הכל סיפורים

נסיך על יונדאי לבנה 

העיר הרומית העתיקה סלמיס ממוקמת חמישה ק"מ צפונית מפמגוסטה והייתה בירת קפריסין במאה ה-11 לפני הספירה. העיר העתיקה משתרעת לחוף הים ועדיין מתקיימים בה חפירות ארכיאולוגיות. יש בה תיאטרון רומי ושרידי כנסיות. אטרקציה נוספת הינה בית השימוש הציבורי שבו נהגו ללכת לשירותים ציבוריים ולשבת יחד ללא מחיצות.

לפני הטיסה עיינתי עיין היטב באתרי תיירות ושאבתי מידע רב ככל האפשר על קפריסין הטורקית ועל העיר סלאמיס שבה נערכו החפירות הארכיאולוגיות. הצטערתי מאוד שלא הקשבתי בתשומת לב רבה יותר לדבריו של מייק כשסיפר לי על סידורי הלינה שלו. האם הוא אמר שהם ישנו במתחם החפירות או שיש איזה צימר קרוב שנשכר עבורם? ומה בעצם המרחק בין פמגוסטה, שם שכרתי חדר במלון, לבין סאלמיס עצמה שעד כמה שהצלחתי לברר היא עיר עתיקה ומרתקת, אבל מזה כאלפיים שנה כבר לא גרים בה בני אדם.

הטיסה עצמה הייתה קצרה ונעימה, והמכונית שהזמנתי, יונדאי לבנה עם מזגן, המתינה לי במגרש החנייה של חברת השכרת הרכב. הפקיד המנומס ודובר האנגלית המושלמת הזכיר לי שבקפריסין נוהגים כמו בבריטניה, והוסיף שאחרי שאחצה את הגבול לקפריסין הטורקית עלי לחדש את הביטוח. הוא הבטיח לי שזה יהיה מהיר ולא יקר, ולשמחתי הוא צדק. גם הוויז שפקפקתי ביכולותיו מחוץ לישראל לא הכזיב ופעל כהלכה, והמפה שלקחתי איתי ליתר ביטחון נותרה מיותרת. תוך שעתיים הגעתי למעבר הגבול לקפריסין הטורקית, וחציתי אותו בלי בעיות. הכל הלך למישרין חוץ מהחום שהיה נוראי כמעט כמו בארץ, מזל שהמזגן של הרכב עבד היטב. הבחורה הנחמדה שעשתה ביטוח למכוניתי השכורה שמחה לתת לי מפה צבעונית ולסמן לי איפה בדיוק יש חפירות ארכיאולוגיות בסלאמיס, ואיחלה לי טיול נעים. קפריסין הייתה ממש יפה והזכירה לי מאוד את הגליל, הכל היה כמעט כמו בארץ, חבל רק שהיה גם חם ולח כמו בארץ. במדריך היה כתוב שבקיץ עדיף לטייל בהרי הטרודוס שם קריר ונעים יותר, וזה אגב מה שעשו הבריטים כששלטו בקפריסין. נבון מאוד מצידם הרהרתי לעצמי, נוהג כמו בריטי בצד שמאל, ושמח שיש כל כך מעט תנועה כי היה לי ממש קשה להתרגל לנהוג בצד השמאלי.

תכננתי להגיע קודם למלון בפמגוסטה, להשאיר שם את המזוודה, ואולי גם לנוח קצת, ואחר כך לנסוע לסאלמיס, אבל כשכבר הגעתי לפמגוסטה שיניתי את דעתי, הייתי קצר רוח לראות כבר את מייק, ולכן פשוט המשכתי הלאה, וכשאני נעזר במפה ירדתי מהכביש הסלול לדרך עפר כבוש, נסעתי כמה ק"מ קופצניים מעט, והגעתי לקבוצת קרוונים שחנו מתחת לכמה עצי ברוש מאובקים.

כשיצאתי מהמכונית ניגש אלי בחור אחד צעיר ורזה, שזוף מאוד, כובע בייסבול מרוט על ראשו, לבוש ג'ינס וחולצת טריקו מהוהה של אוניברסיטת ניו יורק.

