הכל סיפורים

המשפחה האמיתית שלי

חזרתי הביתה אחרי השיחה עם לייבו ומצאתי את אשר ואיתמר יושבים זה מול זה במטבח, שותים תה ומדברים.

כשאשר ראה אותי הוא קם בחיפזון וכמעט שפך על עצמו את התה. הוא נראה נבוך ואשם מאוד וכל הכעס שחשתי כלפיו התפוגג באחת. "מה שלומך אשר?" שאלתי וחייכתי אליו חיוך ידידותי, והוספתי טפיחה קלה על שכמו כדי לרמוז לו שאני לא כועס עליו.

"בסדר, הכול בסדר." אמר אשר, מחייך אלי חזרה חיוך לא משכנע. עיניו נפגשו בעיני לרגע ומיד הושפלו בעוד החיוך שלו נמחק. "סליחה נועם, אני באמת מצטער, לא התכוונתי... לא ידעתי... אני מבקש סליחה." אמר בנמיכות רוח והתיישב שוב בכבדות, משעין את מרפקיו על השולחן.

זה היה רגע נוראי ומביך בשביל שלשתינו. מזל שלייבו דפק בדלת, נכנס בלי להמתין לתשובה ושאל בעליזות אם אשר נמצא במקרה אצלנו.

"כן, הוא פה. אני ביקשתי ממנו לבקר אותי." אמר איתמר שישב קפוא על קצה הכסא והביט על ברכיו בריכוז גדול, נמנע מקשר עין איתי. "דברנו קצת ו... זהו, דיברנו."

"על מה דברתם?" שאל לייבו בסקרנות וללא שמץ מבוכה מהמעמד הביצתי המביך שנקלענו אליו משך לעצמו כסא, התיישב ושתה בקור רוח משועשע את התה של אשר.

"על... זאת אומרת... על הכול." גמגם איתמר.

"דיברנו על מה שקרה מאז שאיתמר בא לגור פה." ניסה אשר לבוא לעזרת איתמר.

"והתנצלנו אחד בפני השני, ועכשיו אני מתנצל גם בפני נועם ומבקש שיסלח לי על מה שעשיתי." הוסיף אשר ברצינות, "וגם בפניך אני מתנצל לייבו."

לייבו גיחך. "יופי, ועכשיו כשכולנו שוב חברים צריך לחשוב מה עושים הלאה."

"למה אתה מתכוון הלאה?" נבהל אשר.

"אני מתכוון לזה שהתנצלות זה יפה מאוד אבל מה שהילד צריך זה טיפול נפשי."

"מי, אני?" פצה סוף סוף איתמר את פיו.

"כן, בטח. למרות שאם להגיד את האמת לאף אחד מאיתנו לא היה מזיק כמה שיחות עם איזה פסיכולוג מבין עניין." ענה לייבו.

"ומה אם אני לא מסכים?" שאל איתמר והסמיק.

"איתמר." הנחתי יד על ברכו, מופתע לחוש עד כמה הוא מתוח, "טיפול נפשי זה לא כזה סיפור, תאמין לי, זה אפילו עוזר."

"אני לא צריך עזרה." מחה איתמר וברכו רטטה מרוב מתיחות תחת כף ידי.

לייבו ואשר הביטו זה בזה ואחר כך באיתמר. "אתה כן צריך חמוד." אמר אשר ברוך, "גם לי לא יזיק למרות שבגילי... נו, בגילי אולי זה קצת מאוחר מידי לטיפול נפשי, אבל אתה עוד צעיר, כל החיים לפניך, אתה צריך עזרה."

איתמר ניתר מהכסא והחל פוסע הלוך ושוב, צועד מהשולחן למקרר ובחזרה, נסער מאוד, ספק זועם ספק מפוחד. "אני לא רוצה." אמר בתוקף, "פשוט לא רוצה. אין לי כוח לדבר על כל  זה."

"איזה זה?" שאלתי, "למה אתה מתכוון?"

"לא חשוב." נאטם איתמר ופתח את המקרר, מסתיר בתוכו את פניו.

"אתה רעב?" שאלתי.

"כן, לא, אולי, לא יודע. תעזוב אותי כבר."

"איתמר, תסגור את המקרר ותירגע." פקד אשר בקול סמכותי, "שב פה ותדבר אתנו, כולנו חברים שלך ואנחנו דואגים לך. תפסיק להתעצבן ותדבר איתנו."

למרבה הפלא איתמר ציית לאשר, סגר את המקרר והתיישב, נעץ מבט בקיר וסיפר לנו סיפור מחריד על ילד קטן שאיחר לקום ופספס את ההסעה לבית הספר. הילד ביקש מאביו העייף שחזר זה עתה ממשמרת לילה להסיע אותו כדי שלא יאחר ללימודים. אביו פיהק, נאנח, רטן, ובכל זאת הסיע את הילד לכיתה, וכשחזר הביתה עשה תאונה ונשאר נכה.

איתמר גילה לנו שחיי המין של הילד הזה שבגללו אביו הפך לנכה התחילו בגיל שלוש עשרה כשהוא הניח לשכן שבא לרחוץ את אביו למצוץ לו, המשיכו עם המורה הפרטי שנשכר לעזור לו בשיעורי המתמטיקה וזיין אותו בסוף כל שיעור. אחר כך הגיע המאבטח של המתנ"ס ואחריו בא אשר, וככה זה נמשך עד היום.

"גם כשהיית עם החבר הקודם שלך?" שאלתי, מזועזע מהסיפור שלו שסופר בגוף שלישי, בקול אדיש, חסר רגש.

"כן, למה אתה חושב שהוא נפרד ממני?"

"אמרת שהוא החליט לחזור בתשובה."

"שיקרתי. הוא תפס אותי על חם עם מישהו מהמכון כושר... הוא אמר שאם זה היה עם מישהו שווה הוא עוד היה מבין, אבל אני הזדיינתי עם איזה ויאז'ה שמנה אחת... זה כל כך הגעיל אותו עד שהוא העיף אותי לכל הרוחות."

"הייתי נעלב אם לא הייתי מרחם עליך כל כך." אמר אשר, וניסה לחייך, אבל ראיתי שהוא נפגע מאוד מההערה על הויאז'ה, "אולי לא תאמין איתמר, אבל לא סתם רציתי סקס, הייתי מאוהב בך מאוד."

"אני יודע, גם אני... אני מאוד... "איתמר קם וחידש את ההליכה המוכנית שלו בין המקרר לשולחן, "נעשיתי מגעיל כזה כלפיך כי... לא יודע, אבא חלה, פתאום הכליות שלו הפסיקו לתפקד ו..." הוא שוב פתח את המקרר, הביט בתוכו במבט מיואש ואז סגר אותו בטריקה והישיר אלי מבט. "אני אפס שלא שווה כלום נועם, אני מאוד אוהב אותך, אבל אני פשוט חרא שלא מגיע לו לחיות." אמר בפשטות והסתלק מהבית, סוגר אחריו את הדלת בעדינות שוברת לב.

חיכיתי לו עד חצות, מודאג עד מוות. לייבו ואשר חיכו יחד איתי, מנסים לתמוך בי ולעודד אותי שהוא בטח יחזור אחרי שיירגע, אבל הוא לא חזר ולא ענה לנייד שלו ומשעה לשעה גברה גם אצלם החרדה לשלומו של איתמר.

אחרי כמה שעות שבהם לא ידענו איפה הוא התקשרנו לכל חברינו ומכרנו לשאול אם איתמר אצלם ועד מהרה ידעו כולם, כולל סיגי, שאני ואיתמר רבנו, שהוא ברח מהבית במצב נפשי לא טוב ושאני דואג לו מאוד.

אפילו עמית ופוגי שהיו להם בעיות זוגיות משל עצמם התקשרו מידי פעם כדי לברר אם הוא חזר. למרות שהם לא ידעו את כל הפרטים הם ידעו די כדי להבין שהמצב לא טוב והיו מודאגים עד כדי כך שהחרדה לאיתמר השכיחה מהם את המריבה שלהם ואיחדה אותם שוב.

איתמר חזר לפנות בוקר עם יוסי שבמקום לשבת באפס מעשה ולהמתין לקח את יורי ומילי וחיפש בעזרתם את איתמר בכל המועדונים והסאונות בעיר.

הם מצאו את איתמר בפאב של דוברי רוסית שהיה בו גם חדר חושך לחובבי עור. למזלם יורי היה מכר של בעל הבית, אחרת ספק אם היו מצליחים לחלץ משם את איתמר שהגיע הביתה מסטול וערום, עטוף בשמיכה בלבד, גופו חבול ופצוע ופנס מקשט את עינו השמאלית.

"אני חושב שכדאי לקחת אותו למיון שיתנו לו טיפול מונע לאיידס." אמר יוסי, "הייתי לוקח אותו בעצמי, אבל אני פשוט הרוס מעייפות וקצת שיכור. איזה לילה עבר עלי, לא להאמין. אני חושב שנעשיתי קצת זקן מידי לדברים כאלו."

"אתה נראה ממש מחוק." כרך לייבו את ידו על כתפיו של יוסי שפניו היו אפורים מעייפות.

"לכו לישון." אמרתי, "אני אקלח קצת את איתמר ואקח אותו למיון."

"אני אבוא אתך." אמר פוגי שהגיע עם עמית מיד כששמע שאיתמר חזר. "אני מכיר הרבה רופאים בבית חולים ואני יודע איך לדבר אתם."

סיגי עזרה לי למצוא את כרטיס קופת החולים של איתמר, לרחוץ ולהלביש אותו בעוד עמית לוקח על עצמו את הטיפול במעיין הקטנה שהיה צריך לקחת לגן.

חיש קל הגענו למיון, מצאנו שם רופא, מכר של פוגי שהבין מיד עניין ואפילו אשפז אותו לחצי יום עד שיתאושש מעט. כשהחזרתי אותו הביתה נתן לנו הרופא רשימה של פסיכולוגים שמתמחים בטיפול בהומואים כדי שאיתמר יוכל לבחור לו מישהו שיעזור לו.

עבר עלינו שבוע לא קל שבמהלכו איתמר לקח את הקוקטייל המפורסם כדי למנוע ממנו הידבקות באיידס, והתאושש לאיטו מהחוויה הלא קלה שעברה עליו.

במשך כמה ימים הוא הרגיש רע פיזית ונפשית והיה צריך השגחה צמודה. הייתי מופתע ואסיר תודה כשלאורך כל אותה תקופה קשה לא היה אפילו רגע אחד שבו איתמר נשאר לבד. כולם עזרו לי לטפל בו, תמכו בי ועודדו אותי ולמרבה המזל אף אחד לא ניסה לשפוט אותי או להטיף לי מוסר.

