." אמר תומר והעיף את נעליו לפינה, "כדאי שתאכלו בלעדי, איפה הילד?"

"לא בבית, עזב." אמרתי, ולראשונה מזה זמן רב הסתכלתי עליו באמת, לא סתם רפרפתי במבט אלא ממש בחנתי אותו ושמתי לב שהוא רזה ושהוא נראה עייף מאוד. "אתה בסדר תומר?"

"בסדר גמור." אמר תומר בשמץ קוצר רוח, "למה אתה מתכוון עזב? עזב לאן?"

"לא יודע בדיוק, לחיפה נדמה לי. אבא שלו חזר לארץ והוא החליט לעבור לגור אצלו, הרי לא חשבת שהוא יחיה איתנו כל החיים?"

"אבא שלו? אבא של שאול חזר לארץ? מה פתאום הוא חזר?"

"מאין לי לדעת? חזר וזהו, הגעתי הביתה ומצאתי את שניהם פה, אורזים. שאול הודיע שהוא הולך לגור איתו, שלום ותודה על הכול, והם הסתלקו. הוא לא סיפר לך שאבא שלו חוזר לארץ? חשבתי שאתה והוא..."

"מה אני והוא?"

"לא יודע בדיוק. מה באמת?"

הסתכלנו זה על זה בשתיקה ואני השפלתי את מבטי ראשון וחזרתי למחשב ולסיפור שלי. תומר הלך אחרי ונשכב על המיטה, נועץ מבט בגבי. הרגשתי את מבטו חורך את עורי בזמן שניסיתי לעבור שוב על הסיפור, ללטש אותו לפני שאכניס את הפרק האחרון לבלוג הסיפורים שלי, אבל לא הצלחתי, השתיקה שלו והמבט הזה... לא הצלחתי להתרכז.

"מה?"הסתובבתי אליו כאילו קרא לי למרות שהוא שתק, "מה אתה רוצה?"

"שתעזוב את המחשב הזה ותדבר איתי." טפח תומר בידו על המיטה, מזמין אותי להצטרף אליו.

"בשביל מה? לא עדיף שתתקשר לשאול שלך לקבוע איתו פגישה? תברר, אולי יש לאבא שלו מקום גם בשבילך."

"פולי..." הוא עצם את עיניו בלאות, "מה קרה?"

"דיברתי עם יריב והוא סיפר לי... סיפר לי עליכם."

"וזה מטריד אותך? אתה מקנא?" עלה רמז של חיוך על פניו.

"מה אתה חושב?" הטחתי בזעף.

"אני חושב שמאוד נוח לך לגור איתי, אבל שלא ממש אכפת לך ממני. לא כמו שלי אכפת ממך, לא כמו שהיה לך אכפת משלומי." התרגז תומר בחזרה והמריבה שצברה תאוצה במשך כמה ימים המריאה לחלל חדר השינה שלנו.

"אז בגלל זה אתה מזדיין עם ילד שצעיר ממך בעשרים וחמש שנה? כדי לנקום בי? כדי להשפיל אותי? כדי להחזיר לי? ומאין לך בכלל מה אני מרגיש ועד כמה אכפת לי או לא? אף פעם לא שאלת."

"הנה אני שואל." אמר תומר בפשטות עצובה מנחית במפתיע את סצנת הריב בחזרה אל המסלול.

"שואל מה?" התלהמתי, מתאמץ לשמור על מצב רוח משולהב.

"אם אתה אוהב אותי?" הפריח תומר לחלל החדר שאלה מבוישת שמעכה את ליבי, כמה פעמים שאלתי את שלומי את אותה שאלה, משפיל את עצמי ומביך את שנינו? למה הוא עושה לי את זה?

"אני חי אתך, לא?" אמרתי בעדינות וחייכתי כדי לנטרל את העוקץ, מנסה להפוך הכול לבדיחה.

"זו לא תשובה." התעלם תומר מניסיון ההתחמקות שלי.

"איזה תשובה אתה רוצה לקבל אחרי שגיליתי שאתה ושאול... שאתה מזדיין איתו?" חשפתי את קלפי, מצטער שבכלל התחלתי עם הדיון המיותר הזה.

תומר נאנח. "לא יודע, אתה צודק, אני אידיוט."

"ובוגד." לא יכולתי להתאפק.

"יכול להיות פולי," הישיר אלי תומר מבט עצוב, "אבל יש כל מיני סוגי בגידות, יש כאלו שבוגדים כי הם חרמנים שלא מסוגלים לשמור את הזין במכנסים, ויש כאלו שבוגדים כדי לנער את הבן זוג שלהם. הבגידה שלי היא מהסוג השני."

"הזדיינת עם הילד הזה כדי לנער אותי?" משהו בתיאוריה הזו קומם אותי מאוד, "מה אני, שטיח?" התרסתי.

"לא, אתה לא. אתה בן אדם סגור מאוד, לא נגיש, נכה רגשי שלא יודע לתת חום ולהראות אהבה. אני לא מאשים אותך פולי, אבל אתה בן אדם שקשה מאוד לאהוב, ניסיתי וניסיתי ובסוף נמאס לי. מגיע לי יותר מאשר להיות ברירת מחדל." הוא קם, לקח את הכרית שלו, את הפיז'מה ומברשת השיניים, ובעוד אני מביט בו, המום ומזועזע מהקלות בה קרא אותי, פנה לעבר הדלת.

"לאן אתה הולך?"

"למטה. אני לא רוצה לישון אתך יותר."

"וואלה? אתה לא רוצה? גם אני לא!" התרגזתי כל כך עד שדמעות עלו בעיני, "ולמה אתה מתכוון נכה רגשי? אני לא נכה רגשי ואני כן נגיש!" התוכחתי, רוקע ברגלי כמו ילד קטן.

"מה שתגיד, אני לא רוצה לריב אתך." אמר תומר בקול עייף והסתלק.

הוא ירד למטה והתחיל להסתובב בסלון ובמטבח, וכמו להכעיס לא יכולתי יותר לעשות יותר שום דבר חוץ מלהאזין לו, כפוי להקשיב לכל צעד שלו, מרוכז בו כפי שלא הייתי מעודי.

שמעתי אותו מדבר בטלפון – למרות רצוני צותתי לדבריו והבנתי שהוא מדבר עם שאול – מתקלח ואחר כך יושב בסלון ורואה חדשות.

הסתובבתי חסר מנוחה בחדר, מקלל חרש ביני לבין עצמי כדי לא לבכות מרוב עלבון. חשתי נרגז, נעלב, עצבני, ניסחתי במוחי תשובות שנונות וחריפות לכל הטענות שהופנו אלי, חיברתי כתב סנגוריה שלם שלא שכנע אפילו אותי, ניסיתי אפילו לעסוק בסיפור הכמעט גמור שלי, אבל לא הצלחתי להתרכז, הסימנים השחורים על המסך התערבלו מול עיני בלי שום היגיון.

לבסוף נכנעתי וירדתי למטה. מצאתי את תומר שוכב על הספה מול הטלוויזיה הדולקת, דמעות ניגרות על לחייו קופסת טישו מונחת לצידו. כשראה אותי התיישב במהירות, מוחה את פניו בשרוולי חולצתו.

התיישבתי לצידו וניסיתי לנסח פתיחה מוצלחת שתבטא את רגשותיי, "אל תבכה." היה כל מה שהצלחתי להגיד לבסוף, "אני לא שווה את זה."

"הלוואי וזה היה נכון, אבל אתה כן." אמרת תומר, שלף ממחטת נייר ומעך אותה לכדור, "סליחה שקראתי לך נכה רגשי, זו לא אשמתך שאתה לא אוהב אותי."

"אבל אני כן, אני אתך כי אני אוהב אותך ואתה לא ברירת מחדל."

"אולי לא, אבל אני גם לא שלומי, ואני אף פעם לא אהיה." גלשו עוד שתי דמעות טריות על לחייו.

"אני מאוד מקווה שלא, הוא לא היה מציאה כל כך גדולה. אהבתי אותו מאוד, אבל הוא עשה לי את המוות ובגד בי כל הזמן."

"ועכשיו גם אני." תומר משך את ברכיו אל חזהו חיבק אותן בזרועותיו והתחיל להתנדנד הלוך ושוב, וכששב ודיבר רעד קולו, "כולם אמרו כל הזמן ששאול נורא דומה לשלומי, זה שיגע אותי, כל הזמן רק חיכיתי שתגיד לי שאתה מעדיף אותו... השגחתי עליו, ניסיתי להבין מה היה באקס שלך שאין בי, למה אהבת אותו כל כך... עם הזמן התקרבנו, התחלנו לעבוד יחד על ההופעה שלו ו... ודברים קרו... " הוא התיישר, הפסיק להתנדנד, הוריד את רגליו לרצפה. "ידעתי שזה רעיון גרוע, אני מצטער פולי, באמת. בגילי, אחרי מה שעברתי... הייתי צריך להיות יותר חכם..."