היו לו שיניים לבנות מאוד, ומבטא אמריקאי מאוד, והוא היה לבבי ומנומס עד שציינתי שאני מחפש את מייק סגל שהגיע מישראל.

"איחרת." ענה לי בקרירות, והפסיק לחייך, "מייק היה פה עד אתמול, אבל בערב, אחרי הארוחה, הוא שוב רב עם קווין והפעם זו הייתה מריבה ממש איומה, הם כמעט הלכו מכות ובסוף קווין זרק אותו מהמחנה."

"זרק אותו? למה אתה מתכוון זרק אותו?" נבהלתי, "ועל מה היה להם לריב?"

"אין לי מושג על מה הם רבו," ענה הצעיר, "אני מעדיף לא להתערב בבעיות הזוגיות של אנשים אחרים, יש לי מספיק בעיות משלי, שמעתי צעקות וחפצים עפים לפה ולשם, ואחר כך קווין רץ למשרד והזמין למייק מונית, וכמה דקות אחר כך מייק לקח את המזוודה שלו והסתלק ברגל לכביש הראשי. אני מניח שהמונית אספה אותו משם."

"אני יכול לדבר עם קווין?" שאלתי והצעיר, שהודה באי רצון ששמו ביל, אמר שקווין חופר עכשיו, אבל בעוד חצי שעה בערך תהיה ארוחת צהריים ואז אני אוכל לפגוש את כולם.

"תגיד ביל, אולי אתה יודע למה לא הצלחתי להשיג את מייק בנייד?"

ביל משך בכתפיו, "אין פה כל כך קליטה, אבל זה לא ממש חשוב כי רוב הזמן גם אין לנו חשמל ככה שאי אפשר לטעון את הטלפונים הניידים שלנו."

"אבל מה אתם עושים אם יש מקרה חירום וחייבים להזעיק עזרה, ואם כבר מדברים על זה איך קווין קרא למונית?"

"יש טלפון קווי אחד במשרד, אבל הוא נעול ואפשר להשתמש בו רק אם קווין מרשה, או, הנה קווין הגיע עם האוכל." הכריז ביל וניגש אל ג'יפ מאובק מאוד שהגיע זה עתה מהצד השני של המחנה. נשארתי עומד בצל הברוש ליד מכוניתי והבטתי איך ביל מתלחש קצרות עם נהג הג'יפ, ואחר כך עוזר לצעיר אחד שישב ליד הנהג לפרוק ולקחת שתי צידניות ענקיות לעבר סככת בד שנמתחה בין שני קרוונים. הצעירים פרקו  מהן חמגשיות וסדרו אותן על כמה שולחנות פיקניק מעץ שעמדו בצל הסככה. נהג הג'יפ ניגש אלי הושיט לי יד שזופה וחזקה ללחיצה, אמר ששמו דוקטור קווין ג'ונסון, והוא מנהל החפירה, ושאל אותי איך הוא יכול לעזור לי?

"באתי לפגוש את מייק, אני מבין שהוא היה פה עד אתמול." עניתי בעודי בוחן אותו בסקרנות. הוא היה שזוף, קצוץ שער, חסון ונאה. הערכתי את גילו בארבעים בערך. פניו של קווין קדרו ברגע שהזכרתי את מייק, והוא אמר בקצרה וביובש שמייק שהה במחנה עד אתמול, אבל הוא לא נמצא פה יותר.

"הבנתי שרבתם, אפשר לדעת על מה?" חקרתי.

"זה לא עסקך." זעף קווין, "ואני לא אוהב זרים שמסתובבים פה ושואלים שאלות, עוף מכאן!" פקד עלי בגסות, סובב אלי את גבו והלך לסככה.