שבועיים אחר כך, אחרי שאיתמר התאושש וכבר התחיל ללכת לפסיכולוג, הזמנתי את כולם לארוחת ליל שישי אצלנו, ואחרי שכולם אכלו ושבעו, מטיבים את ליבם במעדנים ששטפו ביין ובבירה נעמדתי ואמרתי להם שאני מודה להם מאוד, שאף פעם לא הייתי עובר את התקופה הקשה הזו בלי עזרתם, ושהם בשבילי המשפחה האמיתית שלי, ומאחר והמשפחה המקורית שלי לא רוצה איתי שום קשר הם בעצם המשפחה היחידה שלי.

"בלי שום קשר לזה שאני קצת שיכור אני רוצה שתדעו שאני אוהב אתכם נורא, את כולכם." הצהרתי ומחיתי דמעה.

"יאללה, יאללה! תפסיק להיות הומואית משתפכת כזאת." צעק יוסי שעיניו האדימו באופן חשוד לשמע הנאום הנרגש שלי.

"באמת, הדור הצעיר... כאלו רגשניים, פשוט גועל נפש." הוסיף לייבו, "איזה מין חינוך קיבלת נועם." נזף בי בחיבה וחיבק אותי חיבוק מוחץ, קורץ תוך כדי כך לאשר שכבש את צחוקו בתוך כוס הבירה שלו.

אפילוג

שנה אחר כך חזרתי מהעבודה מוקדם מהרגיל כי הייתי קצת חולה. נכנסתי הביתה רק בגרביים כדי לא לבוצץ את הרצפה ופתאום שמעתי קולות מוכרים מאוד מהמקלחת.

התגנבתי חרש והצצתי, מגלה שוב את אשר ואיתמר ערומים במקלחת... הפעם הם השאירו את האור דולק וראיתי הכול בבירור. אשר ישב על האסלה הסגורה, ברכיו פשוקות, ואיתמר כרע על הרצפה לפניו, ידיו מונחות על ירכיו השעירות של אשר ומצץ לו את הזין בהתלהבות.

"אני רוצה שתשב לי על הזין." אמר אשר ומשך קלות בשערו של איתמר, "קדימה, בוא אלי איתמר."

איתמר קם והתחיל להסתובב, ידו האחת נתמכת בברכו של אשר והשנייה משפשפת את הזין הזקוף שלו... לפני שיבחין בי מציץ בהם נסוגותי משם מהר. מרגיש איך כאב הראש הקל שלי מדרדר במהירות למיגרנה התחמקתי בזריזות מהדירה והלכתי ללייבו ששכב במיטה הזוגית שלו ושל אשר ונמנם קלות.

הוא התעורר ברגע שהתיישבתי על המיטה והביט בי מופתע. "מה אתה עושה פה? אתה לא בעבודה?"

"לא, אני חושב שנדבקתי ממך לייבו. כואב לי קצת הגרון ונדמה לי שיש לי חום."

"אולי כדאי שתיקח אקמול ותלך הביתה לישון?" הציע לייבו.

"לא יכול. אשר ואיתמר שוב עושים את זה, הפעם במקלחת שלנו."

לייבו נאנח ועצם את עיניו. "לעזאזל, חשבתי שהפסיכולוג הזה עזר לו."

"הוא באמת עזר לו, מאז שהוא התחיל ללכת אליו המצב שלו השתפר מאוד. גם היחסים ביני לבינו נהדרים, הוא אומר לי כל הזמן כמה הוא אוהב אותי וגם מראה לי את זה, גם אני אוהב אותו מאוד, בגלל זה אני לא מבין למה הם שוב... אני פשוט לא מבין את זה חיים."

"גם אני לא. אולי אין מה להבין? אולי הם פשוט אוהבים להזדיין זה עם זה?" משך לייבו בכתפיו.

"זה הכול? נראה לך שזאת סיבה מספיק טובה?" שאלתי בזעם.

"כן." ענה לייבו בפשטות וחייך.

"אם ככה," התחלתי לפתוח את כפתורי חולצתי, "אז למה שגם אנחנו שאוהבים להזדיין זה עם זה לא נעשה את זה?"

"שאלה טובה." הוציא לייבו קונדום מהמגרה של ארונית הלילה שלו, "בא לך?" שאל והגיש לי אותו.

"בהחלט." אמרתי, פשטתי מעלי את מכנסי וקפצתי שוב לתוך הביצה.

אולטימאטום

קמנו למחרת בבוקר מפויסים. הכעס והעלבון שרחשו בי אתמול נעלמו. הייתי עצוב, אבל אחרי שהכול נפתח, כל הסודות התגלו וכל השקרים נחשפו לא נשאר בי עוד מקום לתחושת העלבון.

הבחנתי שאיתמר סוקר אותי בגניבה, מנסה לעמוד על מצב רוחי לפי מבע פני ולהבין איפה הוא עומד איתי וחייכתי אליו חיוך מרגיע. שמחתי לראות שהוא משיב לי בחיוך, הססני מעט, אבל חיוך.

אחרי שנת הלילה בזרועותיו ראיתי בבירור שהוא מרגיש נורא ומצטער בכנות שפגע בי וששום דבר לא נעשה נגדי. השיחה הכנה שניהלנו גרמה לי להבין  שלאיתמר יש בעיה שלא קשורה אלי אלא אליו ושאם אני רוצה לעזור לו אני צריך להפסיק לחשוב על הרגשות הפגועים שלי ולהתרכז בו.

ישבנו במטבח שותים נס קפה ואוכלים טוסטים עם גבינה צהובה ועגבניות - ארוחת הבוקר החביבה על שנינו - וכמו מתוך הסכמה אילמת התרכזנו בעתיד, מדברים על הסידורים והתוכניות שלנו להיום, למחר ולסוף השבוע.

כמה דקות אחר כך עמית כשל למטבח, עטוף בשמיכה, שערו פרוע, עיניו אדומות ומראה פניו אומלל ומוכה. "יש קפה?" שאל בלחש.

הכנתי לו כוס נס קפה עם הרבה סוכר והצעתי טוסט, או עוגה, או אולי חביתה?

הוא סירב בתנועת ראש וכרך את אצבעותיו סביב הכוס מנסה לשאוב ממנה חום וניחומים.

"יהיה בסדר, אל תדאג כל כך." ניסיתי לנחם אותו.

הוא ניסה לחייך אלי, אבל לשווא, דמעות החלו לזלוג מעיניו, נושרות לתוך הקפה. "אני כזה חרא, דפקתי הכול." אמר ושפתיו רעדו.

"אולי, אם תסביר לו יפה ותתנצל, הוא יסלח לך?" הציע איתמר בטוב לב.

"לא חושב שזה יקרה, והאמת שאין לי הסברים למה שעשיתי."

"אבל אתה אוהב אותו, נכון?" שאלתי.

"כן, בטח. אני חולה עליו, אף פעם לא אהבתי מישהו כמו שאני אוהב אותו."

"אז למה... מה היה לך לחפש באטרף עמית?"

הוא פרש את ידיו במחווה של חוסר אונים ופליאה, מניח לשמיכה להשמט מכתפיו. "זיונים." אמר בפשטות.

"אבל..." התעקשתי להבין.

"נו, די. אל תציק לו." הניח איתמר יד על כתפי, "אתה לא רואה כמה רע הוא מרגיש."

"פוגי המסכן בטח מרגיש עוד יותר חרא." הדף עמית את הכוס וקם, מושך אליו את השמיכה ומקפל אותה. "אני צריך ללכת לארוז ולחפש לי מקום חדש." אמר.

"אתה יכול להישאר פה עד שתמצא מקום חדש." הצעתי.

"באמת? תודה נועם, יפה מצידך." אמר עמית בהכרת תודה, " אולי אני... לא יודע, אולי אני בכל זאת אנסה לדבר עם פוגי, להסביר לו... אין לי מושג מה להגיד לו."

"תגיד שאתה אוהב אותו ואתה מצטער, ושזה לא יקרה יותר." הציע איתמר.

"אבל זה כן יקרה שוב. אני מכיר את עצמי, אני יכול להבטיח, אבל לא לקיים, גם אם אני אתאפק כמה חודשים בסוף זה יקרה שוב."

"אולי, אם תחליטו על יחסים פתוחים..."

"פוגי בחיים לא יסכים לזה, והאמת שגם אני לא אעמוד בזה שהוא יהיה עם אחרים."

"אבל אם אתה כן אז למה הוא לא?" התקוממתי.

הוא משך בכתפיו בהשלמה. "אין מה לעשות, ככה זה, אני שרוט, אני יודע."

בבת אחת איבדתי את סבלנותי והרמתי עליו את קולי. "בן כמה אתה עמית? בן עשרים וחמש, שש?"

"עשרים ושמונה."

"יופי, אתה נראה מצוין לגילך, אבל כמה שנים אתה חושב שזה עוד ימשך? כמה שנים אתה עוד תמשיך לעבור מגבר לגבר, לזיין ולהמשיך הלאה, להרוס כל מערכת יחסים שיש לך? איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר, עשרים שנה?"

"לא יודע. כנראה שבקבר." אמר עמית בהשלמה עצובה, והלך להתגלח.

הבטתי באיתמר שנשען על השיש ובהה באוויר במבע אומלל. "איתמר, מה יהיה איתנו?" שאלתי.

הוא התנער משרעפיו והתיישב לצידי, ידו על כתפי. "לא יודע. מה אתה רוצה שיקרה? אתה רוצה שניפרד?"

"לא, לא יודע. אני צריך לחשוב על זה, להתייעץ."

"להתייעץ עם מי?"

"עם לייבו."

"אתה חושב שזה רעיון טוב שלייבו ידע שאני ואשר..."

"הוא כבר יודע איתמר. מיד אחרי שראיתי אתכם הלכתי אליו וסיפרתי לו הכול."

"וואלה?" נדהם איתמר, "למה דווקא אליו?"

"כי הוא חבר שלי, כי... למי עוד יכולתי ללכת איתמר? אין לי אף חבר כמותו, הוא מבוגר וחכם והוא באמת אוהב אותי."

"כן, אבל הוא חי עם אשר, ולספר לו דבר כזה..." נחרד איתמר, "מה הוא אמר? הוא כעס?"

"הוא לא כעס, האמת שהוא אפילו לא היה מופתע."

"כן, אבל מה הוא אמר?" נלחץ איתמר.

"שזה בסדר, שזה לא סיפור גדול ושאני לא צריך לעשות עניין."

"וואלה? אז בגלל זה שתקת?"

"כן, וגם כי... לא יודע. רציתי לחשוב קצת קודם, לא להתפרץ סתם."

"וגם עכשיו תעשה מה שהוא יגיד לך?"