"עזוב, זה בסדר. בוא לא נדבר על זה יותר."

מצב רוחו של תומר השתנה בבת אחת. הוא קפץ על רגליו כאילו מישהו הצית תחתיו אש, כיבה את הטלוויזיה ונעץ בי מבט נרגז. "לא, זה לא בסדר, ואני כן רוצה לדבר על זה."

"לדבר על מה?"

"על מה שלא בסדר איתנו, על זה שאתה כזה... כזה..."

"לא נגיש, נכה רגשי שלא יודע להראות אהבה?" הערתי בקנטרנות.

"פגעתי בך מאוד? סליחה."

"זה בסדר, סלחתי." אמרתי, ושנינו ידענו שאני משקר.

אחר כך עלינו למעלה. הלכנו למיטה, החשכנו את החדר, ושכבנו זה לצד זה בחדר האפלולי. "דיברתי עם שאול בטלפון, אבא שלו חזר לארץ כי הוא חלה בסכרת, יש לו בעיות רציניות מאוד, הרופאים חושבים שאולי יצטרכו לקטוע לו את הרגל." סיפר לי תומר, "מסתבר שיש בארץ מרפאה מעולה שמתמחה בטיפול בחולי סכרת. שאול הבטיח לאבא שלו לגור איתו ולעזור לו להציל את הרגלים שלו."

"מאוד יפה מצידו לטפל באבא שלו למרות שהוא נטש אותו, מוזר שהוא לא כועס עליו."

"מה הטעם לכעוס על בן אדם חולה שסובל גם ככה? אחרי הכול זה אבא שלו, כל החיים הוא חשב שהוא יתום ופתאום הוא גילה שיש לו אבא ועוד אחד שמבין אותו ולא כועס עליו שהוא הומו. שאול הוא אחד שתמיד רואה את החצי המלא של הכוס, פתאום יש לו אבא והוא מאושר."

כן אבל... הם בעצם זרים."

"לא ממש, הם בקשר כבר כמה חודשים, מאז שהוא גר אצלנו הם מתכתבים ומדברים דרך המחשב... בגלל זה הוא לא שכר לעצמו דירה, הוא חיכה שאבא שלו יגיע לארץ ושהם יתחילו לגור יחד."

"והזיון אתך היה פשוט דרך להעביר את הזמן?" התחברתי לפולנייה המרירה שבתוכי, מניח לה לבטא את עצמה.

"אל תאשים את הילד, זה לא הוא, זה אני, הכול קרה בגללי, בגלל שאני חרמן מגעיל."

"באמת? חשבתי שהכול בגללי, שחיפשת חום ואהבה שאני לא נתתי לך, עכשיו אתה אומר שסתם היית חרמן?"

"גם חרמנים זקוקים לאהבה."

"נו, די כבר עם זה. אני יודע שלפעמים אני מעצבן תומר, אבל היית צריך לדבר איתי, להגיד לי מה אתה מרגיש, לא ללכת לזיין ילד מתלהב שמחפש אבא."

"אתה צודק, אני אשם. אתה רוצה שניפרד? הייתי מסתלק ומשאיר לך את הבית, אבל בגלל טלי... אתה רוצה שאני אעבור לגור אצל נינה ותולי?"

"השתגעת? מה הן צריכות אותך שם? אתה רוצה לתת להן עוד סיבה לריב?"

"לא, חס וחלילה. טוב, אז מה נעשה פולי?"

"לא יודע, מה אתה רוצה שנעשה?"

"שנשנוץ קצת ביחד, אני הרוס מעייפות ואני עוד צריך ללכת לעבוד הלילה."

"לא התכוונתי היום, התכוונתי בכלל."

"לא יודע. אני רק רוצה לעבור את סוף השבוע הזה בשלום. פולי, בבקשה, אתה מוכן לחבק אותי קצת, עצוב לי כל כך."

הסתובבתי על צידי ונכרכתי סביבו, דוחף את זרועי מתחת לעורפו. הוא חיכך את לחיו בזרועי, נדחק אלי ואחר כך הסתובב וטמן את פניו בחזי. חשתי את כתפיו רועדות כשבכה חרש.

ליטפתי את גבו בתנועות קצובות, ממלמל באוזניו מילות הרגעה עד שגופו התרפה כנגד גופי והוא נרדם.

נמנמתי מעט גם כן, ואחרי שעה התעוררתי פתאום, מלא מרץ ושמח. התגנבתי בזהירות למחשב ובלי להדליק את האור התיישבתי מולו וכתבתי את סוף הסיפור שלי – אפילוג שסופר בפי בן זוגו הצעיר של הסופר, גיבור הסיפור.

הצעיר שקיבל ממני רשות דיבור סיפר איך אחרי כמה חודשים של חיים ביחד הוא גילה שהגבר שהציל אותו, הביא אותו לביתו וכתב סיפור המבוסס על חייו ממשיך להיפגש בחשאי עם האקס שלו, ומבין שהוא היה רק קראש זמני, דרך להתגבר על מעצור הכתיבה שלו ושהאקס שלו הוא אהבת חייו.

במקום לכעוס הצעיר חש שרווח לו, תפקיד המוזה שהוטל על כתפיו העיק עליהן מאוד והוא שמח לוותר עליו. הוא כותב לסופר מכתב פרידה נוגע ללב ומסתלק.

הסופר שלי נשאר לבד, נפגש מידי פעם עם האקס הוותיק שלו ומשתעשע ברעיון לחזור לגור איתו, אבל בינתיים ממשיך לטייל בלילות ברחובות ובגנים מחפש הרפתקאות. כשהוא מוצא אחת הוא כותב עליה סיפור, ואם הוא לא מוצא הוא ממציא אחת וגם עליה הוא כותב סיפור. 

למחרת בערב היינו רגועים הרבה יותר ושבנו לדבר, הפעם בנחת, בלי עצבים. "אתה זוכר פולי, כשרק התחלנו לגור יחד אמרנו שננסח מין זיכרון דברים כזה, סוג של חוזה עם כללי התנהגות." הזכיר לי תומר כשהתכרבלנו יחד מול הטלוויזיה.

"כן, משהו כזה זכור לי במעורפל." הודיתי.

"אז למה לא עשינו את זה."

"היינו עסוקים, למה נזכרת בזה היום? עכשיו אנחנו כבר בסדר, לא?"

"כן, אבל... עדיף שנחשוב על זה קצת, ננסח כמה כללים, שלא נריב שוב."

"חוזה או לא חוזה, אין מצב שאנשים שחיים יחד יפסיקו לריב, אבל אם זה מה שאתה רוצה אז בסדר, אין לי התנגדות."

הוא שלף בזריזות עט ודף ניר והשעין אותם על ספר שכנראה הוכן מבעוד מועד, "תתחיל אתה." אמר והביט בי בציפייה. "מה הסעיף הראשון?"

מוחי התרוקן ממחשבה נוכח מבטו. "אה... לא יודע, שנתחלק בעבודות הבית ובהוצאות?"

"בסדר." רשם תומר. "ושנתחייב לתמוך ולעזור זה לזה תמיד." הוסיף.

לדעתי הסעיף הזה היה מאוד כוללני ולא מפורט, אבל הוא נשמע הוגן למדי ובטח לא היווה סיבה לריב, ולכן הנהנתי ואמרתי בסדר.

"ועכשיו," לקח תומר נשימה עמוקה, "בוא נדבר על זיונים מהצד."

"איזה זיונים? שלך או שלי?"

"של שנינו."

הבטנו אחד בשני, הוא נראה מעט נבוך, אני הייתי עצבני. "תומר, אם אתה רוצה שיהיו לנו יחסים פתוחים פשוט תגיד."

"אני לא רוצה, זאת אומרת אני... לא יודע."

"אתה רוצה לפעמים לגוון, לזיין גם אחרים?"

הוא השפיל מבט, ברור שהיה לו לא נעים ממני, אבל הוא התגבר והנהן.

"אם ככה אז גם לי מותר?"

"לא."

זה לא שבא לי לבגוד, אבל איך אפשר לשתוק על דבר כזה? "נו, באמת... זה נראה לך הוגן?"