מה יכולתי לעשות? נכנסתי לרכב ועפתי משם. נסעתי לפמגוסטה, חניתי במגרש החנייה של המלון ונכנסתי ללובי, גורר אחרי את מזוודתי. פקיד הקבלה החביב אישר שאכן יש להם חדר שהוזמן על שמי, עיין בדרכון שלי, ואחר כך נתן לי את המפתח, מעיר לפי תומו שרק אתמול הגיע למלון שלהם עוד אורח אחד מישראל. "או, הנה הוא, הלו מר סגל, אני מקווה שאתה מרגיש יותר טוב היום." חייך הפקיד שעל פי הסיכה שענד על דש בגדו שמו היה טוני, ואם עד לרגע זה רק חשדתי שהוא הומו עכשיו כבר הייתי בטוח, אבל לא היה לי פנאי להתעמק בגיידאר ההולך ומתפתח שלי כי לפני עמד מייק שלי, אוחז בנייד שלו צמוד לאזנו, ופיו פעור בתדהמה.

"אורון," לחש, "אורוני, אתה פה?" וטס לזרועותיי, חיבק אותי בחזקה, וכשהוא מתעלם מטוני הסקרן שלטש בנו מבטים הרטיב את כתפי בדמעותיו.

"תודה טוני." נופפתי לשלום לפקיד הקבלה, כרכתי את זרועי סביב כתפיו של מייק והולכתי אותו לחדרי.

אחרי שהתחבקנו והתנשקנו שוב ושוב, וסיפרנו זה לזה כמה זה מדהים ומפתיע ונפלא שנפגשנו ככה, בלי תיאום מראש, וכמה אנחנו שמחים להיות שוב יחד, התפשטנו והראנו זה לזה כמה אנחנו שמחים, ועד כמה התגעגענו אחד לשני, ואחר כך התקלחנו יחד והלכנו לאכול.

הייתי סקרן לדעת מה קרה במחנה הארכיאולוגיה ולמה מייק גורש משם, אבל התאפקתי ולא חקרתי אותו. למרות השמחה שהפגין למראי הוא נראה לי תשוש ושביר, כמעט על סף בכי, וסברתי שעדיף להמתין עד שהוא יתחיל לדבר מרצונו.

סבלנותי באה על שכרה אחרי שחזרנו למלון, הזדכינו על החדר של מייק והעברנו את חפציו לחדרי. אחרי שסדרנו הכל בארון ובמקלחת, והסכמנו שטוני כנראה באמת הומו, נשכבנו במיטה, התחבקנו ומייק התחיל לדבר. "אתה בטח מתפלא למה אני פה." פתח מייק בהיסוס.

"דיברתי עם מישהו בשם ביל ועם קווין, והבנתי שהייתה מריבה ושקווין גירש אותך, אפשר לשאול על מה רבתם?"

מייק נאנח, "על מה שהיינו רבים תמיד, הוא רצה סקס, וצחק ממני כשאמרתי שאין מצב כי יש לי בן זוג ואני רוצה להיות מונוגאמי. אני מניח שבהתחלה הוא חשב שאחרי כמה ימים אני אשבר ואסכים, אבל כשהמשכתי להתעקש הוא נעלב והתחיל לכעוס, וללחוץ ולהציק... הוא היה ממש גועלי, ואני הייתי גועלי בחזרה..."

"אתה מייק? אתה היית גועלי? אני לא מאמין." הערתי בבת צחוק, מנסה לשעשע אותו מעט ולשפר את מצב רוחו, "אני מכיר אותך כבר כמה שנים ובחיים לא היית גועלי."

"תתפלא, אבל אם לוחצים עלי אני נעשה גועלי, ובימים האחרונים קווין היה פשוט זוועתי, ולא רק שלא הצלחתי להשיג אותך בטלפון כי אין במקום המפגר הזה קליטה, הוא גם לא הפסיק לטרטר אותי, להטיל עלי משימות קשות ומשעממות, ולהאשים אותי כל הזמן שאני מפונק ולא יעיל, הוא גם ניסה להסית את האחרים נגדי, אבל הוא לא כל כך הצליח כי האנשים שם לא נבזים ולא טיפשים, הם ראו שהוא סתם נטפל אלי ואני מניח שחלק מהם גם הבין למה, זה היה מצב בלתי נסבל, הייתי מסתלק גם אם הוא לא היה מעיף אותי. מה שהכי הרגיז אותי זה שלא הצלחתי לדבר אתך, וגם רוב הכסף נגמר לי, תכננתי לעבור לצד היווני ולטוס לארץ, אבל הייתי צריך למכור בשביל זה את הכרטיס טיסה שלי ולהחליף אותו בכרטיס זול יותר בתאריך מוקדם יותר, ופחדתי שאני לא אצליח..." הוא טמן את פניו בחזי, "עברו עלי שבועיים מהגיהינום, אני עוד לא מאמין שהגעת פתאום, כמו אביר על סוס לבן, והצלת אותי."