"תראה, זה לא שהוא אומר לי מה לעשות, הוא פשוט נותן לי נקודת השקפה שונה, הוא... הוא חבר שלי, אכפת לו ממני והוא תמיד לטובתי."

"אני מבין." אמר איתמר בקול נוגה והשפיל את עיניו, מבויש.

"נו, די, אל תהיה עצוב, יהיה בסדר." ניסיתי לנחם אותו בחיבוק. הוא השעין את ראשו על כתפי, חזר והתנצל וביקש סליחה, והבטיח לי שהוא אוהב רק אותי.

"אותי אתה אולי אוהב, אבל את עצמך לא כל כך." אמרתי פתאום, מפתיע אפילו את עצמי בתובנה הזו שנפלה עלי כאילו מהשמים.

"יכול להיות שאתה צודק." מלמל איתמר לתוך צווארי, שפתיו מחליקות על עורי, מדגדגות אותי בנעימות.

"בטח שאני צודק." הדפתי אותו קלות מעלי, "ולדעתי, בלי שום קשר למה שיהיה אתנו, אתה צריך ללכת לראות מישהו."

"איזה מישהו?" התפלא איתמר וניתק ממני בחוסר רצון, אבל המשיך להחזיק בידי.

"פסיכולוג או משהו כזה." הסברתי.

"אה, מישהו כזה." הוא נאנח, "אני לא כל כך מאמין בקטע הזה של טיפול נפשי."

"אתה טועה, זה עוזר. מה אכפת לך? תנסה."

"אבל... אבל... זה נורא נורא יקר, וחוץ מזה... הוא בטח ישאל אותי כל מיני שאלות על הילדות שלי, וההורים שלי וכאלה, וממש לא בא לי... לא נראה לי, אני מעדיף שלא." התנער איתמר בחוסר נוחות, ופתאום נעשה נורא עסוק ולחוץ, והתחיל להכין את התיק שלו ולהתארגן ליציאה לעבודה, ולפני שהבנתי מה ואיך הוא כבר לא היה בבית.

לקחתי ממנו דוגמא והלכתי גם כן לעבודה, משאיר לעמית מפתח רזרבי. בארוחת עשר התקשרתי ללייבו וקבעתי שאקפוץ אליו אחרי הצהרים לנגרייה כי אני רוצה לדבר איתו וכך עשיתי.

עד שהגעתי השעה הייתה שעת אחר צהרים די מאוחרת וכולם, כולל מילי, כבר הלכו הביתה. רק לייבו נשאר במשרד, מסדר חשבוניות וממתין לי.

"הכול בסדר נועם?" שאל בדאגה ומזג לי כוס תה עם לימון ודבש, "מה קורה?"

"אתמול, אחרי הסקנדל עם עמית ופוגי, סיפרתי לאיתמר שראיתי אותו ואת אשר מזדיינים בחדר הכביסה."

"אהה..." אמר לייבו וסקר את פני בדאגה, "ומה קרה אחר כך?"

"דיברנו על זה, רבנו טיפה, קצת בכינו ואחר כך הלכנו לישון."

"סתם לישון? זה הכול? ומה יש לו להגיד להגנתו?"

"שהוא נורא מצטער אבל הוא חייב את זה. פעם בכמה זמן הוא צריך זיון עם מישהו שיזיין אותו טיפה בכוח וקצת יכאיב לו."

"ולמה זה לא יכול להיות אתה?" הרים לעברי לייבו גבות משתוממות.

"כי לא, כי זה צריך להיות גבר אקטיבי שעיר ומבוגר יותר, עדיף זר שהוא לא אוהב ורצוי  שיכאיב לו קצת."

"וואלה?" אמר לייבו בהבעה מהורהרת, "ככה הוא אמר? מעניין."

"כן, ככה הוא אמר, ואני אמרתי לו שלדעתי הוא צריך ללכת לטיפול נפשי."

"עצה מצוינת, אני מקווה שהוא קיבל אותה."

"לא, בדיוק ההפך. הוא אמר שהוא לא מאמין בזה, ושללכת לפסיכולוג זה נורא יקר ואין לו זמן, וחוץ מזה הוא לא רוצה שישאלו אותו שאלות על העבר שלו, ועל ההורים והמשפחה שלו, וברח לעבודה. מה דעתך על זה לייבו?"

"דעתי שאם יש בן אדם שזקוק לטיפול נפשי זה איתמר שלך."

"אז להגיד לו את זה?" שאלתי בהיסוס.

לייבו נאנח ואמר, כמו שידעתי שיגיד, שהוא לא יכול להגיד לי איך לנהל את חיי, ושאני מבוגר מספיק כדי להחליט לבד מה להגיד.

"אבל אני לא יודע מה לעשות, מה אתה היית עושה במקומי אם מישהו היה מספר לך דבר כזה?"

"הייתי שואל אותו אם זה היה אבא שלו, או אחיו הגדול, או איזה דוד, או אולי חבר של ההורים, או מורה."

"מה? אני לא מבין?" התבלבלתי, "למה אתה מתכוון?"

"אני מתכוון לזה שאיתמר מתנהג בצורה אופיינית למי שעבר התעללות מינית בילדות."

"אתה חושב ככה? הוא אף פעם לא סיפר לי." הופתעתי.

"ועל הילדות שלו הוא כן סיפר?"

"כן, אבל... בעצם לא ממש. פעם הוא אמר שהוא בא משפחה רגילה לגמרי ושהוא הבן הכי צעיר וש... אתה יודע לייבו? האמת שעכשיו אני קולט שהוא איכשהו די התחמק מלספר לי על המשפחה שלו."

"ויש לזה סיבה טובה כנראה." אמר לייבו בקול קודר.

"אז מה לדעתך אני צריך לעשות? איך אני יכול לשכנע אותו ללכת לטיפול?"

"אני לא יודע. אולי תגיד לו שאם הוא לא יטפל בעצמו אתה לא מוכן לחיות איתו יותר?"

"כאילו... לשים לו אולטימאטום כזה?" נרתעתי, "זה לא קיצוני מידי?"

"לא קיצוני כמו ההתנהגות שלו, וחוץ מזה הרי זו האמת, אתה לא רוצה להמשיך לחיות איתו ככה, נכון?"

"לא, בטח שלא, אבל... זאת אומרת... הרי כולם מזיינים מהצד לייבו, גם אתה וגם אשר וגם עמית... אז מה, כולם צריכים ללכת לטיפול נפשי?"

"אולי לא כולם, אבל את רוב ההומואים שאני מכיר הייתי שולח לטיפול, והאמת שרובם באמת עברו אצל פסיכולוג, או שיעברו אצלו בעתיד."

"נו, באמת, כולם? אתה לא מגזים?" מחיתי.

"לא. תחשוב לבד ותראה שאני צודק."

הרהרתי במצב הנפשי של רוב מכרי וידידי מהביצה, כולל אני עצמי, והיה עלי להודות שכן, יש משהו בדבריו.

"טוב, אז נניח שאני אצליח לשכנע אותו לעבור טיפול נפשי, אבל זה בטח לא ירפא אותו מיד, ומה יהיה עד אז?"

"לא יודע." משך לייבו בכתפיו וכיבה את המחשב שלו, "אני מניח שהוא ימשיך להיפגש עם אשר כשאני ואתה נלך למכון כושר."

"לעזאזל!" רטנתי, "אתה לא יכול להגיד לאשר שאתה לא מסכים, ושיפסיק עם זה?"

"אני יכול והוא בטח יסכים ויפסיק, ואז איתמר ילך לחפש מישהו בגן, או שייפגש עם מישהו זר שימצא באטרף... אתה חושב שזה עדיף?"

"לא. עדיף שהוא... לא יודע, למה החיים צריכים להיות מסובכים כל כך לייבו?"

"אין לי מושג, אבל ככה זה, ושלא תחשוב שאצל סטרייטים יותר טוב, גם להם יש צרות, ואפילו גדולות יותר." 

עולם הפוך

לדעת להדחיק ולהתעלם זה כישרון שלא ניחנתי בו. אם הייתי מוצלח בתחום הזה אולי הייתי חי עד היום במושב הקטן והנחמד שבו נולדתי, מוחק את הנטייה הארורה הזו שדפקה לי את החיים וחי את החיים שנועדתי לחיות - בונה בית ליד הורי ואחי, הולך כל בוקר לבית הכנסת, מתחתן ונעשה יהודי הגון וראוי, בעל לאישה ואב לילדים.

במקום זה אני חי פה, בעיר הבטון הזו, בין גברים שמניחים לתאוות שלהם לשלוט בהם וצוחקים ממושגים כמו יושר, נאמנות ואהבה. מנסה לבנות לי בית בעיר גדולה ואפורה בלי משפחה ובלי אלוהים.

לא שלא רציתי, רציתי מאוד להתעלם ממה שראיתי, לשכוח איך הגוף הזה שחיבקתי באהבה, מעניק ומקבל ממנו עונג וחמימות מתמסר באותה התלהבות לגבר אחר, וכמעט שהצלחתי, אבל רק כמעט.

אחרי שפוגי גילה שעמית גולש באטרף ומחפש שם סטוצים, ואולי אפילו מוצא, הכול התפוצץ. פוגי לא חלם לשתוק, ברגע שהוא גילה מה עמית עושה בסתר הוא מיד חולל סקנדל קטן ועסיסי וזרק אותו מהבית.

הוא שיתף בעניין את כולם, מביך אותנו, את עצמו ואת בן זוגו. לא ככה רציתי לטפל בעניין, בהתפרצות כזו.

אני התכוונתי לנהוג אחרת, להיות בוגר ובוטח כמו לייבו, רגוע ויציב כמו יוסי ואשר, רציתי לטפל בעניין בשיקול דעת מבודח, בלי סצנות ובלי דראמות, אבל בגלל פוגי ועמית הדרמה קווין הקטנה וההיסטרית שחבויה בתוכי, זו שגרמה לי לעזוב את הבית ואת הדת ולחיות חיים הפוכים, התפרצה שוב, והסוד ששמרתי בתוכי במשך שבוע שלם ארוך ומיוסר יצא החוצה וגרם למהפכה שלמה.

אחרי שיוסי לקח את פוגי הכועס והממורמר הביתה עמית נחת אצלנו, בוכה ואומלל ומלא חרטה, ולא הפסיק להתייפח עד שנתנו לו כדור הרגעה.

בסוף הוא נרדם בבגדיו על הספה, פניו מוכתמות בדמעות. "מסכן שכמותו." אמרתי וכיסיתי אותו בשמיכה, "איזה פאדיחה, מי היה מאמין שפוגי יעשה לו כזה סקנדל."