"טוב, אז... פולי, תגיד את האמת, יש לך מישהו מהצד?"

"כן."

"מי?"

"לא עסקך."

"אם ככה אז זה לא עסקך עם מי אני מזדיין."

"זה עסקי אם אתה לא נזהר מספיק וכולם יודעים. אני שונא שחברים באים ומספרים לי שאתה עושה אחרים מאחורי הגב שלי."

"זאת אומרת שלא אכפת לך בתנאי שאף אחד לא ידע?"

עלי להודות שהיה בזה משהו ויש מן האמת בדבריו – לא כל האמת אבל בהחלט היה בהם משהו. "תראה תומר, אנחנו יחד כבר כמה שנים, עם הזמן יש שחיקה, יש רצון לחידוש, כנראה שאצלך יותר מאשר אצלי, אני מבין, אני לא רוצה לפרק הכול בגלל זיון סתמי, אבל אני גם לא רוצה שיצחקו עלי, ואני ממש לא רוצה לדעת מה אתה עושה ועם מי."

"גם אני לא רוצה לדעת מה אתה עושה עם אחרים."

"יופי, כי אין מה לדעת."

"באמת? אז למה אמרת שכן?"

"סתם, כדי להחזיר לך."

"וואלה! אז מה יש בינך לבין מקס?"

אז זה מה שהציק לו כל הזמן!

"יש ביני לבינו חברות חזקה, יש הרבה כבוד וחיבה, יש היסטוריה משותפת, יש משחקי שח מאוד ארוכים, סקס לצערי כבר אין."

"לצערך?" משום מה ההערה הזו עצבנה את תומר כהוגן, "קיבינימאט אתך פולי, למה דווקא מקס? מה יש לך ממנו? מילא איזה כוסון מדליק, אבל מה יש לך מהקשיש הזה?"

התקשיתי להסביר לו את המקום של מקס בחיי, ולא מתחשק לי להתנצל, לא עשיתי שום דבר שמחייב התנצלות. "היית מעדיף שאני אעשה צחוק מעצמי כמוך וארוץ אחרי בשר טרי?"

"לא עשיתי צחוק מעצמי ולא רדפתי אחרי שאול, זה הוא ש... הוא רצה את זה בדיוק כמוני."

"היית צריך להפעיל שיקול דעת תומר, לשים גבולות, לפחות להיזהר שלא כולם יראו."

"אתה צודק... אני לא אעשה את זה יותר, נשבע לך."

"אז מונוגאמיה?"

"אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?"

"כן, אני בטוח, ואני יודע מה תגיד תומר, כבר שמעתי את זה קודם, אנחנו הומואים, אנחנו לא צריכים לחקות את הזוגיות של הסטרייטים, חיים בזוג זה לא בית סוהר, אפשר לשמור על מסגרת זוגית וגם לעשות חיים מהצד, אנחנו צריכים לעצב זוגיות שמתאימה לנו, ואנחנו גברים וגברים מטבעם הם לא מונוגאמיים וזה עוול לאלץ אותם להיות כאלה. אני מכיר את כל התירוצים ובמידה מסוימת אפילו מסכים אתם, אבל לי זה לא מתאים. אני עייף מריגושים, אוהב שגרה, לא אוהב לזיין סתם זרים, לא מרגיש טוב עם סקס בלי רגש."

"מה עם יזיזים? לא צריך זרים, אפשר סידור קבוע עם יזיזים?"

"הכול אפשר, יש כאלו שזה אולי מתאים להם, אבל אני לא יכול לחלק את עצמי בצורה כזו, בעצם כן יכול, אבל לא רוצה, לא מוכן. זה לא בכבוד שלי לשקר, להתגנב, להגיד ככה ולעשות אחרת, לא מתאים לי לחיות ככה תומר."

"כן, אבל... באמת? היית מסוגל להיות רק עם בן אדם אחד כל החיים?"

"אם הבן אדם הזה הוא אתה אז כן."

"באמת? אתה רציני?" הצלחתי להדהים אותו וגם להפחיד אותו קצת. "ואוו! זו מחמאה רצינית, אבל גם... אני לא בטוח שאני מסוגל לעמוד בנטל כזה."

"גם אני לא, אבל אני מוכן לנסות."

"באמת פולי? כאילו... באמת? לא היית עם אף אחד אחר מאז שנפגשנו? אתה לא רואה לפעמים מישהו שבא לך עליו?"

"בטח שכן, רואה כל יום, ולפעמים אפילו פעמיים ביום, אז מה?"

במקום לשמוח תומר התעצב, אולי נלחץ, נעשה עצבני ואמר שהוא צריך לחשוב על זה, שהוא לא בטוח, שזה גדול עליו.

"מה גדול? אנחנו גרים יחד כבר כמה שנים, עכשיו נזכרת?"

"כל הזמן הייתי בטוח שאתה מזיין מהצד."

"כמוך אתה מתכוון?"

"אל תלכלך פולי, בהתחלה בכלל לא עלה בדעתי להסתכל על אחרים, אבל עם הזמן... אתה יודע איך זה."

"מעדיף לא לדעת."

"כן, בטח."

"מה? אתה לא מאמין לי?" זה באמת הפתיע אותי, גם העליב קצת. "אתה חושב שיש לי זיונים מהצד?"

"מאין לי לדעת? אני לא עוקב אחריך, אתה כל הזמן במחשב, בטח יש לך כרטיס באטרף, הרבה ערבים אני לא בבית..."

איזה מניאק!

"אין לי, מה פתאום שיהיה לי?"

"אז מה אתה עושה כל הזמן במחשב?" שאל תומר בחשדנות.

"בעיקר כותב סיפורים, וגם קורא בלוגים." נעלבתי קצת מהחשד שלו, שואל את עצמי איך זה שכולם חוגגים ורק אני יושב כל היום מול המחשב, משקיע את כל האנרגיות שלי בכתיבה במקום בחיים.

עליתי לחדר השינה והתיישבתי מול המחשב, שחזרתי את הבלוג הישן שכתבתי פעם כשחייתי עם שלומי, עברתי עליו קצת, קיללתי את עצמי שאני תמיד בוחר בגברים כאלה שמבאסים אותי ועושים ממני צחוק.

אחר כך הזכרתי לעצמי שאין טעם להתעצבן, כל הגברים כאלו ואחרי היסוס קל התחלתי לכתוב על הסיפור שלי עם תומר.

"מתי תבוא כבר למיטה?" שאל תומר שעלה בסופו של דבר לחדר השינה.

"עוד מעט."

הוא נעמד מאחורי והביט, "אז שוב יהיה לך בלוג?"

"אם לא אכפת לך."

"ואם אכפת לי?"

"גם אז."

"אתה כועס?"

"כן, קצת."

"אתה צודק, דיברתי שטויות והעלבתי אותך, שכחתי שאתה לא כמו האקס שלי, אני דביל."

"נו, מה עוד חדש?"

זה הצחיק אותו והוא החל לעסות את כתפי בעדינות ופתאום רכן ונשק על פדחתי. "אחרי שתגמור לכתוב אתה מוכן לבוא לישון איתי?"

מי שמקדיש זמן לפנק אותי בעיסוי יכול להשיג ממני כמעט כל דבר. "בטח, תמיד."

"אז בוא." הפציר תומר והגביר את לחצן של אצבעותיו על עורפי.

סגרתי את המחשב והלכתי למיטה. הוא התרפק עלי, ניסה לפייס, כדי לשמור על כבודי נשארתי מסויג. "נו, די, אל תהיה כזה." ביקש תומר ודחף ברך בין ירכי.

"אני לא יכול להיות אחר."

"אני יודע, גם אני לא יכול, אבל אני בטוח שאני לא רוצה לישון עם אף אחד חוץ ממך."

"גם אני לא."

הוא נשכב עלי, מביט ישר בעיני, "אז מה עושים? שננסה בכל זאת להמשיך?"

שתקתי כמה שניות מאוד ארוכות, מעמיד פנים שאני חושב (ידעתי את התשובה עוד לפני שהוא סיים את השאלה, אבל לא רציתי שיתפוס עלי תחת) ובסוף אמרתי שכן. "בסדר, מה כבר יכול להיות? בוא ננסה, ובבקשה, אם אתה מוכרח לזיין אחרים תעשה מאמץ שאני לא אדע, אני עייף מכל הקטעים האלו של קנאה והאשמות, היה לי די והותר מזה עם האקס."

"בסדר." הבטיח תומר וירד מעלי, "האמת שגם לי כבר הספיק." דחף לעברי את ישבנו ואמר שהבטן שלי מתאימה בדיוק לגב שלו ושהוא ישן נהדר איתי, אילץ אותי להבטיח לו שאבוא לתחרות הדראג ונרדם.