"לא סוס לבן, אלא יונדאי לבנה, אבל כן, זה היה ממש מדהים איך שנפגשנו, מה דעתך שננצל את הזמן שנשאר לנו עד סוף החופש ונטייל קצת בהרים? קראתי במדריך שקריר שם יותר, ויש מסלולים ממש יפים, ואל תדאג בקשר לכסף, הורי נתנו לי מתנת יום הולדת מוקדמת ולא חסר לי כסף, מסכים?"

"אתך אני מסכים להכל." נישק אותי מייק, "אתה הנסיך שלי." הצהיר, פיהק ונרדם בזרועותיי.

גם אני הייתי קרוב להירדם כשפתאום קלטתי שלאורך כל היום הארוך והמאתגר שעבר עלי הגב לא כאב לי אפילו פעם אחת למרות שהתרוצצתי מהבוקר, סחבתי מזוודה כבדה, ונהגתי במשך כמה שעות בכבישים לא מוכרים ועוד בצד שמאל, ומאחר שלא כאב לי גם שכחתי לקחת כדורים, ובכל זאת איזה פלא - לא כואב לי כלום ואני מאושר ורגוע למרות שאין לי מושג מה יקרה איתי בעתיד, איפה אעבוד ואיפה אגור? ואיך אעזור די אומץ לספר להורי שאני הומו? עתיד לא צפוי ולא ברור פרוש לפני, ובמקום לדאוג אני שוכב שם רגוע ומנומנם, ובעיקר מאושר, ויודע שלא משנה מה יהיה איתי בעתיד, כל זמן שאני עם אהוב ליבי שהציל אותי, והניח לי להציל אותו, הכל יהיה בסדר גמור איתי.

אני חייב לצלצל מחר בבוקר לאסתר לספר לה שהתרופה הכי טובה לכאבי גב היא להיות מאושר חשבתי ונרדמתי, מחייך.

מסמר בגב

מוזר איך רק עכשיו שמתי לב כמה בחורים יפים מסתובבים ברחוב, פתאום הבנתי את הגברים הדפוקים האלה שמסובבים את הראש אחרי בחורות יפות ושורקים אחריהן, ואפילו מעירים הערות אידיוטיות. תמיד חשבתי שזו התנהגות מאוסה ובזויה שגובלת בהטרדה מינית ולא הבנתי מה לעזאזל הם חושבים לעצמם, הבהמות האלו? אני עדיין חושב ככה, גם אם אתה מתפעל מאוד מיופייה של מישהי, ונורא דחוף לך שהיא תדע מה אתה מרגיש, יש דרך יותר נעימה להגיד ולהגיב, אבל פתאום הבנתי אותם, הבנתי אותם לגמרי.

החניתי את הרכב קצת רחוק מידי, שונא להידחף לחנייה צפופה ולפחד כל הזמן לדפוק למישהו את האוטו, וכל הדרך סובבתי את הראש לפה ולשם, משתאה ומתפעל מהכמות האדירה של צעירים יפים ושחומים, וכמעט לא לבושים, שהסתובבו ברחובות. מאיפה הם הגיעו, כל העלמים היפים האלו ואיך זה שאף פעם לא שמתי לב כמה צעירים יש בעולם? ואז ראיתי פתאום את היפה מכולם, את ניסן כחול העיניים שעטה על גוו המחוטב להפליא גופיית סבא לבנה פשוטה שהבליטה את שריריו. הוא בדיוק יצא מהחנייה הסמוכה לבריכה, ופחות או יותר נתקל בי. "ניסן." אמרתי, מופתע ומתפעל.