"מה מסכן? מה פתאום מסכן?" התרגז איתמר, "מגיע לו! הוא בישל את הדייסה אז שיאכל אותה. כזה דביל, יש לו בבית חבר כזה חמוד, מה פתאום הוא פותח כרטיס באטרף ומחפש זיונים?"

ואז, בדיוק ברגע הזה, קפץ לי הפיוז, הברקסים שלי הלכו, והכול התפרץ מתוכי בבת אחת.

"אתה מדבר?" תפסתי את איתמר בכתפו וגררתי אותו לחדר השינה כדי לא להעיר את עמית הישן. "איך אתה יכול להיות צבוע כזה? אתה חושב שאני לא יודע מה אתה עושה עם אשר כל פעם שאני הולך לחדר כושר? איך אתה יכול... זבל שכמוך!"

איתמר נסוג לאחור והתיישב, המום ורועד על המיטה, לוטש בי עיניים פעורות לרווחה.

"כמה זמן אתה יודע על זה נועם?"

"ראיתי אתכם ביום שלישי שעבר, ראיתי במו עיני איך אתה נותן לו לזיין אותך בחדר הכביסה, אני לא מבין איתמר, אני פשוט לא מבין."

"למה... למה שתקת? למה לא אמרת כלום?"

"לא יודע. התיישבתי לצידו והתחלתי לבכות, "פחדתי להיות שוב לבד, פחדתי שאם אני אפתח את הפה אני אצטרך להיפרד ממך."

ושוב, בניגוד לכל היגיון, פניתי אליו למצוא ניחומים למרות שהוא זה שפגע בי. "אני פשוט לא מבין את זה, למה? בשביל מה אתה צריך את זה? למה אני לא מספיק לך?" שאלתי בעוד הוא מחבק אותי.

"אני לא יודע." אמר איתמר בעצב, מלטף את גבי, מנסה להרגיע את הכאב שהוא גרם לי במגע גופו וידיו על גופי. "אני בעצמי לא מבין את זה. אתה בטח לא תאמין לי, אבל אני באמת אוהב רק אותך. טוב לי אתך מאוד, ואני לא רוצה שניפרד, באמת שלא."

"גם אני לא רוצה, אבל אני לא יכול להפסיק לחשוב על מה שראיתי, ומה פתאום אתה פסיבי, ולמה בחדר הכביסה דווקא?"

איתמר נאנח. "קשה להסביר." אמר בקול חרישי, מבויש.

"תנסה."

"לא יכול, זה... אני לא יודע מה להגיד נועם, אבל תדע לך שאני לא אוהב אותו, לא כמו שאני אוהב אותך."

"אז מה אתה מרגיש כלפיו?"

"כלום, באמת שכלום. אני פשוט רוצה פעם בכמה זמן שאיזה גבר יזיין אותי, זה הכול."

"אז למה לא אני? אני יכול להיות גם אקטיבי, אתה זה שלא רצית."

"כי זה לא יכול להיות אתה, זה חייב להיות מישהו אחר."

"למה?" תבעתי לדעת, מתוסכל ואומלל.

"ככה."

"ככה זה לא תשובה, תסביר לי למה הוא ולא אני?"

"כי אותך אני אוהב, אתה הבן זוג שלי. אתה מתוק ויפה, וחמוד כל כך. אתה... אני מכיר אותך ואוהב אותך כל כך. זה חייב להיות מישהו אחר, גבר מבוגר יותר, גדול ושעיר וחזק, אחד שלא אכפת לו ממני, שאפילו קצת כועס עלי, שלא ינסה לנשק אותי או לדבר איתי. סתם אחד שישתמש בי, ידפוק וילך."

"ולמה שם, בחדר הכביסה?"

"התכוונתי לעשות את זה במקלחת, אבל איכשהו הגענו לחדר הכביסה."

"אני לא מבין, למה לא במיטה?"

"כי... כי זאת המיטה שלנו. אני לא רוצה שהוא יכנס לחדר השינה שלנו. הייתי מעדיף ללכת לאיזה מקום זר לגמרי, אבל זה עולה כסף. פעם הייתי עושה את זה בחוץ, אבל זה מסוכן מידי וגם קר."

"אז היו גם אחרים חוץ ממנו?"

"כן."

"מתי, כשעוד לא גרנו יחד?"

"כן."

"אני פשוט לא מבין, סתם הזדיינת עם גברים זרים?" הזדעזעתי.

"כן." ענה איתמר בקול עייף ושטוח ונשכב על המיטה בגבו אלי.

"ואחר כך היית איתי ואמרת לי שאתה אוהב אותי? אני לא מבין, איך יכולת?"

"לא יודע. זה כאילו... כאילו שאני מפצל את עצמי, יש את האיתמר הזה שכולם מכירים, זה שאוהב אותך ורוצה לגור אתך ולחלק אתך את החיים שלו, ובתוכו יש עוד איתמר שצריך שפעם בכמה זמן מישהו שיזיין אותו בכוח, ישפיל אותו ויכאיב לו קצת ואחר כך יסתלק ודי."

"אתה חולה נפש, אתה יודע? זה פשוט מגעיל."

"אני יודע." אמר איתמר בעצב, "אתה רוצה שאני אלך?"

"לאן תלך?"

"לא יודע. מה זה חשוב?"

"בטח שזה חשוב, אל תדבר ככה, אני..." נשכבתי לצידו על המיטה והתחלתי לבכות, מרגיש שאני מתפרק מרוב אומללות וייאוש.

הוא הסתובב אלי וחיבק אותי בכוח, מתנצל, מפציר בי להירגע, ובסוף פשוט נרדמנו, מותשים ואומללים, נאחזים זה בזה כמו ילדים אבודים.

פשרה

לא הרחקנו לכת מעבר לכמה נשיקות. לא שלא רציתי, אבל זה פשוט לא הלך. אני אוהב את האקס מאוד, מעריך אותו, מכבד אותו, רואה בו את אחד מחברי הקרובים ביותר, והסקס איתו תמיד היה טוב, אבל לא הצלחתי לתפקד הפעם. הגוף פשוט סירב לשתף פעולה.

"אני לא יכול." התחלתי לבכות, מתוסכל מכך שהסקס, נתיב המילוט המוכר מכאב הלב והייאוש, לא נפתח הפעם בפני.

"זה בסדר." ניחם אותי לייבו, "באמת, אל תיקח ללב. בטח שאתה לא יכול, אני מבין."

"חיים, אני לא יודע מה לעשות, זאת אומרת אני כן יודע, אני צריך להעיף אותו בבעיטה מכל המדרגות, אבל אני לא מסוגל. אתה מבין את זה?"

"מה יש כאן להבין? בטח שאתה לא מסוגל, אתה אוהב אותו ואתה לא רוצה לוותר עליו."

"אבל הוא שקרן ובוגד. אני צריך להרגיש שאני שונא אותו, שאני רוצה שהוא יעוף לי מהחיים, אני צריך לכעוס, אבל אני לא מצליח."

"נו, די כבר עם זה נועם. תפסיק לנסות ליישר קו עם מה שאתה חושב שאתה צריך להיות ולעשות. עוד לא למדת שאצל הומואים הכול אחרת?"

"אצל הומואים הכול דפוק." התמרמרתי, "לא מספיק שהשלמתי עם זה שאני אף פעם לא אהיה יהודי טוב, ובעל ואבא, ושאף פעם לא תהיה לי משפחה, ושהורי תמיד יתביישו בי, עכשיו אני צריך לקבל את זה שגם אהבה לא תהיה לי אף פעם?"

"זה שההורים שלך מתביישים בך זו הבעיה שלהם, לא שלך, ואין שום סיבה שלא תהיה אבא, כיום אפשר להביא ילד גם עם לסבית, או עם אימא חד הורית שלא רוצה בעל. בחור יפה כמוך, לא תהיה לך שום בעיה למצוא מישהי שתעשה אתך ילד."

"בשום פנים ואופן לא, אין מצב." התחלחלתי מעצם הרעיון.

"למה לא?"

"להומואים אסור להביא ילדים."

"מה זאת אומרת אסור?" השתומם לייבו.

"אסור מפני שזה גנטי, וכמו שאני לא ארצה להעביר לילד שלי מחלות אני לא רוצה שהוא יהיה הומו."

"לא בטוח שזה גנטי." התווכח לייבו, "וגם אם כן לא לכל אבא הומו נולד ילד הומו."

"בטח שזה גנטי, תראה את יוסי ופוגי, ותראה את אשר ואלון, ויש עוד המון מקרים כאלו. לא מוכן לקחת את הסיכון."

"נו, באמת, סיכון. אתה לא מגזים קצת? זה לא כזה אסון לצאת הומו."

"בעיני כן. בעיני זו בושה וחרפה וגועל נפש. להיות הומו זו קללה, והכי גרוע זה שלא משנה מה תעשה וכמה תשתדל בסוף תישאר זקן בודד וחסר משפחה."

"לא נכון." מחה לייבו, נסער מדברי, "וחוץ מזה יש גם המון סטרייטים זקנים ובודדים."

"אז יש, מה זה עוזר לי?" התפרצתי כשקלטתי שאני עומד לחזור להיות עוד פעם רווק בודד. שוב לישון לבד, לחפש זיונים באטרף או בגן, לצאת לדייטים... אלוהים, אין לי כוח לחזור לזה שוב.

לייבו קם וחיבק אותי באהדה, "נו, די, תפסיק לבכות חמוד, אני מבין מה אתה מרגיש, אבל לפני שאתה חוזר הביתה, עושה סצנה נוראית ומעיף את איתמר מהחיים שלך אני מבקש ממך לנשום עמוק, להירגע ולחשוב קצת."

"על מה יש פה לחשוב?"

"על הסטטיסטיקה."

"איזה סטטיסטיקה? על מה אתה מקשקש?"

"זה לא קשקוש, אלו עובדות החיים. למה אתה חושב שכל כך קשה להומואים למצוא בן זוג?" שאל לייבו מיד ענה, "כי לפי הסטטיסטיקה רק עשרה אחוז מהגברים הם הומואים ולכן יש לנו היצע יחסית קטן מכל האוכלוסייה לבחור לנו בן זוג. תוריד מהעשרה אחוז האלו את המבוגרים מידי והצעירים מידי וכל אלו שבארון ושלא מוכנים להשלים עם זה שהם הומואים ויישארו לך בקושי שלושה אחוזים, ומה הסיכוי שלך למצוא מבין המעט הללו אחד שגם יימשך אליך, ואתה תימשך אליו, ויהיה לכם טוב גם במיטה וגם מחוץ למיטה? די קלוש, נכון?"

"נו, אז מה? אז זה אומר שאני צריך לסבול את זה שהבן זוג שלי הוא שקרן, בוגד ובן זונה?"