אני מניח שהייתי צריך להבין לבד, היו מספיק סימנים מקדימים, אבל לא הבנתי, לא רציתי להבין. העדפתי לשקוע בסיפור שכתבתי, בספר שקראתי, בדאגותיי בגלל המצב הכלכלי במדינה, בגלל הבחירות והבצורת ומצב מפלס הכינרת – כאילו שזה מה שהיה עוזר לשיפור המצב.

במקום לחשוב על מה שקורה אצלי בחיים בזבזתי את זמני במחשבות על מצבה העגום של הסוגה העילית בטלוויזיה, מה שמוכיח שאני טיפש גדול עוד יותר ממה שנדמה לי.

תת ההכרה שלי לעומת זאת לא התעצלה ולא עצמה עיניים. בדרכה שלה היא ניסתה לרמוז לי שמשהו לא בסדר בחיי ופתאום התחלתי לחלום שוב על שלומי.

בדרך כלל אני לא זוכר את החלומות שלי, וגם אם מידי פעם צף בזיכרוני קטע חלום מעורפל ומטופש הוא נשכח מיד אחרי שאני שותה את הקפה של הבוקר. את החלומות המפחידים או המחרמנים במיוחד אני זוכר קצת יותר טוב, לפעמים עד הצהרים, אבל זה נדיר, ופתאום החלתי לזכור רצף של חלומות מחרמנים ומפחידים כאחד שלא הניחו לי, חוזרים על עצמם לילה לילה, כל פעם בשינוי נוסח קל, אבל בעיקרון זה היה תמיד אותו חלום ששלומי ותומר הופיעו בו, מסתובבים ומשתעשעים יחד במין פארק שעשועים מהגיהינום, עולים על גלגל ענק, מפחיד נורא, מתנדנדים יחד בנדנדה גבוהה שתחתיה נשקף נוף הזוי שנראה כאילו דאלי עיצב ברגע מסטול במיוחד שלו... דברים משונים כאלה.

למרות שהם בדרך כלל לא נוגעים זה בזה די ברור לי שהם זוג, ושהם רק מחכים שהמלווה שלהם – גרסא מוזרה שלי, או של דייב, האקס המת של תומר – יסתלק וייתן להם קצת פרטיות.

בחלום אני בכלל לא מקנא בבילוי המשותף שלהם, אבל אני מודאג מאוד מהסכנות שצופן להם גן השעשועים הזה ולא מבין איך הם לא רואים עד כמה המשחקים שלהם מסוכנים. החלום משתנה במשך הזמן ונעשה ארוטי יותר, מידי לילה יש בו פחות נופים מבהילים ומתקני שעשועים מסוכנים ויותר חדרים סגורים ומיטות סתורות.

אני יודע, כמו שיודעים דברים כאלו בחלום, שתומר ושאול הולכים ומתקרבים אחד לשני ועוד מעט הם יתעלמו ממני ומדייב ויתחילו להזדיין בלי לשים לב מי רואה אותם. אני מביט בהם מהצד, סקרן לדעת מתי החרמנות תתגבר על הזהירות, משתוקק לראות שוב את שלומי ערום, מתגעגע לזין היפה והמדהים שלו ותוהה לדעת איך תומר יתגבר על הכושי הפראי שלי, מקווה שאולי הוא יקרא לי לעזרה... הלילות שלי נעשו כל כך מרתקים ומחרמנים עד שלקח לי כמעט שבוע להבחין שתומר מתחמק מסקס איתי ומוצא כל פעם סיבה אחרת למה אין לו חשק, או כוח, או זמן לזיונים.

עברו עלי שבועיים מוזרים וחלומיים שבהם הייתי עסוק מאוד בחלומות המופרעים שלי ובסיפור שלי, שהלך והסתבך – האקס הבוגדני של הסופר הבדוי שלי חזר לחייו, מלא חרטה ואומלל, והתחנן לפניו לנסות שוב, מתנצל בשפלות רוח על הבוגדנות שלו, רוצה שהם ינסו שוב, מבטיח שהפעם זה יהיה אחרת, שהוא יהיה בן זוג מושלם. הוא מצהיר בלהט הצהרות אהבה ונאמנות, והסופר רוצה, כל כך רוצה לחדש את ימיהם כקדם, אבל לא יכול כי בינתיים הוא מבין שהוא התאהב בצעיר שהציל למרות שהוא יודע היטב שהבחור צעיר מידי בשבילו, לא מתאים לו כלל, ושלנסות לאהוב אותו תהיה טעות נוראית שתזיק לשניהם.

הוא מתלבט הלוך ושוב, מתחיל לצאת שוב עם האקס ובמקביל מסתבך עמוק יותר ויותר עם הצעיר שגר איתו, ומתגנב למיטתו... לקח לי זמן רב להחליט אם זה בסדר שהם יקיימו יחסי מין מלאים, או שאולי הסופר צריך להשליך את הנער ממיטתו למרות שהוא בעצם משתוקק אליו מאוד... מי שלא כתב מימיו בטח לא מבין איך אני יכול להתעמק כל כך בסיפור בדוי, לדאוג לגיבורים הלא קיימים שלי יותר מאשר לעצמי ולאנשים האמיתיים הסובבים אותי, אבל ככה זה אצלי. זה לא קורה לי בכל הסיפורים, לא תמיד אני משתקע בהם עד כדי כך, אבל לפעמים, אם אני לא נזהר, אני נופל לתוך סיפור כל כך עמוק עד שאני מתחיל להרגיש שהוא מציאותי יותר מחיי הממשיים.

זה קרה לי בגדול עם הסיפור על הסופר שסבל ממעצור כתיבה. בין החלומות המוזרים שרדפו אותי בלילה, וההשתקעות בכתיבה ביום, בקושי הבחנתי במה שקורה סביבי. התנהלתי בחיי על נווט אוטומטי עד שהתרסקתי בבת אחת, ומכל המקומות בעולם זה קרה לי דווקא בכרוכית הוורודה כשהגעתי לשם לביקור השבועי שלי אצל יריב.

אני נכנס אליו כל יום שישי בבוקר, יום החופש שלי שאני מנצל לעשיית קניות בשוק ולחידוש מלאי הספרים לקריאה במשך השבוע. יריב מנהל לא רק חנות ספרים אלא גם מעין ספרייה לספרים משומשים המיועדת רק ללקוחות מובחרים שהוכיחו את אמינותם וזכו להחליף אצלו ספרים.

הסידור הוא כזה – תמורת סכום צנוע אפשר לקרוא ספר ואחר כך להחזיר אותו, לקבל את חצי מחירו בכסף או לקחת ספר חדש ולשלם על ההפרש במחיר. מחיר הספר נקבע לפי מצבו, ככל שהוא משומש יותר הוא זול יותר, וגם ההחזר עליו קטן יותר. אם לא תחזיר לא תקבל החזר, אפשר לשמור ספר לתמיד או להחזיר אותו אחרי שנה או יותר, אין הגבלות זמן ואין קנסות.

יש לי סידור קבוע אצל יריב ששומר לי ספרים שאני רוצה לקרוא ומודיע לי בטלפון כשהם מגיעים. באותו יום שישי הגעתי אליו נרגש ושמח כי סוף סוף הגיע ספר שהמתנתי לו זמן רב – סיפורים מהארון הנעול – אנתולוגיה של סיפורי אהבה חד מינית שכלל גם סיפור ארוטי מקסים שכל החוקרים משוכנעים שאוסקר ווילד, יקיר הקהילה וחביבי המיוחד, כתב בעילום שם.

ברגע שהנחתי את ידי על הספר התחלתי לקרוא את הסיפור הנ"ל – טלני שמו אם אתם חייבים לדעת – והתלהבתי מאוד מהשפה המאוד מיוחדת של ווילד, משפע התיאורים המדהימים ומרוממי הנפש שהוכיחו שוב את טענתי שכתיבה על סקס לא חייבת להיות גסה ומשעממת, אלא יכולה להיות פיוטית וארוטית ובעלת רמה ספרותית גבוהה שמענגת לא רק את הגוף אלא גם את הנשמה.

"פולי." הניח יריב יד על זרועי, "תעזוב שנייה את הספר ותקשיב לי." דרש בתקיפות מפתיעה.