ניסן נעצר והביט בי בפליאה, מקמט קלות את מצחו כשואל מי אני ומאיפה אני מכיר אותו, ואז נזכר וחיוך נחמד האיר את פניו היפים, "נפגשנו בשבוע שעבר בבריכה, תזכיר לי איך קוראים לך."

"אורון." אמרתי, בולע אותו בעיני, הוא היה בכפכפים פשוטים ובמכנסי התעמלות שחורים רגילים, וכאמור בגופייה לבנה, הבגדים הכי פשוטים ורגילים בעולם, ובכל זאת נראה כמו נסיך, וגם התנהג כמו נסיך, בנימוס ובחביבות מקסימה. הלכנו יחד לכיוון הבריכה ששכנה בחצר האחורית של בית פרטי, חבויה מאחורי גדר עץ צנועה, ודיברנו, מספרים זה לזה על בעיות הגב שלנו שבגללן הגענו עד הלום.

ניסן גילה לי שהוא עבר תאונה, האוטו היה טוטאל לוס, סיפר לי בחיוך מתנצל, אבל למזלו הוא חגר חגורת בטיחות, וכרית הבטיחות התנפחה והגנה עליו, הוא חשב שיצא ללא פגע, אבל למחרת קם עם גב תפוס וכואב, ואחרי שבוע של כאבים שלא חלפו הפנה אותו הרופא להידרותרפיה, וגם המליץ על פלדנקרייז, אבל זה נשמע לו כבר מוגזם, מה, הוא יעשה התעמלות עם חבורת קשישים? הצטחק ניסן.

"פלדנקרייז זה לא בדיוק התעמלות, ואפשר לעשות את זה בכל גיל." תיקנתי אותו, אבל אני לא בטוח שהוא שמע אותי כי נקלענו לתוך חבורה רועשת וצבעונית של בני נוער צעקניים ועליזים.

"מאז שהחופש הגדול התחיל אי אפשר לזוז, הילדים האלה נמצאים בכל מקום." התלונן ניסן בעליזות, "ומילא זה שהם צועקים ומתרוצצים כל הזמן, רק תראה את הבנות האלה, מסתובבות חצי ערומות כל הזמן... איך בן אדם אמור להתרכז ככה?" גיחך.

"גם אתה לא ממש לבוש." ציינתי את המובן מאליו, ופתחתי את השער לחצר של הבריכה הטיפולית.

"כן, אבל אני בחור, למי אכפת מה אני לובש? אני יכול להסתובב רק בתחתונים ואף אחד לא יסתכל."

אל תהיה בטוח, חשבתי לעצמי בשקט. הנחתי את תיקי והתחלתי להתפשט, משתדל לא להסתכל ולא כל כך מצליח, לכיוונו של ניסן שפשט גם הוא את בגדיו, דוחס אותם בחוסר סדר לתוך שקית. אני לעומתו קיפלתי בקפידה את בגדי וסידרתי אותם יפה בתיק, מקפיד להשאיר את המגבת למעלה ככה שאוכל לצאת ומיד להתנגב.

"איזה מסודר אתה אורון," התפעל ניסן, "אימא שלך בטח מאוד מרוצה ממך."

"לא גרתי עם אימא שלי באותו בית מאז הבר מצווה, אחרי שהורי התגרשו עברתי לגור בפנימייה, הייתי צריך לדאוג לעצמי וככה למדתי להיות מסודר." הסברתי, מתאמץ לא להישמע עצוב כמו שהרגשתי.

היה שיעור מוצלח מאוד, רצוף צחוקים ובדיחות. שתי המאמנות, שלי ושל ניסן, עשו כמיטב יכולתן כדי למצוא חן בעיני ניסן, לשעשע אותו ולהנעים את זמנו בבריכה וגם אני זכיתי מן ההפקר. כבר הייתי בטוח שניסן סטרייט לגמרי וגם אם לא, הוא היה אמנם בחור נחמד מאוד, בעל מזג חביב ויפה להפליא, אבל די מפונק וממש לא העיפרון הכי מחודד בקלמר. אי אפשר היה להשוות אותו למייק המשכיל והפיקח. אחרי האימון  נפרדתי בחיבה מניסן וניסיתי שוב להתקשר למייק אבל לשווא כמובן. הוא פשוט לא היה זמין ודמיוני הפרוע העלה שוב תמונות שלו מבלה במיטה עם האקס שלו שהצטייר בדמיוני כגבר נאה, שרירי ובטוח בעצמו, ושוכח לגמרי מקיומי.