"לא, זה אומר שאתה צריך להיות ריאלי ולהתפשר."

"להתפשר על זה שהוא בוגד בי? בגלל זה אתה עם אשר, כי אתה פוחד להיות לבד?"

"אני עם אשר כי טוב לי איתו ולא מפריע לי שהוא מזיין מידי פעם מהצד."

"איך לא מפריע?"

"לא מפריע כי אני מבין שאף בן אדם לא יכול לספק את כל הצרכים של השני. יש לאשר צרכים שונים משלי, והקשר שלנו חזק מספיק כדי לעמוד בזה גם אם מדובר בסקס עם אחרים."

"גם אתה מזיין מהצד חיים?"

"לפעמים. הרבה פחות כיום כי אני כבר לא צעיר וחרמן כמו פעם, אבל לפעמים... זה לא חשוב כל כך כי בסוף היום אני חוזר אליו וישן איתו, וקם איתו בבוקר, וכשאני בצרה הוא עוזר לי וההפך, וזה מה שחשוב באמת, לא כמה דקות של כיף שהוא חוטף לעצמו כשאני לא בסביבה."

"ואתה חושב שגם אני צריך לחיות ככה?"

"לא יודע נועם. רק אתה יודע את התשובה לשאלה הזו. אני רק מבקש ממך שתזכור את הסטטיסטיקה ותעשה שיקול הגיוני של בעד ונגד לפני שאתה מתפרץ וכועס. לקלקל ולהרוס זה קל, לבנות קשה. קודם תחשוב קצת, תשקול את הבעד והנגד ותזכור שתמיד יהיה לך זמן לזרוק אותו."

"בקיצור, תתפשר."

"יש דברים ששווה להתפשר עבורם, אהבה למשל. אתה אוהב אותו, נכון?"

"בטח שכן, לא הייתי שונא אותו כל כך אם לא הייתי אוהב אותו."

"ואתה חושב שהוא אוהב אותך?"

"עד שראיתי אותו עם אשר הייתי בטוח שהוא אוהב אותי, עכשיו אני כבר לא יודע מה הוא מרגיש."

"בטח שאתה יודע, הרי אתה לא חושב שהוא אוהב את אשר." חייך לייבו, רגוע נוכח סערת הנפש שלי.

"לא יודע, אני חושב ש... " ואז צלצל הנייד שלי ואיתמר שאל אותי איפה אני ומתי אני חוזר הביתה.

"אני אצל סיגי, אני ולייבו שומרים על מעיין. מה הבעיה איתמר?"

"אני מתגעגע אליך. לייבו יכול לשמור עליה לבד, בוא הביתה, אני צריך אותך." דרש איתמר, נשמע אוהב ומתוק בדיוק כמו תמיד.

"אתה בטוח שאתה מתגעגע אלי?" שאלתי בקרירות.

הוא התנשם, מופתע מתשובתי, "כן, בטח." אמר, "למה אתה שואל?"

"כי אני לא מאמין לך."

שוב השתררה שתיקה מעבר לקו ואז איתמר אמר בקול רועד קצת שאולי כדאי שאני אגיע הביתה כי לדעתו זו שיחה שעדיף לנהל פנים אל פנים.

"אני בא." אמרתי, חיבקתי חזק את לייבו שאמר לי לא להיות פזיז ולחשוב טוב לפני שאני מדבר והלכתי.

איתמר קיבל את פני בפתח, נראה חיוור ומתוח. "מה קרה נועם?" שאל ואחז בידי.

המגע שלו שאני כל כך אוהב היה רגיל לגמרי והדאגה שהביעו פניו הייתה טבעית וכנה. הרגשתי שאני נקרע מבפנים, מצד אחד כעסתי עליו, ומצד שני הייתי כל כך אומלל ומבולבל, כל כך זקוק לנחמה ותמיכה.

בלי לחשוב מה אני עושה פניתי אל איתמר וחיבקתי אותו, מנסה למצוא תמיכה ועידוד בזרועותיו למרות שהוא זה שגרם לי להיות אומלל.

"מה קרה חמוד?" שאל איתמר ברוך, דחף יד מתחת לחולצתי וליטף אותי, מעביר יד חמה ונעימה לאורך גבי, "מה הבעיה נועם?"

"אתה הבעיה." אמרתי ובמקום להדוף אותו מעלי השענתי את ראשי כל כתפו מתרפק עליו שואב עידוד ממגע גופו בגופי.

"למה, מה קרה? מה עשיתי?"

"שיקרת לי."

"בקשר למה?" התקשח גופו של איתמר כנגד גופי, "על מה אתה מדבר?"

"עליך ועל אשר. לייבו סיפר לי שאתם לא סתם קרובי משפחה רחוקים אלא גם אקסים ושבגללך אשר יצא מהארון."

איתמר נאנח מעומק לבבו, ניתק מעלי והלך לשבת על הספה. "זה נכון." אמר, "ואתה צודק, שיקרתי לך."

"למה?"

"התביישתי. התנהגתי כלפיו בצורה נוראית נועם, פשוט איומה. הרסתי לו את החיים. יכול להיות שאם לא הייתי מתנהג ככה הוא לא היה מתגרש ואשתו הייתה עדיין בחיים... אני לא יודע... אני כל כך מתחרט על זה, הייתי כזה ילד טיפש."

התיישבתי לצידו, "מה עשית?"

הוא נאנח וכיסה את פניו בכפות ידיו, "לא התכוונתי." לחש, "לא ידעתי שהכול יתמוטט ככה, לא הבנתי מה אני עושה."

"הזדיינת איתו?"

"כן, ידעתי שהוא נשוי כמובן, הכרתי אותו מאז שהייתי ילד, וגם את הבנים שלו, ואף פעם לא חשבתי עליו בצורה כזו, לא העליתי בדעתי שהוא הומו, בהתחלה הוא היה סתם איזה דוד רחוק שנתן לי עבודה עד שאני אתגייס ואז, רק אחרי שהתחלתי לעבוד אצלו שמתי לב איך הוא אוכל אותי בעיניים ו... זה הדליק אותי כל כך. כשהכרתי אותו לא היה לי כמעט ניסיון עם גברים, הייתי רק בן שבע עשרה ודי מבולבל, ופתאום האיש המבוגר הזה שהיה גם הבוס שלי נדלק עלי וגם אני... זה התחיל בתור סתם זיון כזה ופתאום..."

"מה פתאום?"

"פתאום היה לי כוח עליו. פתאום הגבר החזק הזה ירד לפני על הברכיים, התחנן שאני אתן לו לגעת בי, בזבז עלי כסף, הביא לי מתנות, זרח מרוב שמחה כשחייכתי אליו... יכול להיות שהייתי מאוהב בו, לא יודע, הייתי אז כל כך צעיר וטיפש. הוא לימד אותי כל כך הרבה דברים, אני יודע שהוא לא נראה משהו, דוב כזה, אבל יש לו זין מדהים והמון סבלנות... עד שהכרתי אותו לא ידעתי באמת מה לעשות עם גבר... הוא עשה לי בית ספר, נתן לי להרגיש סקסי ויפה ו..."

"אתה עדיין אוהב אותו איתמר?"

"לא, בטח שלא, אל תדבר שטויות. אני אוהב רק אותך, סליחה שלא סיפרתי לך נועם, כל כך התביישתי, זה קרה לפני שהכרתי אותך, הייתי אז רק ילד. אתה נורא כועס עלי?"

"לא. גם אני לא סיפרתי לך הכול."

"מה לא סיפרת לי?"

"שגם אני הזדיינתי פעם אחת עם אשר, ואתה צודק, הוא אולי יצור ודוב, אבל יש לו זין מדהים."

הווידוי הלא צפוי שלי הכאיב לאיתמר, עיניו התמלאו דמעות ופיו נשמט בהבעת יגון, מעולם לא ראיתי אותו אומלל ומוכה כל כך. "מתי זה קרה?" שאל בקול מעוך.

"נו, די, תירגע." הנחתי יד על כתפו, חש סיפוק מעורב בבושה מהכאב שגרמתי לו. "היינו שיכורים מאוד וזה קרה רק פעם אחת ודי."

"לייבו יודע?"

"בטח שהוא יודע, הוא היה שם טמבל. זה קרה בפורים ואשר נורא התבייש אחר כך וכעס על עצמו. עזוב, זה היה סתם כזה... משהו חד פעמי." הנדתי את ידי בביטול, מנסה למחוק את מה שגיליתי, "איך נגמר הסיפור עם אשר?" נחפזתי לשנות נושא.

איתמר נאנח, התקפל ומשך את ברכיו למעלה, כובש בהן את פניו. "אני לא רוצה לדבר על זה." אמר בקול קודר.

"נו, בחייך, זה רק אני. ספר לי מה קרה?"

"מה שקרה זה שהגזמתי, רציתי עוד ועוד כסף ומתנות ותשומת לב, רציתי שהוא יהיה כולו שלי ומתחתי את החבל יותר מידי. בסוף הוא אמר לי שנמאס לו ושזה נגמר. כל כך כעסתי ונפגעתי עד שהלכתי לאשתו וסיפרתי לה שהוא ואני... סיפרתי לה שהוא הומו ושהוא הכריח אותי, זה היה שקר, רציתי לפגוע בו והצלחתי. הוא עזב את הבית ובסוף הם התגרשו, אבל הוא לא חזר אלי, ובין כה וכה התגייסתי והקשר בינינו נותק. אחר כך עזבתי את הארץ ועד שחזרתי כמעט שכחתי ממנו ופתאום, אחרי שכבר התאהבתי בך הראית לי תמונות שלו ושל הבן שלו והתברר שהוא חי עם האקס שלך שהוא גם חבר טוב שלך... זה היה כזה שוק, לא ידעתי מה לעשות, חשבתי אפילו להיפרד ממך."

"אבל לא נפרדת."

"לא. לא יכולתי, אני אוהב אותך כל כך נועם, באמת. בגלל זה לא סיפרתי לך, לא רציתי שתחשוב עלי רעות. אתה נורא כועס עלי?"

"כועס, אבל לא נורא."

איתמר נמרח עלי, משך אותי אליו, נשכב עלי, נישק את פי שוב ושוב, העתיר עלי מחמאות ונשיקות, התחנן שאסלח לו, חזר ואמר שהוא אוהב אותי, שאני אהבת חייו, שהוא יהיה אומלל אם אעזוב אותו. החזרתי לו ליטופים ונשיקות ו... כן, בסוף זה נגמר בסקס סוער שאחריו נרדמנו חבוקים, ורק כשהתעוררתי למחרת בבוקר נזכרתי פתאום שלא אמרתי לו את העיקר, שאני יודע שהוא ממשיך להזדיין עם אשר.