הרמתי את מבטי מהספר והבטתי בפניו, מופתע לראות עד כמה הוא מודאג, ואפילו חרד. מכל החברים החדשים שעשיתי לי יריב היה החביב עלי ביותר. כמוני גם יריב אשכנזי חנון, ממושקף וביישן, חובב ספרים מושבע שמסתיר מתחת לחזותו המהוגנת נפש סוערת ומלאת תשוקה. הוא בין היחידים מבין מכרי שמכיר ואוהב את בלוג הסיפורים שלי, נהנה לקרוא אותם ויודע בעת הצורך גם לבקר אותם ולתת לי חוות דעה כנה, ישירה ונבונה מאוד על כתיבתי.

יריב הוא קורא אידאלי, בן אדם נבון ורגיש וחבר טוב. סמכתי עליו, חיבבתי אותו ובטחתי בידידותו, וכשראיתי את מבטו נעוץ בי בריכוז בעודו נושך את שפתו התחתונה, מתלבט איך לנסח את דבריו כדי לא לפגוע בי יותר מהדרוש, נמלאתי אי שקט מטריד.

"מה הבעיה יריב?" שאלתי, וליתר ביטחון התיישבתי. הוא התיישב לצידי ושאל מה דעתי על הקשר בין תומר לשאול.

"איזה קשר?" שאלתי וגוש קר ודוקר החל להתכרבל בתחתית קיבתי.

יריב נאנח בקוצר רוח, "אני יודע שאתה שקוע מאוד בסיפור החדש שלך, שהוא אגב ממש מעולה, אבל אתה חייב להסתכל לפעמים גם סביבך. אל תגיד לי שאתה לא יודע ששאול נרשם לתחרות הדראג השנתית שעומדת להיערך בפורים הקרוב בפייגלע?"

"כן, בטח שאני יודע, אבל זה יקרה עוד המון זמן, לא?"

"לא. זה יקרה בעוד חודש וחצי. הקוזינות יופיעו בערב פורים בפייגלע בהופעת בכורה עם קטעים נבחרים מהמופע החדש שלהם שהם מתכננים להריץ השנה וגם ישפטו בתחרות החובבים שמארגן רובי. שאול עובד קשה מאוד על ההופעה שלו, הוא רוצה לזכות באחד המקומות הראשונים."

"כן, אני יודע, ואני כמעט בטוח שגם אני אגיע לראות את ההופעה למרות שאני לא כל כך מוצא את עצמי בפאבים, קשה לי להחזיק מעמד בשעות כל כך מאוחרות."

יריב נחר בבוז וניער את זרועי. "אני ממליץ לך לישון טוב אחרי הצהרים, לשתות כוס קפה גדולה בערב ולעשות מאמץ רציני להישאר ער, זו הולכת להיות הופעה מדהימה וחבל להחמיץ אותה."

"בסדר." הסכמתי, וחייכתי אליו חיוך מעודד שנמוג, מבויש, לנוכח פניו החמוצים של יריב. "נו, מה? למה אתה רציני כל כך?"

"פולי." אמר יריב ופניו קדרו עוד יותר, "אין דרך נעימה להגיד לך את זה, הלוואי והייתי יכול להפיל את השיחה אתך על מישהו אחר, אבל לאף אחד אין אומץ לדבר אתך... הייתי שותק ודי, אבל שוגי משגע אותי. הוא חושב שלא מגיע לך ששוב פעם... מספיק מה ששלומי עשה לך, אתה בחור טוב ולא מגיע לך ש..."

ואז, סוף סוף, הבנתי. "שאול ותומר." אמרתי, ופתאום קלטתי שאני לא מופתע כלל. בעצם ידעתי את זה עוד מהיום ההוא, כשתומר התנהג כל כך מוזר, השתכר וביקש סליחה וסירב להסביר למה. מיד אחר כך התחלתי לחלום חלומות מוזרים, והוא הפסיק לעשות איתי סקס... והסיפור שלי, שמעסיק אותי כל כך, האם הוא לא מסתובב כולו סביב נושא הבגידה? גם בגידה מינית, וגם בגידה של ידיד שגונב את סיפור חייו של בן חסותו והופך אותו לאמנות, בוגד באמונו של אהובו הצעיר וגם בזה של האקס שלו, מרמה את עצמו ואת הגברים שאוהבים אותו...

"תראה פולי." אמר יריב והגיש לי כוס תה ממותק בדבש, "בטח שמת לב שתומר ושאול מבלים יחד המון זמן... בכל זאת אני משוכנע שתומר אוהב אותך, אוהב אותך מאוד אפילו, אבל, ותסלח לי שאני אומר לך דבר לא נעים כזה, אתה לא ממש מראה כלפיו חיבה, אתה בחור די מאופק, סגור כזה, ושאול נמרח עליו, אפילו מעריץ אותו, הוא בחור יפה וצעיר, ותומר... טוב, הוא גבר, אתה יודע איך זה גברים."

"תומר ושאול מבלים יחד הרבה זמן." אמרתי לאיטי, מרגיש מבולבל ודי דביל. "איפה?"

יריב שב ונאנח, "אתה צריך להתרכז קצת פולי, שכחת מה הסברתי לך לפני רגע? על התחרות של הדראגיסטים?"

"לא שכחתי, אבל מה הקשר?"

"הקשר הוא ששאול, שאגב שר ממש יפה ורוקד בצורה מדהימה, מכין מופע ותומר עוזר לו. הוא עיצב לו תלבושת מהממת, והוא מדריך אותו, ומאמן אותו, ואהה... טוב, אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע את זה?"

"לשמוע מה?"

יריב שב ונשך את שפתו התחתונה בתסכול וסיפר לי באיטיות מענה, מחלץ מעצמו בחוסר רצון שברי משפטים קטועים כדי לתאר לפני איך קלט, לא בכוונה ובאמת שלא בטובתו, את תומר ושאול יוצאים יחד מאותו תא בשירותים של הפייגלע (שעוצבו בכוונת מכוון רחבים ונוחים במיוחד) מתנשפים קצת, סמוקים כאילו זה עתה עשו אתה יודע מה, וככה התחוור לי לתדהמתי – יותר משתיקותיו מאשר מדבריו – שהקטע בין שאול הצעיר ותומר, שחגג לא מכבר את שנתו הארבעים ושש, ידוע לכולם והפך לשיחת היום בין כל מכרנו.

למרות שכבר מזמן השלמתי עם האוטיסטיות החברתית שלי ועם האטימות המובנת שלי לרכילות, בעיקר כשהיא נוגעת לי, חזרתי הביתה מדוכדך מאוד, מרגיש מושפל, וכן, גם אשם. אשם לא רק בעיוורון ובטיפשות אלא גם באנוכיות.

משום מה לא כעסתי כלל על השניים אלא רק על עצמי. האשמתי את עצמי על שלא הצלחתי לאהוב כראוי את תומר, לא הענקתי לו מספיק חמימות ותשומת לב. לקחתי אותו כמובן מאליו וחשבתי שאני עושה לו טובה כשאני מואיל בטובי להניח לו לתפוס את מקומו של שלומי במיטתי בלי להבין שהוא זקוק שאפנה לו מקום גם בליבי.

לא עשית את זה ולכן הוא פנה לאחר. הכול באשמתך שרגא, שחתי לנפשי, וזה שהוא בוגד בך דווקא עם שאול שמזכיר לך כל כך את שלומי כפי שהיה בנעוריו זו דרכו האירונית של הגורל להגיד לך שהכול נשאר במשפחה, ושההיסטוריה חוזרת, אבל כל פעם היא עולה יותר ביוקר.

נכנסתי הביתה מצפה למצוא אותו ריק כי בימי שישי בבוקר תומר היה בדרך כלל בפייגלע, מקבל את פני הספקים ומסדר הכול לכבוד ערב שבת שהוא כידוע הערב העסוק ביותר בשבוע בעסקי השתייה והבילוי.

לא ציפיתי למצוא את שאול בבית והופתעתי לשמוע רחש דיבור חרישי מעבר לדלת חדרו, מעיד על כך שהוא לא נמצא שם לבד.

הבטתי בדלת הסגורה שיותם תלה עליה ציור חמוד שצייר – ילד ואיש מטיילים יד ביד בגינה פורחת – מתנה לשאול ליום הולדתו העשרים ושתיים וסוף סוף התחלתי לכעוס, כעס שנבנה בי בחשאי, במקביל להרגשה שאני ראוי לכך שיבגדו בי וירמו אותי.

כן, אני יודע - אלו רגשות סותרים שלא מתיישבים עם ההיגיון, ובטח שלא זה עם זה, אבל בני אדם הם יצורים אמביוולנטיים ומורכבים ולרגשותיהם אין שום קשר להיגיון.