"אוי ואבוי!" נבהלה אסתר, "מה קרה, למה אתה ככה?" אחזה במרפקי וטלטלה את זרועי, "כולך תפוס." פסקה בעצב.

"אני קצת לחוץ בגלל המבחן האחרון שאני צריך לעשות, אני באמת לא יודע למה, זה חומר די קל, אבל מבחנים תמיד מלחיצים אותי."

"אהה..." המהמה אסתר והחלה לעבוד על צלעותיי, מנסה להגמיש אותן מעט, "ומה שלום מייק?" רמזה לי להסתובב על צידי השני.

"אין לי מושג." סיננתי בזעף, וגנחתי מחמת הכאב, "אני מרגיש כאילו תקוע לי מסמר בגב." התלוננתי.

"למה אתה מתכוון שאין לך מושג?" התעלמה אסתר מתלונותיי, והחלה לעבוד על כתפיי.

"אני לא מצליח להשיג אותו." התוודיתי, ואחרי שכבר פתחתי את סגור ליבי לא הצלחתי להתאפק יותר וגוללתי בפניה את כל חשדותיי ודאגותיי.

היא הקשיבה בשתיקה, ורק אחרי שסיימתי להשתפך שאלה בפשטות למה, במקום להתענות בחשדות, אני לא נוסע לברר מה באמת קורה?

"נוסע לאן, לקפריסין?" נדהמתי, "אבל המבחן."

"אמרת שהוא בעוד יומיים, תעשה את המבחן ותיסע."

"כן, אבל... אבל..."

"הבעיה היא כספית או שאתה פשוט פוחד לגלות מה באמת קורה?" נגעה אסתר כדרכה בשורש הבעיה.

"אני פוחד." הודיתי, "וחוץ מזה אני גם די תפרן, אבל זו בעיה קטנה יותר, אני אבקש מהורי כסף, הם ישמחו לעזור לי, אבל כן, אני פוחד. ומה אם הוא באמת חזר לאקס שלו? מה אני אעשה אז? אצעק עליו, אבכה, אזמין אותו לדו קרב? אני לא חושב שאני בנוי לעשות סקנדלים."

"אני לא יודעת אורון, השאלה היא אם אתה בנוי להתמודד עם האמת."

"לא יודע." עניתי בכנות.

"אם לא תיסע לא תדע."

"נכון." השבתי, ויותר לא דברנו על הנושא, אבל מיד אחרי המבחן, שהיה קל להפתיע, התקשרתי לאימי ושאלתי אם היא יכולה להלוות לי חמש מאות יורו.

"בטח," השיבה אימא בלי לשאול אפילו בשביל מה אני צריך את הכסף, "אבל אל תקרא לזה הלוואה אורוני, זו תהיה המתנה שלי בשבילך ליום ההולדת שלך, מה שלומך חוץ מזה, איך הלימודים?"

"בסדר, סיימתי היום את המבחן האחרון ואני טס לקפריסין. יש שם איזה חפירה מעניינת שאני רוצה להתנדב אליה."

"ומה עם הבחורה הזו שאתה יוצא איתה, גם היא נוסעת?"

"לא אימא, עלמה ואני... זה נגמר."

"לא נורא, תהיה אחרת."

"אל תבני על זה." השבתי בקצרה, מחמיץ את ההזדמנות לצאת מהארון, טוב, הרי כבר הודיתי שאני פחדן.

אחר כך התקשרתי לאבא וביקשתי גם ממנו כסף בשביל לנסוע לקפריסין, להשתתף בחפירות. גם הוא שמח לתת לי חמש מאות יורו כדי להיפטר ממטרד חיפוש מתנה ליום הולדתי, וגם הוא שאל על עלמה והצטער לשמוע שנפרדנו.

"קיוויתי שתתחתן איתה." הודה.