הבטתי בפניו היפים שנחו על הכר לצידי, רגליו היו מסובכות ברגלי ומגע ידו על מותני היה נעים כל כך... הצטנפתי בתוך חיבוקו והחלטתי לקבל את העצה של לייבו, להתפשר ולשתוק.

עונת מעבר

"לפעמים אני כל כך שונא את עצמי שזה ממש מפחיד אותי." אמרתי לאקס המיתולוגי שלי כששכבנו ערומים, נחים אחרי הזיון

הוא נאנח והידק את החיבוק שלו סביבי. "אני מקווה שאתה לא מתכוון לעשות שוב משהו טיפשי נועם." אמר בקול חרישי לתוך האוזן שלי, "אין לי כוח לעבור את זה עוד פעם."

"די כבר." הדפתי אותו מעלי, נרגז. לא אהבתי להיזכר בניסיון ההתאבדות שלי שחיים לייבוביץ (לייבו בפי מכריו) כינה ברוב טקט משהו טיפשי.

כיום אני כבר לא ממש זוכר מה חשבתי לעצמי באותו יום סתיו רחוק בשנה שעברה כשבלעתי יותר מידי כדורי שינה, שוטף אותם לתוך קיבתי בעזרת אלכוהול. אני לא בטוח שבאמת ניסיתי למות או שרק רציתי לנוח קצת, לישון כמה חודשים ולהתעורר שוב כשהקיץ יחזור.

במחלקה הפסיכיאטרית קראו לשטות שעשיתי זעקה לעזרה. הם היו עדינים ומבינים וניסו להרגיע אותי, מבטיחים לי שהם לא חושבים שאני מטורף בגלל השנאה שלי לחורף והפחד שלי משעות החשיכה הארוכות והקרות הממשמשות ובאות.

הפסיכולוגית הידידותית שלי הסבירה לי שדיכאון עונתי הוא תופעה נפוצה למדי הנובעת ממחסור בסרוטנין שנובע משעות אור קצרות מידי, הסברים מדעיים מלומדים ונבונים שהיו אמורים לתת לי הרגשה טובה.

הקשבתי בצייתנות, הנהנתי ואמרתי שאני מבין, אבל לא האמנתי לאף מילה מההסברים שלה. אני מניח שיש אנשים שזו הסיבה לדיכאון שלהם, אבל אני יודע שמה שבאמת מדכא אותי, גורם לי לחרוק שיניים בתיעוב מול הראי ולבכות בלילות חסרי שינה זו הנטייה ההפוכה שלי, הסטייה הזו שאני שונא ומתעב ולא מסוגל להשלים אתה.

באנגלית קוראים להומואים עליזים, ובעברית הם אוהבים לקרוא לעצמם גאים, ואני שחונכתי חינוך דתי ושהאיסור על משכב זכר הוטבע בי עוד מילדותי לא מרגיש עליז ובטח שלא גאה.

בימים הכי טובים שלי אני איכשהו מצליח להשלים עם מה שאני, אבל לא יותר מזה. ברור לי שאני אתאבל עד יומי האחרון על הגירוש מהבית ועל הניתוק הכפוי מהמשפחה ומהדת, ואף פעם לא אשלים עם כך שלא אהיה אבא לילדים ובעל לאישה.

פירטתי לפני הפסיכולוגית את תולדות חיי האהבה העגומים שלי שנראים כמו רשימת כישלונות לא מפוארים בעליל ושאלתי אותה למה לדעתי אני לא מצליח לאהוב כמו שצריך אף אחד.

היא ענתה לי בכובד ראש מגוחך שרק אחרי שאלמד לאהוב את עצמי אצליח לאהוב אדם אחר.

נו, באמת. בשביל לקבל קלישאות עלובות כאלו הייתי צריך לשפוך לפניה את ליבי ולפרט בפניה את כל הנבזויות והשטויות שעשיתי?

גם בלי עזרה אני יודע שאני אומלל כי אני לא מקבל את עצמי ולא משלים עם מי שאני ושבגלל זה החיים שלי נראים כמו שהם נראים - עלובים וחסרי תוחלת ותקווה

אנשים מחמיאים לי שאני בחור יפה ומציינים כמה טוב אני נראה, אבל כשאני מביט בראי אני שונא את הצורה שלי ולא מבין על מה הם מדברים.

לדעתי אני מכוער, אבל נניח שהם צודקים ואני באמת נראה טוב, מה זה עוזר לי? איזה דבר טוב יצא לי מהצורה שלי? הרבה פניות כשאני מפרסם תמונה באטרף? זיונים? באמת תודה רבה, עוד זיונים זה באמת מה שחסר לי.

"אל תדאג, אני לא מתכוון לעשות שום דבר טיפשי אני רק... לפעמים אני... לא יודע, אולי זה בגלל שהקיץ כמעט נגמר." ניסיתי להרגיע את שנינו, חוסך מלייבו את הידיעה שאנחנו בעיצומו של חודש אלול. אם הוא היה יודע שהעובדה הזו עדיין משפיעה עלי הוא בטח היה צוחק ממני. "עוד מעט מתחיל הסתיו ואני תמיד קצת עצוב בתקופה הזו." הסברתי.

"סתיו?" הצטחק לייבו, "איפה אתה חי ילד? בארץ הדפוקה הזו אין סתיו, מינימום איזה עונת מעבר מסריחה, ואם כבר אז גם אביב אין פה, וגם לא חורף נורמאלי." השמיץ חופשי את מזג האוויר של ארצנו הקטנטונת.

"חיים, לעת זקנה נעשית הומואית ממורמרת." עקצתי אותו.

הוא צחק ואמר שעדיף להזדקן מאשר למות צעיר, אבל אני שמכיר אותו טוב הרגשתי שהוא נפגע מעט. "סתם צחקתי, יש לך עוד הרבה שנים עד שתהיה ממש זקן." התחנפתי והוספתי שהוא נראה ממש טוב ושהיה לי נהדר איתו, מה שנכון נכון.

זה לא עזר. הוא קם והתחיל להתלבש. "אתה הולך?" התאכזבתי.

"כן, עוד מעט אשר חוזר ואני רוצה שנאכל יחד ארוחת ערב."

"אתה חושב שהוא יודע שאני ואתה... אתה יודע..."

"כן, הוא יודע."

"ולא אכפת לו?"

"לא, גם לו יש סידורים משלו נועם."

"אז למה אתם ביחד?"

"כי טוב לנו יחד. אנחנו לא רק חברים טובים שמבינים זה את זה, אנחנו גם אוהבים אחד את השני."

"ובכל זאת מזדיינים עם אחרים." ציינתי, קצת בלעג.

"הוא משך בכתפיו, אדיש לצדקנות שלי. "ככה זה." אמר בנחת.

שלוות הנפש שבה קיבל את לעגי הציקה לי, "לא היית כל כך רגוע כשגילית שבגדתי בך עם מילי." התגריתי בו.

לייבו התיישב לצידי, לבוש רק במכנסים, והעביר יד על בטני החשופה, מחליק על שביל השיער שנמתח מטבורי עד למשולש הערווה, ואז חפן את אשכי בכף ידו הגדולה והמחוספסת, יד של נגר. "אף פעם לא אהבתי מישהו כמו שאהבתי אותך נועם." אמר, מביט בעיני בהשלמה עצובה שצבטה את קיבתי בחרטה. "זה היה שיעור חשוב בחיים שלי. אם לא הייתי עובר את השנה הזו אתך ואת הפרידה ממך לא הייתי יכול להיות עכשיו עם אשר."

"אני לא מבין מה אתה מוצא בו, מילא פוגי שגדל בלי אבא והיה צריך איזה ויאז'ה שתכניס אותו לעניינים, אבל מה יש לך לחפש אצלו?"

"ומה היה לך לחפש אצלי?" חייך לייבו.

"אל תשווה, זה בכלל לא אותו דבר, אתה לא כל כך מבוגר וגם לא יצור כמו אשר וחוץ מזה באמת אהבתי אותך, זאת אומרת אני חושב ש..." האור האלכסוני של אחר הצהרים הסתווי התעמעם והערב התחיל לרדת ובבת אחת נפלה עלי עצבות נוראית.

"ועכשיו אתה כבר לא אוהב אותי?" המשיך לייבו לחייך חיוך דקיק ועצוב שנדמה היה לי שיש בו גם שמץ של לעג.

"בטח שכן, אני עדיין מאוד אוהב אותך." אמרתי ועיני הוצפו דמעות. הסבך של אהבה וסקס, חברות וקנאה ששרר ביני לבין המכרים והשכנים שלי העיק עלי כמו אבן כבדה. "למה הכול כל כך מסובך חיים? למה אנחנו כאלו? מתי זה יגמר כבר?"

"מה ייגמר?" נבהל לייבו, "מה אתה בוכה? מה קרה חמוד?"

הרכות שבקולו והדאגה שחש בגללי המסו אותי לגמרי. "עוד מעט אני אהיה בן שלושים ואחת והחיים שלי בזבל." התייפחתי, "אני הורס הכול, אני כזה מגעיל, אפילו לפוגי יש כבר חבר ורק אני... סליחה שעזבתי אותך ככה חיים, באמת שאהבתי אותך, אבל פשוט לא יכולתי... זה היה כזה מגעיל."

"מה היה מגעיל?" השתומם לייבו, "אני לא מבין."

"גם אני לא, אבל הרגשתי שאני נחנק. כמה שיותר אהבתי אותך ככה הרגשתי יותר חנוק, בגלל זה בגדתי בך עם מילי, נדמה לי שפשוט רציתי להרוס הכול, סליחה."

"זה בסדר, כבר מזמן סלחתי לך."

"באמת? אתה בטוח?"

"לגמרי." הצטחק לייבו, "נו, די, עזוב. אני צריך ללכת." הוא נשק על לחיי והלך, עוזב אותי לבדי בחדר השינה האפלולי.

אחרי שהוא הלך קמתי מהמיטה, התקלחתי, התלבשתי, הדלקתי את המחשב, נכנסתי לכרטיס שלי באטרף ושיניתי את הפרפר שהתנוסס זמן רב כל כך על הכרטיס שלי ללב.

איתמר

להחליט לחפש זוגיות אמיתית ולשלם לפסיכולוג שיגיד לך שמגיע לך, ושהגיע הזמן שתפסיק להידלק על גברים שאין לך סיכוי איתם זה דבר אחד, ולמצוא מישהו נורמאלי זה דבר אחר לגמרי.

נכון, מצאתי טיפוסים די דפוקים ושרוטים, כאלה שאפילו אני נראיתי שפוי לידם, וכשהם לא נפנפו אותי או הפחידו אותי אפילו נהניתי, אבל מישהו שבאמת ארצה לגור איתו לא מצאתי.