נשמתי נשימה עמוקה, אמרתי לעצמי שמה שלא יהיה עלי להקפיד ולשמור על כבודי, לכעוס בטוב טעם והעיקר, לא לעשות סקנדל מביש, ופתחתי את הדלת בתנופה אחת החלטית, מצפה לגלות שם את תומר ושאול מבצעים זה בזה מעשים שהשתיקה יפה להם.

מה רב היה תימהוני לגלות בחדר את שאול, לבוש כהלכה, עומד מול מזוודה פתוחה ומעמיס לתוכה בגדים. לצידו ניצב גבר זר, שחום ומתולתל כבן שישים, שפניו, צנומים וחולניים למראה, מזכירים לי בצורה מטרידה למדי את פניו של קובי.

שאול נפנה אלי בחופזה וחייך אלי חיוך נבוך. "פולי, תכיר בבקשה את אליהו בשרי. אבא, זה פולי שסיפרתי לך עליו."

אבא של שאול הושיט לי את ידו ואמר שנעים לו מאוד, והוא שמח מאוד לפגוש אותי ומודה לי על שטיפלתי כל כך יפה בבנו ונתתי לו מקום לגור.

לחצתי חזרה את ידו ואמרתי בנימוס שעל לא דבר, העונג היה כולו שלי ושאלתי מה הם עושים.

"אבא חזר לארץ לפני כמה ימים ושכר פה דירה והוא רוצה שנגור יחד." הסביר לי שאול, פניו מאירים בשמחה, מסר דרישת שלום חמה לתומר, הבטיח לבוא ביום ראשון בבוקר לחזרה על ההופעה. אחר כך יצא עם מזוודותיו, העמיס אותן בעזרת אביו על מכונית חבוטה, אמר שבת שלום ולהתראות ונסע לדרכו. 

אחרי עזיבתו של שאול רציתי ללכת לנוח קצת עם עיתוני סוף השבוע, אבל קודם הצצתי למחשב כדי לבדוק מה חדש, וכמו שזה קורה לי מידי פעם (כל פעם?) פתאום גיליתי שאני באמצע כתיבת עוד פרק.

תכננתי שגיבור הסיפור שלי יבין שעליו לשחרר לדרכו את בן חסותו הצעיר והתלבטתי – האם הוא ייתן עוד סיכוי לאקס? או יישאר בודד, רק הוא והמחשב שלו? – אבל כמו שקורה לפעמים לסופרים לא החלטיים, כמוני למשל, גיבור סיפורי תפס עצמאות ופיתח דעה משל עצמו, העיף לכל הרוחות את האקס שלו, שולח אותו בגסות לחפש מי ינענע אותו, והתחיל לחיות בגלוי עם הבחור הצעיר שאסף מהרחוב, מצפצף על מנוד הראש הידעני של כל מכריו ומודעיו שראו בו טיפש זקן ואמרו לו בגלוי שהוא עושה מעצמו צחוק.

הוא הסכים אתם, יודע שהעניין ייגמר בבכי, אבל החליט שהוא מוכן לשלם בימים של כאב לב בעתיד על שעות של אושר בהווה, גם אם הוא זמני, ובכל מקרה אמר בסוף הסיפור לחבר שהזהיר אותו – גם אם הוא יעזוב אותי בשביל מישהו צעיר יותר לפחות ידעתי עוד אהבה אחת ואחרי שהיא תסתיים אוכל לרפא את כאב הלב בכתיבת עוד סיפור ככה שבכל מקרה אני יוצא מורווח ולכן...

התעוררתי ממגע של יד על בטני, מחליקה בעדינות, רק עם קצות האצבעות, יורדת מתון מתון עד לערוותי, בוחשת את תלתלי השיער בשיפולי בטני ואז מטפסת בעדינות לאורך זקפת הבוקר שלי, עוטפת אותה, מחליקה לאורכה.

"נעים?" לחש תומר באוזני.

"אהה..." התהפכתי, מגשש לעברו, פוגש בעונג את אברו הזקוף, מצמיד אליו את בטני. אנחנו מתחבקים, מתחככים זה בזה, ואז הוא ניתק מעלי, צולל מתחת לשמיכה, ראשו בין רגלי, פיו סוגר על הזין הזקוף שלי. לשונו טועמת אותי, ידיו מעסות את ישבני, זה כל כך טוב, איזה כיף להתחיל ככה את היום. "אל תפסיק, עוד..." גנחתי, ואז, כשכבר כמעט, נזכרתי פתאום והדפתי אותו מעלי. "קונדום." 

"אוף." נאנח תומר, "אבל פולי..."

אני מתעקש לא לוותר על הגנה, והוא נכנע, שולף קונדום והכול מתחיל מחדש. זה לא אותו דבר עם הגומי הדקיק וההכרחי הזה, אבל אין ברירה, שמים אחד לי ואחד לו ואני מפצה אותו כמיטב יכולתי על המטרד הזה, ובסופו של דבר שנינו גומרים באנחה, מתכרבלים עוד כמה דקות גנובות מתחת לשמיכה, מאזינים בעונג לגשם החרישי שאמנם מרטיב לנו את הכביסה, אבל מצד שני מנקה את האוטו ומיטיב עם מפלס הכנרת, וסולחים זה לזה על המריבה של אתמול בלילה.

תומר מתנצל על התקף הקנאה, מבקש סליחה, מאשים את האקס שלו שעשה לו שריטה רצינית בגלל הבגידות שלו, ומבטיח שזה לא יקרה יותר.

אני אומר לו שזה בסדר, אפילו קצת מחמיא, למרות שבאמת לא הייתה לו סיבה, החיבוק עם מקס היה חיבוק ידידותי בלבד.

הוא מבטיח שהוא מאמין לי ושמעכשיו, אם משהו יפריע לו, הוא ידבר קודם ולא יכעס יותר. כמו מתוך הסכמה אילמת שנינו לא מזכירים את שאול ומתנהגים כאילו אין לו שום קשר למה שקרה.

נוח לנו להתעלם מרוחות הרפאים המרחפות מעלינו וכמו שני פחדנים אנחנו מקווים שאם לא נדבר על זה הבעיה תתפוגג מאליה.

כאילו חש שנוכחותו מעכירה את השלווה בביתנו שאול צמצם את המגע איתנו עד למינימום ההכרחי ואת רוב זמנו הפנוי בילה ספון בחדרו, צמוד למחשב שלו, וגם כשבא לעבוד איתי בבית המלאכה נותר מכונס בעצמו, שתקן שלא כרגיל.

אחרי כמה ימים של שתיקה מהורהרת השיאה אותי סקרנותי – שתמיד מצליחה להתגבר על נימוסי הטובים – ופניתי אליו, מפריע לו לבהות נוגות בקפה הבוקר.

"הכול בסדר אצלך שאול?"

"כן, למה?" הוא התנער והזדקף, "הכול טוב." אמר והעלה על פניו חיוך מאומץ.

"אתה נראה קצת... לא יודע, בזמן האחרון נעשית שקט כזה."

"מי? אני? מה פתאום? אני בסדר גמור, זו סתם תקופה כזו, לא יודע, בזמן האחרון..." קולו גווע והוא משך בכתפיו ושקע שוב בתוך עצמו.

"מה בזמן האחרון?" אחז תומר בחוט השיחה ששאול שמט מידו, מנסה לגלגל אותו הלאה.

"לא יודע, נראה לי שנמאס לי כזה מכל הסטוצים האלה."

"מה? כבר התעייפת מסקס?" גיחך תומר, " אתה לא צעיר מידי לזה? כשאני הייתי בגילך..."

שאול משך בכתפיו, "זה לא שאני עייף, אני פשוט... פגשתי מישהו ו..."

"ומה? הוא נכנס לך לנשמה? משגע לך את השכל?" הצטחק תומר.

"משהו כזה." נאנח שאול.

"מזל טוב." חייכתי אליו בעידוד, "הגיע הזמן, הוא חמוד? מתי גם אנחנו נוכל לפגוש אותו?"

"הוא חמוד מאוד." אמר שאול, "לא רק שהוא נראה מצוין הוא גם ממש חכם, שחר הוא בחור מדהים, הוא מתלבש נהדר והוא מצחיק ונחמד, הוא פשוט מושלם, אבל..."

"אבל מה?"

"אנחנו לומדים יחד לפסיכומטרי, הוא לא יודע שאני הומו, ואני די בטוח שהוא סטרייט, אבל לא בטוח לגמרי."

תומר ואני החלפנו מבט, שנינו כבר היינו בסרט הזה והבנו בדיוק איך הוא מרגיש. "אם לא תשאל לא תדע." פסקתי.