"כן, גם היא חשבה ככה, אבל אני לא חושב שאני אתחתן אי פעם." השבתי בקצרה.

אבא נאנח, "הכל בגללנו, אבל אתה חייב להבין שלא כל נישואים חייבים להיות גרועים כמו שלי ושל אימא, אם תמצא את האישה המתאימה תהיה מאושר כמו שאני מאושר עם אדית, וכמו שאימא מאושרת עם אלכס."

למה לא ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי לו שאני לא אהיה מאושר עם אף אישה כי אני מעדיף גברים? אם היו שואלים אותי הייתי אומר ששתקתי כי זה דבר שלא אומרים בטלפון, ועדיף לצאת מהארון בפגישה פנים אל פנים, אבל ביני לביני ידעתי שזה תירוץ. פשוט פחדתי, וגם, אי שם בירכתי מוחי, העדפתי לא לוותר על האופציה של לחזור להיות סטרייט במקרה שיתברר שאני לא חזק מספיק לעמוד בחיים של הומו.

איזה מזל שכיום אפשר לעשות הכל דרך האינטרנט, ולא צריך לצאת מהבית כדי לקנות כרטיס טיסה, לשכור רכב ולהזמין חדר במלון.

מאחר והורי היו נדיבים כל כך הרשיתי לעצמי להזמין מונית שלקחה אותי מהבית ישר לשדה התעופה, ומזל שברגע האחרון נזכרתי להתקשר לאסתר ולבטל את הפגישה הבאה שלנו. "אתה נוסע לקפריסין." שמחה אסתר, "כל הכבוד ושיהיה בהצלחה."

"תודה אסתר, תודה על הכל."

"בבקשה, ואגב, מה אתה מתכנן לעשות במקרה שתגלה שהחשש שלך נכון."

"אני לא יודע, אני די בטוח שאני לא אצעק ולא אעשה למייק סקנדל, רוב הסיכויים שאני פשוט אחזור בשקט הביתה, אשכח את הפרק ההומואי בחיי ואחפש לי בחורה נחמדה שתרצה להתחתן איתי."

אסתר שתקה רגע ואז נאנחה, "תעשה מה שאתה רואה לנכון אורון, אתה מבוגר מספיק להחליט לבד איזה חיים אתה רוצה לחיות, אבל תביא בחשבון שאם תחזור להיות סטרייט תעבור את כל החיים שלך בהרגשה שתקוע לך מסמר בגב."

אינטימיות

יומיים אחרי שמייק אמר לי שהוא אוהב אותי הסעתי אותו לתחנת לב המפרץ כדי שיעלה על רכבת לשדה התעופה. למרות שרציתי הוא סירב להניח לי להסיע אותו בטענה שחבל על הזמן והכסף, על המנוע של הטרנטה שלי, וגם על הגב שלי שבטח יכאב אחרי נהיגה ארוכה כזו, וחוץ מזה אם אסיע אותו אני עלול להפסיד את הפלדנקרייז שלי ולזה הוא לא מוכן בשום פנים ואופן.

"אתה בטוח שיש לך די כסף?" שאלתי בעצבנות, "כי אם לא אז..."

"אני בטוח, ואם אני אצטרך יותר כסף אני אודיע לך, אל תדאג כל כך." הוציא מייק את מזוודתו הקטנה מתא המטען, "בוא הנה, תביא חיבוק." הושיט לי את זרועותיו. התחבקנו בקצרה ואחר כך הוא הדף אותי מעליו בעדינות, אמר לי שהוא נורא יתגעגע ושאני אשמור על עצמי והלך בלי להביט אחורה.

נסעתי ישר לפלדנקרייז, עצוב מאוד, ומצטער שלא היה לי אומץ לנשק אותו כמו שרציתי. לאט לאט התחלתי להבין למה הוא התכוון שזה לא קל להיות הומו, ובכל זאת לא עלה בדעתי אפילו לרגע להתחרט ולחזור לאחור.