לקח לי זמן להבין למה אני מתלהב ומתחרמן דווקא מבחורים מאותגרים שכלית, או סתם דפוקים - כמו מילי למשל - ואילו גברים שווים שמעוררים בי התפעלות דוחים אותי, ולקח לי עוד יותר זמן להתגבר על השריטה הזו.

עברה שנה שלמה עד שנעשיתי מאוזן ושפוי - יחסית לעצמי - ורק אחרי הרבה חפירות אצל הפסיכולוג ומאמץ רציני של עבודה על עצמי מצאתי את איתמר. בינתיים דנתי ממושכות בעבר שלי והתעמקתי בסיבות לשריטות שלי ובין לבין נהניתי מהחיפוש אחרי החצי השני שלי.

נכון, לייבו לקח ממני פסק זמן כדי לרצות את בן הזוג שלו שהתקשה להשלים עם היחסים הפתוחים שלהם, אבל היו אחרים, הרבה אחרים, ובסופו של דבר גם לייבו ואני... אתם יודעים איך זה כשאתה רגיל למישהו והוא אליך ואתם גרים דלת מול דלת...

לפחות אני גאה להגיד שאת נדב, החבר החרמן והמניאק של פוגי, דחיתי, למרות שזה היה קשה, ממש קשה, וכפיצוי הרשיתי לעצמי להשתולל בפורים וסוף סוף עשיתי שלישיה.

בסדר אז זה היה רק עם לייבו ואשר שמבוגרים ממני בהרבה, והאמת שבהתחלה הם לא ממש רצו, בעיקר אשר, אבל מאחר והם היו שתויים ואני חרמן ומסטול וגם שתוי... זה התחיל לאט, אבל צבר תאוצה ונגמר בכיף אדיר.

הייתי מרחיב עוד יותר בתיאור אירועי אותו פורים מופלא, אבל אני לא יכול כי בבוקר שאחרי אשר המסכן נתקף חרטה נוראית והשביע אותנו שאף פעם לא נדבר על איך פיתיתי את שניהם ואיך השתוללנו יחד, ואני מקפיד לשמור על ההבטחה הזו, אבל זה לא מפריע לי להיזכר כל פעם מחדש באותו לילה קסום ולחייך לעצמי.

ואז, קצת אחרי שפוגי ועמית עברו לגור יחד בדירה הישנה של פוגי שהחליט להרחיק את החתן החמוד שלו מההשפעה הרעה שלנו, פגשתי סוף סוף את איתמר.

רק אחרי שהתאהבתי בו - למרות שהוא שווה ויפה וחמוד וחכם יותר ממני - הבנתי שאני בדרך הנכונה ואפשר לעזוב סוף סוף את הפסיכולוג שלי, למחוק את הכרטיס באטרף, להפסיק לחפש ולהתחיל לחיות.

בכל זאת הקפדתי לא להביא את איתמר לדירה שלי ולהשוויץ בו בפני החבר'ה. אני אוהב אותם מאוד וכולם חברים שלי, חלק מהם גם יזיזים, אבל בכל זאת... ואולי למרות זאת... העדפתי לדחות ככל האפשר את הרגע שבו הוא יראה אותם והם אותו.

איתמר דווקא היה סקרן מאוד ושאל הרבה שאלות על החברים שלי. הוא חזר ואמר שוב ושוב שהוא רוצה לדעת איך הם נראים ולהכיר אותם. כדי לרצות אותו הראיתי לו תמונות שצילמתי ביום ההולדת של מעיין הקטנה ולהפתעתי הוא ניחש מי זה מי רק לפי הסיפורים שלי.

"לייבו נראה ממש גבר לעניין." אמר, "וגם אשר בכלל לא כזה יצור כמו שתיארת אותו, אני אוהב את הקעקוע שלו, מה זה בדיוק, סוס?"

"זה פאגסוס, אבל יש לו כנפיים של פרפר. זה ציור שמתאים יותר לבחורות, אבל אשר התעקש דווקא עליו, לייבו קורא לו המתחנגל."

איתמר צחק והמשיך לדפדף באלבום, העיר שעמית ופוגי נראים ממש מאוהבים, ושאלון בכלל לא דומה לאבא שלו, בניגוד לפוגי שנראה כמו העתק של יוסי.

"מזלו של אלון שהוא לא דומה לאבא שלו." הצטחקתי, "כי אחרת אפילו בחורות לא היו מסתכלות עליו."

"אל תהיה גועלי." נזף בי איתמר, "אשר אולי לא יפיוף, אבל יש לו נוכחות מאוד מרשימה, וכנראה שהוא בסדר גמור, עובדה שהוא ולייבו יחד כבר שנתיים."

"האמת שכמעט שלוש."

"והם מסתדרים?"

"כן, למרבה הפלא כן. אני חושב שטוב להם יחד."

"לאשר בטח קשה להסתדר עם כל כך הרבה הומואים שכולם הרבה יותר צעירים ממנו."

"לא, בכלל לא, וחוץ מזה לייבו ויוסי כבר לא ממש צעירים, וגם אני... הרי כבר עברתי את השלושים."

"שטויות, אתה עוד ילד." הצטחק איתמר, נישק אותי, ושאל מתי הוא יכול לבוא לפגוש את החברים שלי פנים אל פנים ולא רק בתמונות.

"בקרוב." הבטחתי.

"מתי בקרוב?" ניסה איתמר לסחוט תאריך מדויק.

"לא יודע, בקרוב. מה דחוף לך לפגוש אותם, נמאסתי עליך?"

"לא. אני אוהב אותך נועם." הבטיח לי איתמר, "ובגלל זה אני רוצה להכיר גם את החברים שלך."

"אתה בטח אומר את זה לכל הבחורים שפגשת באטרף." התגריתי בו.

"לא, באמת שלא." הבטיח לי איתמר, ולמרות הניצוץ השובב בעיניו שמר על ארשת רצינית.

"תוכיח." דרשתי.

הוא הפך אותי על בטני והחל לנשק אותי מהעורף עד לישבן, וגם למטה מזה, ואחר כך נשכב עלי וחדר לתוכי בלי שהפסיק לנשק את כתפי, לוחש דברי חיבה באוזני, מצחיק אותי ומטריף אותי וגורם לי עונג עצום.

איתמר היפה, השחום, עם החיוך המדהים והזין הנפלא משך את עיני מיד כשנתקלתי בתמונה שלו באטרף – יש לי חולשה לבחורים שחומים - וכשנפגשנו סוף סוף אחרי פלרטוט וירטואלי ממושך נדהמתי לגלות שהוא נראה טוב יותר במציאות מאשר בתמונות.

התחלנו לשוחח ואני נתקפתי פאניקה כשהתברר שהוא לא סתם בחור יפה תואר בעל עור חלק ושחום אלא גם נבון, משעשע ומעוניין בקשר יציב ולא בסתם זיון.

דחיתי ומשכתי את הרגע שבו נתפשט אחד מול השני ככל שיכולתי, בטוח שעוד מעט הוא יאבד את סבלנותו ויברח, אבל הוא התמיד לבוא לפגישות איתי בלי ללחוץ על סקס. במשך שבוע שלם הוא הלך איתי לסרטים ולהצגות, ישב איתי בבתי קפה, טייל איתי בסבלנות לאורך החוף, ולא התרגז כשנרתעתי מנשיקות וקפאתי כשחיבק אותי. למרות שנפגשנו כמעט כל יום התנהגתי כמו בתולה פריג'ידית ובכל זאת הוא המשיך להיות מנומס ואדיב וסבלני עד בלי די.

"לא נמאס לך ממני!" התפרצתי אחרי שבזבזנו את כל יום שישי בשיחות ובמשחקי מחשב בלי שהסכמתי לתת לו יותר מנשיקה אחת על הלחי.

"לא, אני נהנה להיות אתך נועם."

"אתה לא חרמן?"

"מאוד, אבל שום דבר לא בוער, יש לי זמן."

"אוף אתך!" הטלתי את עצמי לזרועותיו.

הוא שמח וחיבק אותי בהתלהבות, אבל נותר עדין וסבלני. כל פעם שנרתעתי הוא הפסיק וחיכה עד שאהיה מוכן לשלב הבא. לקח לנו המון זמן להגיע לעצם העניין, וכשהגענו אליו סוף סוף הוא הודה שהוא אקטיבי ללא תקנה ושאל אם זה מפריע לי.

בשלב הזה הייתי כל כך חרמן ונלהב עד ששום דבר, אפילו לא מחסור בקונדומים, היה מרתיע אותי. למזלנו היו לאיתמר די והותר קונדומים במגרה ליד המיטה, ואנחנו עשינו בהם שימוש שוב ושוב.

נרדמנו לפנות בוקר כרוכים ושלובים זה בזה והתעוררנו רק בצהרים רעבים ומאושרים. הכנו יחד ארוחת צהרים ואכלנו אותה במטבח שלו ובפעם הראשונה בחיי הרגשתי כחלק מזוג ואהבתי את ההרגשה הזו למרות שבן זוגי היה גבר.

הפתעה

הבשורה הנפלאה שאלון לא נדבק באיידס וכולם בריאים ושליליים הייתה תירוץ מצוין לעריכת מסיבה קטנה ונחמדה שבה יוכל איתמר לפגוש את כל החברים שלי.

מיד אחרי שהזמנתי אותם לארוחה אצלי נמלאתי חרטה וחששות, אבל איתמר התלהב מאוד ומיד החל לתכנן מה לבשל.

לשמחתי הרבה הארוחה החגיגית עברה בשלום וכולם נהנו מאוד. היה אוכל נהדר, ואווירה נפלאה וגם הפתעה משעשעת - מסתבר שאיתמר הוא קרוב משפחה רחוק של אשר ואלון.

אלון זיהה אותו מיד וגם אשר שנראה בהתחלה המום ומבולבל קצת התעשת לבסוף וזיהה את איתמר למרות שהוא היה צעיר הרבה יותר כשהם נפגשו לאחרונה.

הייתה לי הרגשה שאשר היה נבוך קצת לפגוש קרוב משפחה שלו שהכיר אותו עד היום כגבר נשוי ואב לילדים, אבל איתמר היה כל כך רגוע וחביב כלפיו וכולם התנהגו בטבעיות ונהנו כל כך עד שהמפגש שהיה עלול להיות מביך עבר בשלום.

אחרי הארוחה ניקינו וסידרנו הכול, ואחר כך היינו כל כך עייפים עד שאיתמר נשאר לישון אצלי במקום לחזור לדירה שלו. זו הייתה הפעם הראשונה שסתם ישנו יחד בלי סקס, סתם זוג אוהב ועייף שנרדם יחד.