"אני לא מעז." נאנח שאול, "ומה אם הוא לא?"

"אז לא, מה כבר יכול להיות? אל תגיד שהתאהבת בו?"

שאול שתק, אבל הבעת פניו האומללה אמרה הכול.

הצפנו אותו בשאלות – מה מר מושלם לובש? איך הוא מתייחס לבנות? מה אומרת שפת הגוף שלו? לאן הוא מסתכל כשהוא משוחח עם נשים, ועם גברים?"

שאול ניסה לענות לשאלות שלנו, אבל אי אפשר היה להבין מהתשובות שלו כלום. הוא היה מוקסם מידי מהבחור הזה שהתייחס אליו בחביבות, אבל לא יותר מזה. שאול שפתח כרטיס באטרף עוד לפני שמלאו לו שש עשרה וניהל את חיי המין שלו דרך המחשב לא פיתח מימיו גיידאר יעיל והיה חסר ישע כתינוק כשניצב לפניו בן אדם שאי אפשר היה לבדוק את הפרופיל שלו ולדעת הכול על העדפותיו במיטה עוד לפני שפצה את פיו.

"הבעיה שלך היא שעד כה פגשת  גברים רק באטרף או במסיבות של הומואים וכל מה שנשאר לך זה לברר מה מחפש ואיפה ממוקם." הסביר לו תומר, מגלה תובנות שהפליאו אותי בדקותן, "כמו כל ההומואים של היום אתה חי בבועה ורודה וברגע שאתה יוצא ממנה אתה מתבלבל לגמרי, ברוך הבא לעולם האמיתי שאול."

"יכול להיות שאתה צודק, אבל מה זה עוזר לי עכשיו?" נפלו פניו של שאול.

"מה שאתה צריך זו עצה מאנשים בגילנו שפיתחו את הגיידאר שלהם בעולם האמיתי, אל תשכח שמחוץ לבועה של אטרף אנחנו רק עשרה אחוז מהאוכלוסייה, בזמנו, לפני פרוץ האינטרנט, מי שלא רצה להתפדח היה צריך לדעת לזהות מי בקטע בלי לשאול שאלות מסגירות."

"אבל אם אני אביא אותו אליכם הוא ישר יבין ש... אל תעלבו, אבל אם הוא סטרייט אני ממש לא רוצה שהוא ידע עלי. ללימודים שלי אין שום קשר להעדפות שלי במיטה."

"אם הוא בחור כזה נחמד זה בטח לא יפריע לו."

"ומה אם כן? ומה אם..." שאול התפתל בחוסר נוחות על כסאו, מבויש קצת, אבל נחוש לא להסתכן ביציאה מהארון שלא לצורך.

"אתה פוחד שהוא יפסיק להיות ידיד שלך אם הוא ידע שאתה הומו?" ניסחתי עבורו את הבעיה.

שאול הנהן. "אני יודע שזה נשמע מאוד פחדני מצידי, אבל בקורס של הפסיכומטרי אני מעדיף להיות סתם עוד תלמיד, אני לא מעוניין להניף דגל גאווה בכל מקום. יש לי עוד כמה חודשים ללמוד שם ואני לא רוצה שיסתכלו עלי בתור ההומו הזה, יש בי עוד דברים חוץ מההעדפות שלי במיטה, אם הוא רק לא היה כזה... כזה מושלם ומהמם ומדהים ו..." הוא ניער בתנועת ראש חסרת סבלנות את קווצות השיער שנפלו לתוך עיניו, "אני צריך ללכת להסתפר." העיר.

תומר ואני הבטנו זה בזה וכל אחד ידע מה השני חושב. "קוקו וז'וז'ו." אמרנו בבת אחת וצחקנו, מרוצים מהפתרון שמצאנו.

"מה?" התפלא שאול, "על מה אתם מדברים?"

"על הפתרון לבעיה שלך. קח את מר מושלם למספרה של קוקו וז'וז'ו ותקבל מיד תשובה, וגם תספורת טובה." ייעצתי לשאול שקיבל את עצתי בתודה, והלך להתקשר לשחר.

למחרת הוא ומר מושלם – השם שחר לא נקלט, אצלנו הוא ייזכר תמיד כמר מושלם – הלכו אחרי הלימודים למספרה של קוקו וז'וז'ו. ממש לא במקרה הם פגשו שם את תומר שהיה סקרן לראות את הבחור המדהים ששבה את ליבו של שאול ולכן החליט שגם הוא זקוק לתספורת.

הייתי מצטרף אליו ברצון, אבל הסתפרתי שבוע קודם, וחוץ מזה באותו יום היה תורי לעשות קניות. לקחתי איתי את יותם שמאוד אהב לשבת על העגלה של הסופר ולקטוף לו מהמדפים דברים שנראו לו מעניינים ואחר כך להתווכח איתי שהם נחוצים לו מאוד למרות שלא היה לו מושג מה לעשות עם חבילת דפי אפייה, או עם קופסת אנשובי חריפים במיוחד. לקח לי הרבה זמן לשכנע אותו שעדיף לוותר עליהם ולכן הגעתי הביתה מאוחר מאוד ודי עייף ומצאתי את תומר ושאול יושבים בסלון מול הטלוויזיה, רואים תחרות אגרוף קולנית ומיטיבים את ליבם בבירה ובבוטנים.

אנשים שמכירים אותי היטב יודעים שאני סולד מבירה, לא רואה באגרוף ספורט לגיטימי, ומתעב רעש, בעיקר כשהוא מגיע מהקופסא המיותרת הזו שעומדת בסלון.

החלשתי את הווליום, לקחתי חופן בוטנים וניסיתי לשווא להחליף ערוץ, הם לא הניחו לי לגעת בשלט והתעלמו ממני כשביקשתי עזרה בפיזור הקניות.

"עוד רגע." אמר תומר בלי להביט בי ושתה שלוק בירה ישר מהפחית כאילו לא התלונן רק אתמול שהוא שוב עלה במשקל ושהוא חייב להתחיל דיאטה.

אני כבר מכיר את העוד רגע הזה ויודע שהוא עלול להמשך שעה, אפילו שעתיים, לפעמים גם נצח. נכון שהמוצרים שקניתי לא עמדו לברוח מהמטבח, אבל מצד שני... למה אני צריך לעשות את כל העבודה? לא מגיעה לי עזרה? מה אני, משרת שלהם?

"הבוטנים האלה מלוחים מידי." אמרתי לתומר שהמשיך לבהות במסך ולא ענה לי למרות ששנינו ידענו שעם התרופות שהוא לוקח עליו להקפיד על דיאטה דלת מלח, ושעדיף היה שהוא לא יעמיס על הכבד שלו אלכוהול.

אם שאול לא היה יושב שם הייתי מנתק את הטלוויזיה ונכנס בבן זוגי היקר בפולנית מדוברת, מתלונן ומתעצבן חופשי, אבל מאחר ושאול הצעיר כן ישב שם, שרוע על הספה בגמישות מרושלת, רגליו הגרובות מונחות על השולחן, מרותק כולו למסך שעליו פיזזו שני גברים, אחד שחור ואחד לבן, עוטים כפפות אדומות על ידיהם הם חובטים זה בזה בהתלהבות מחליאה בעוד הפרשן הקולני והמתלהם מפרשן את מהלכם בהתפעלות מורטת עצבים. מאחר ואני לא אוהב להיות הנודניק המעיק הזה שמשבית תמיד את השמחה בדרישות הקטנוניות שלו שתקתי והלכתי לסדר לבדי את הקניות, ואחר כך עליתי לחדר השינה והתחלתי לכתוב סיפור חדש שהתחבט במוחי מזה זמן מה. יש לי מדור מיוחד בראשי שממונה על חיבור סיפורים ופועל בנפרד משאר מוחי הטרוד בענייני היום יום המשעממים. הסיפור היה על סופר שסובל ממעצור כתיבה מאז שנפרד מבן זוגו. במקום לכתוב הוא מטייל בלילות, מנסה להתגבר על כאב הלב ולילה אחד הוא נקלע במקרה לקרב כנופיות בין שתי חבורות של צעירים ש...

"לא היית צריך לסדר לבד, הייתי עוזר לך." אמר תומר ונזרק על המיטה בבגדיו. "אוף, שתיתי המון, יש לי סחרחורת."

"חשבתי שאתה לא אמור לשתות אלכוהול."

"בירה לא נחשבת אלכוהול."

"היא כן. הסתפרת, נכון? אולי תלך להתקלח? לא מגרד לך בעורף?"

"כן, קצת. לא נורא, רק רגע, עוד מעט אני אלך."

"נו, פגשת את מר מושלם?"

"כן, הוא לא הומו. בחור חמוד מאוד ולא טיפש בכלל, אבל סטרייט. לא הייתי צריך את קוקו בשביל לדעת את זה."

"טוב, כל אחד צריך לעבוד את השלב הזה של להתאהב בסטרייט לפחות פעם בחיים. אני בטוח שהילד יתגבר." הערתי בפיזור נפש.

לא שלא היה לי חבל על שאול, אבל הראש שלי היה בסיפור ולא הייתי כל כך מרוכז. המשכתי לכתוב, מתאר איך אחד מהנערים נפצע בקטטה ונותר לשכב על המדרכה אחרי שחבריו נמלטו. הוא מקבל עזרה מהגיבור שלי שמפציר בו, לשווא, לנסוע לטיפול במיון, ולבסוף מוותר, חובש אותו במו ידיו ולוקח אותו לביתו.

בעוד אני שוקע בעלילותיו של הסופר המזדקן המוצא מזור למעצור הכתיבה שלו בבן חסותו הצעיר והמסתורי שמספר לו על חייו האומללים, תומר התפשט ונכנס למקלחת.

"תגיד פולי," הגיח תומר מהמקלחת בליווי ענן אדים, מפריע את רצף המחשבה שלי, "למה לא סיפרת לי? באמת חשבת שאף אחד לא יגיד לי כלום?"

"מה?" הסתובבתי לעברו, מופתע, בטוח שלא שמעתי טוב, "על מה אתה מדבר?"

"על הדמיון המדהים בין האקס שלך לבן דוד הצעיר שלו. חשבתי שקוקו יתעלף כשנכנסתי איתו למספרה." נעץ בי תומר מבט עוין.

"דמיון מדהים זה מוגזם, אבל כן, ברור שהם דומים, הרי הם קרובי משפחה." אמרתי לאט, בוחן אותו בזהירות, אף פעם לא ראיתי אותו מביט בי ככה, במין מבט מאשים כזה. "הכול בסדר תומר? אתה מרגיש טוב?"

"לא." אמר תומר, "שתיתי יותר מידי, אסור היה לי לשתות את הבירה השלישית."

"הרי אמרת שבירה לא נחשבת אלכוהול."

"היא נחשבת אם מערבבים אותה עם וודקה." אמר תומר, והתיישב בגניחה. "אני ממש שיכור." אמר, "אל תשים לב למה שאני אומר."

"עוד לא אמרת כלום." לחצתי על שמור, הנחתי לסיפור שלי והתיישבתי לצידו, "באמת ערבבת וודקה בבירה?"

"זה היה רעיון של שאול, לא שלי. הוא מצא וודקה במקרר ואמר שחבל לא לנצל אותה." הוא משך את כף ידי אליו והניח אותה על לחיו, "אתה אוהב אותי פולי?"

"בטח שכן, למה אתה שואל?"

"לא תמיד אני בטוח בזה, לפעמים אתה כזה... כזה מרוחק, ואתה אף פעם לא מקנא, אני מבלה לילות שלמים מחוץ לבית ואתה אף פעם לא אומר כלום."

"אני יודע שאתה עובד ואני בוטח בך, היית מעדיף שאני אבוא לפייגלע ואעשה לך סקנדלים?" הצטחקתי.

"כן." אמר תומר, "אולי לא כל יום, אבל לפעמים זה היה יכול להיות נחמד."

"טוב, אני אחשוב על זה, אבל אני לא חושב שזה ימצא חן בעיניך."

"אולי, לא, אבל עוד פחות מוצא חן בעיני שאתה מעדיף לכתוב סיפורים על אהבה במקום לאהוב באמת."

"למה אתה מתכוון לאהוב באמת?" שאלתי, משכתי את ידי אלי ושילבתי את זרועותיי על חזי.

"אני מתכוון בדיוק למה שאני אומר." שילב תומר גם כן את זרועותיו על חזהו. החלפנו מבטים צוננים, תחומים כל אחד בפינתו, תוהים מה אנחנו עושים זה עם זה באותה מיטה ובאותו בית.

צלצול הטלפון החריד את השקט הקפוא שהשתרר ביני לבינו. "תענה אתה." אמר תומר, "לא בא לי לדבר עם אף אחד." השתטח על המיטה והניח את הכרית שלו על פניו.

עניתי וזה היה קוקו. "למה לא אמרת לי כלום?" התנפל עלי בלי להגיד אפילו שלום.

"שלום קוקו, ערב טוב, מה שלומך? מה נשמע?" התעלמתי מהפתיח הסוער שלו.

"אל תתחצף שרגא, שלומי רע מאוד. היית צריך להזהיר אותנו. ז'וז'ו היה צריך לקחת כדור הרגעה אחרי שראה את הילד הזה."

"אמרתי לכם שהבן דוד של שלומי גר אצלנו כי אימא שלו זרקה אותו מהבית." הזכרתי לו, "ואפילו הזמנתי אתכם לבקר כדי לפגוש אותו."

"נכון שרי." ניסה קוקו לכבוש את זעמו, "אבל למה לא אמרת לנו שהוא כל כך דומה לכושי? ז'וז'ו רעד כל כך עד שלא הצליח אפילו לחפוף לו, הייתי צריך לספר אותו בעצמי כי הוא פחד להתקרב אליו עם מספרים."

"פחד? אתה לא מגזים קלוד? מילא ז'ורז'ט, היא לא תחמיץ אף הזדמנות להתנהג כמו דראמה קווין, אבל חשבתי שאתה קצת יותר גבר ממנו?"

"תשמע ילד..." התרגז קוקו, ובטח היה מטעים אותי מנחת לשונו, אבל אני כבר ניחמתי על דברי החצופים – קוקו לא אהב שאף אחד חוץ ממנו יצחק מהגינונים הנשיים של ז'וז'ו שלו  - נחפזתי להתנצל וביקשתי שלא יכעס עלי. הוא סלח לי כמובן והעביר את הטלפון לידיו של ז'וז'ו שנשמע באמת נסער מאוד.

"היית צריך להגיד לי פולי, כמעט חטפתי התקף לב, ואל תגיד לי שאני סתם הומואית טיפשה, גם מקס הודה שהוא כמעט נפל ברצפה שראה בפעם הראשונה את הילד הזה."

"אתה צודק." הסכמתי איתו, איך יכולתי לשכוח שגם הם אהבו מאוד את שלומי והתאבלו עליו בכל ליבם. "לא חשבתי שזה סיפור כזה גדול יוסל'ה, הם דומים קצת, אבל..."

"קצת? אתה ואחותך דומים קצת, אבא שלך דומה קצת לאחים שלך, אבל השאול הזה דומה לשלומי כמו... כמו... כמו שברק דומה לשביט."

"ברק ושביט תאומים זהים." ציינתי, "ושאול צעיר משלומי ביותר מעשר שנים, אם שלומי היה חי כיום... טוב, עזוב, מה הטעם? הם דומים, אז מה? תפסיקו לעשות דראמה מכל דבר."

"בסדר, בסדר, בלי דראמות, אבל אני לא חושב שזה היה רעיון טוב, להזמין אותו לגור אצלכם. אני מבקש ממך פולי, תומר בחור נחמד ומאוד מתאים לך, אל תקלקל את זה."

"מה? בגלל שאול? מה פתאום? הוא בכלל מאוהב בטיפוס הזה, בשחר הזה."

"שחר סטרייט, למזלו. רק אישה תוכל לסבול טיפוס משעמם כזה." צחק ז'וז'ו שרוחו הטובה שבה אליו. הוא נפרד ממני בחיבה, וביקש שאמסור ד"ש ונשיקה לחבר המתוק שלי ושאבוא אליהם לביקור לעיתים קרובות יותר.

התפשטתי במהירות ונכנסתי למיטה, נצמד לתומר שהספיק להתהפך על צידו ושכב בגבו אלי. "יוסל'ה מוסר לך ד"ש ונשיקה." אמרתי לו, ונישקתי את עורפו, ואחר כך הנחתי יד על מותנו והפכתי אותו אלי. "מה? אתה עוד כועס עלי?"

"לא." אמר תומר, ולתימהוני ראיתי שפניו לחות מדמעות. "סליחה פולי."

"למה אתה מתכוון? סליחה על מה?"

"עדיף שלא תשאל." אמר, טמן את ראשו מתחת לכרית וסירב להסביר לי על מה הוא מדבר.