עד היום הזה נכנסתי למיטה עם גבר רק בשביל זיון, ומיד אחר כך הייתי נתקף הרגשת גועל וחייב לרוץ ולהתרחץ, אבל הפעם זה היה אחרת. לראשונה בחיי התחלתי להרגיש שאולי יש לי סיכוי לחיות בזוגיות עם גבר בלי להרגיש כמו סוטה מגעיל.

"אני אוהב אותך איתמר." אמרתי לו לפני שנרדמנו, והוא חיבק אותי, אמר שגם הוא אוהב אותי ונרדם בשלווה. להפתעתי הדוח שיח המנומנם הזה נשמע טבעי ורגיל, כמעט נורמאלי.

בכל זאת נזהרתי מאוד ולקחתי את הזמן שלי לפני שהצעתי לו שנתחיל לגור יחד. חיכיתי עד שהחוזה שכירות שלו ייגמר ורק אז שאלתי אותו מה דעתו שבמקום לחפש דירה חדשה הוא יבוא לגור איתי.

"חשבתי שאף פעם לא תבקש." חיבק אותי איתמר, "באמת הגיע הזמן."

"למה לא דיברת על זה קודם?" התפלאתי.

"לא רציתי ללחוץ עליך, רציתי שזה יבוא ממך." ענה לי החבר המדהים והחכם שלי, וכמה ימים אחר כך הוא עבר לגור אצלי.

במשך כשנה החיים שלי היו נפלאים. היה לי חבר שאהבתי ואהב אותי, גמרתי סוף סוף ללמוד ועבדתי בעבודה שהייתה מעניינת ומשתלמת. היו לי חברים טובים, זוגיות נהדרת והכי חשוב - השלמתי עם מי שאני והפסקתי לסבול מדיכאונות ומהתקפות חרדה.

הכול היה פשוט מושלם עד שיום אחד מתחתי שריר בחדר הכושר והחלטתי לעזוב את לייבו - שנהג ללכת איתי פעמיים בשבוע להתאמן - ללכת הביתה מוקדם יותר ולעשות לאיתמר הפתעה. חזרתי מחדר הכושר ברגל ובדרך התחיל לרדת גשם שהפתיע אותי בלי מטרייה. עד שהגעתי הביתה הנעלים שלי היו רטובות ומבוצצות ולכן השארתי אותן בחדר המדרגות ונכנסתי הביתה בגרביים.

הבית היה חשוך ואני הנחתי שאיתמר ישן ולכן לא הדלקתי אור אלא פניתי למקלחת כדי לפשוט מעלי את הבגדים הרטובים ולהשליך אותם למכונת הכביסה. 

חדר הכביסה שלנו הוא מעין המשך של המקלחת והוא יותר כוך קטן מאשר חדר. יש בו רק מכונת כביסה, סל כביסה עשוי פלסטיק צהוב ומנורה צדדית קטנה שנועדה להאיר את חבלי הכביסה הנמתחים מחוץ לבית.

המקלחת הייתה פתוחה ולא דלק בה אור, רק כשהגעתי אליה גיליתי שהיא מוארת באור הקלוש שמגיע מחדר הכביסה. האור הצהבהב והאלכסוני הטיל צללים רוטטים על מכונת הכביסה הלבנה ועל הסל הצהוב שלצידה, זורח על גופם הערום של איתמר ואשר שעמדו בגבם אלי שקועים בתענוגותיהם ולא ראו אותי עומד ומביט בהם, אילם מתדהמה.

איתמר היה רכון מעל מכונת הכביסה, מרפקיו שעונים עליה, ישבנו החלק והמחוטב מופנה אל אשר שאחז את מותניו באצבעות עבות וגסות וזיין אותו במרץ.

הניגוד בין גופו הגדול, העבה והשעיר של אשר, ובין גופו הדק והחלק של איתמר היה מהמם. בהיתי בהם, מתקשה להאמין למראה עיני. איתי איתמר התעקש להיות אך ורק אקטיבי ותמיד קנטרתי אותו שהוא מתנהג במיטה כמו מאצ'ו מזרחי, לא הבנתי איך הוא מפקיר את גופו בצייתנות כזו לאשר שאחז בו בכוח וזיין אותו בלי שמץ עדינות, לש את בשרו באלימות, משאיר על עורו טביעות אדמדמות. איתמר לא רק שלא מחה על היחס הזה אלא נראה כאילו הוא נהנה ממנו.

נסוגותי חרש לאחור, המום ומזועזע, מתקשה לעכל את המתרחש מול עיני. איתמר היה תמיד כל כך עדין, מעולם לא שיערתי שהוא מסוגל להתנהג ככה וגם אשר... הרי הוא ולייבו החליטו להיות מונוגאמיים... וחוץ מזה הוא כבר עבר את החמישים, אז מה פתאום... איך זה שהוא... איך הוא מסוגל, בגילו? ולמה איתמר מרשה לו להשתמש בו ככה ועוד נאנח וגונח בהנאה?

ברחתי לדירה של סיגי וישבתי בחושך בחדר של מעיין, מתנדנד על כסא הנדנדה שלה, מנסה לארגן את מחשבותיי ולהחליט מה אני עושה עכשיו.

אני מניח שהצעד הטבעי והמובן מאליו היה להתפרץ, לצעוק, לריב, לכעוס, להיפגע, להשליך את איתמר מדירתי ומחיי, ולשנוא אותו ואת אשר לנצח, אבל מצד שני...

סיגי חזרה הביתה עם מעיין והופתעה לגלות אותי יושב בחושך בגרביי, מתנדנד בכסא ובוהה באוויר.

"מה קרה מאמי?" שאלה, מודאגת. "אתה חולה? אתה נראה חיוור מאוד."

"אני בסדר, אני רק... מה שעה? אני צריך ללכת."

"חכה, אל תברח. תישאר לאכול אתנו ארוחת ערב." הזמינה אותי סיגי, "הנה גם לייבו פה. הבאת את החלב?" פנתה ללייבו.

הוא הביא חלב וחטיף שוקולד לקטנה, ואנחנו אכלנו יחד ארוחת ערב, עזרנו לסיגי להשכיב את הילדה לישון ואחר כך סיגי יצאה לדייט, משאירה אותנו כשמרטפים של מעיין.

"אתה בסדר? איך הכתף?" שאל לייבו, "כואב לך מאוד? אתה נראה חיוור, אולי תלך הביתה לנוח? אני אסתדר עם הקטנה לבד."

"הכתף?" התפלאתי, "אה, כן, הכתף.  עזוב, היא בסדר, תשכח ממנה, אני חייב לדבר אתך על משהו חשוב."

"מה קרה?" נדרך לייבו וכיבה את הטלוויזיה. "יש בעיות?"

"כן, זה אשר, הוא... הוא ואיתמר... הם..." ואז סוף סוף קלטתי מה ראיתי ופרצתי בבכי.

לייבו לא נראה מופתע. הוא אימץ אותי אל ליבו, מלטף את גבי, מערסל אותי בזרועותיו, וגילה לי מה בדיוק היה טיב ההכרות של אשר ואיתמר. מסתבר שאשר התחיל לזיין את החבר שלי לפני הרבה שנים, כשעוד היה נשוי, ובסופו של דבר הסיפור שלהם התגלה וככה אשר יצא מהארון.

"אתה ידעת את זה? ידעת כל הזמן ולא סיפרת לי כלום?" שפכתי את כעסי על לייבו.

"אל תצעק נועם." ביקש לייבו במורת רוח, "לא סיפרתי לך כי לא חשבתי שיש צורך שתדע. הכול קרה ממש מזמן, לפני שאשר התגרש. הוא ביקש ממני לא לגלות לך וגם איתמר העדיף שלא תדע. למה אתה מתרגז כל כך? אז פעם, לפני שנים, הם נהנו קצת יחד, למה להתרגש מזה היום?"

"כי הם ממשיכים ליהנות יחד, זה למה!" המשכתי לצעוק, אבל בשקט, כדי לא להעיר את מעיין.

"אתה בטוח?" שאל לייבו, סוקר אותי בדאגה. "ראית משהו או שאתה סתם חושד?"

"ראיתי, בטח שראיתי. רק לפני שעה הם הזדיינו במקלחת שלנו. הם בטח עושים את זה כבר הרבה זמן. אני מזיע בחדר כושר כדי להראות טוב בשבילו ובינתיים הוא נותן לאשר להזיע עליו."

לייבו נאנח בעייפות. "תפסיק לילל." אמר בסלידה, "די, עם זה נועם."

"מה די? מה די?" התחלתי להתייפח, "אני לא יודע מה לעשות חיים, אני כל כך אוהב אותו, חשבתי שהוא אוהב אותי, הבוגד הזה."

"מספיק נועם." קצרה רוחו של לייבו, "תפסיק לעשות סצנות. בטח שהוא אוהב אותך, זה שהוא מזדיין מידי פעם עם האקס שלו לא אומר שהוא לא אוהב אותך."

"איך אתה יכול להגיד דבר כזה?" נדהמתי והתרגזתי, "אני לא מבין אותך, שכחת שהאקס שלו הוא הבן זוג שלך?"

"לא שכחתי, והאמת שאני לא מופתע. חשדתי שמשהו כזה קורה."

"ושתקת?"

"כן, שתקתי, ואני מקווה שגם לך יהיה די שכל לשתוק."

"למה שאני אשתוק? הוא שיקר לי, הבוגד הזה!"

"נועם, מתי תתבגר כבר?" התעצבן לייבו, "איתמר אוהב אותך, חי אתך, ישן אתך כל לילה וקם אתך בבוקר, מה עוד אתה רוצה? שיזדיין כל החיים רק אתך?"

"למה לא?"

"כי הוא עוד לא בן שלושים ויש עוד גברים בעולם חוץ ממך, לבקש ממנו להזדיין עוד ארבעים שנה רק אתך זו דרישה פסיכית לגמרי, זה למה." 

"גם אני מזדיין רק איתו למרות שיש עוד גברים בעולם, וגם לי בא לפעמים... גם אני..." התנפלתי על לייבו, הצמדתי את פי לפיו והתחלתי לפשוט מעליו את מכנסיו.

"רק רגע." הוא עצר אותי, מחזיק את ידי מאחורי גבי, מצמיד אותן בכוח זו לזו, "אתה עושה את זה כי אתה כועס עליהם או כי אתה חרמן עלי?"

"גם וגם." הודיתי, מופתע עד כמה אני חרמן פתאום, ועד כמה מצא חן בעיני שהוא מחזיק אותי ככה... מרסן אותי ו...

"התגעגעתי אליך חיים." לחשתי וניסיתי שוב לנשק אותו, והפעם הוא הניח לי.