"וואו, איזה השתפרות." החמיאה לי אסתר כשנכנסתי לסטודיו שלה בגב זקוף. "אם תמשיך ככה אני מעבירה אותך לעשות פלדנקרייז בקבוצה, בוא, תעלה על השולחן ונראה אם אתה יכול לשכב כבר על הבטן."

נשכבתי בזהירות על הבטן והודיתי שעדיין, לפעמים, בעיקר אם אני לחוץ או עצבני הגב מזכיר לי מחדש את קיומו, אבל סך הכל יש שיפור עצום והכל בזכותה.

אסתר קרנה מרוב שמחה ושאלה מתי עלמה חוזרת ואם קבענו כבר תאריך לחתונה?

"לא, לא קבענו." התהפכתי על צידי לפני שגבי יתכווץ שוב, "וכנראה שגם לא נקבע, אני מתכנן להיפרד ממנה מיד אחרי שהיא תחזור, וזה יקרה מתי שהוא בסוף השבוע, היא לא אמרה לי עדיין מתי היא טסה חזרה לארץ, וכל פעם שאני מנסה לברר היא מתחמקת."

"אני מבינה." אמרה אסתר אחרי שתיקה קצרה, "והייתי אומרת שאני מצטערת, אבל יש לי רושם שחלק מהשיפור במצב שלך הוא בגלל שהחלטת על ביטול החתונה, אני צודקת?"

"לגמרי." אישרתי, והתמסרתי לידיה החכמות שעשו פלאים בשרירי המכווצים.

"טוב, לא נורא, בחור צעיר ונחמד כמוך, בקרוב בטח תפגוש בחורה מתאימה יותר."

"כבר פגשתי, וזו לא בחורה, זה בחור." נפלטה האמת מפי בלי תכנון מוקדם. אסתר תמיד הצליחה איכשהו לגרום לי לספר על עצמי יותר מכפי שתכננתי, אולי בגלל שהיא אף פעם לא שפטה ולא האשימה אלא תמיד הקשיבה באהדה ושפעה סימפטיה.

היא שתקה שוב, מעכלת את דברי, ואז שאלה בזהירות, מתנצלת למפרע אם היא טועה, אם זה מייק, החבר שתמיד מסיע אותי ועוזר לי?

"כן, זה מייק, שקלת לפצוח בקריירה חדשה בתור מכונת אמת אסתר?"

היא הצטחקה קלות ואמרה שהיא מקווה שלא אפגע ברגשותיה של עלמה, וששנינו נצא בשלום מהפרידה.

"גם אני מקווה." אמרתי, ולהפתעתי, כבר למחרת בבוקר, קבלתי מסרון מעלמה ששאלה מתי נוח לי להגיע אליה לדירה. "מה לדירה? את כבר בארץ?" נדהמתי ומיד התקשרתי אליה.

"כן, אני כבר בארץ, הגעתי אתמול בלילה." השיבה עלמה בקול שקט, "אני יודעת שאתה מופתע, אבל בבקשה אורון, אני מאוד מבקשת שלא תקשה עלי יותר ופשוט תבוא, אנחנו חייבים לדבר."

גבי אותת לי שאני במתח, אבל למוד ניסיון בלעתי כדור נגד כאבים והגעתי לדירתה של עלמה כשאני זקוף ומחייך. "מה שלומך? למה לא התקשרת לפני הטיסה? הייתי בא לקחת אותך." ניסיתי לחבק אותה, אבל היא התחמקה בזריזות, וכל מה שהצלחתי לעשות היה לשתול נשיקה חטופה על לחיה. "מה קורה עלמה?" שאלתי, מביט סביבי בבלגן ששרר בדירתה - מזוודות פתוחות היו פזורות על הרצפה, מלאות למחצה בבגדים, ושני ארגזי קרטון ענקיים היו מלאים בספרים ובכלי בית. "מה זה הארגזים האלה? את עוברת דירה?" הבטתי בפליאה בעלמה שהייתה לבושה מכנסיים קצרים מרוטים, וטריקו דהוי, "את נראית עייפה." קבעתי.

"ואתה דווקא נראה טוב." השיבה עלמה וניסתה לחייך, "הגב בסדר אני רואה."

"כמעט בסדר, אני עדיין חייב להיזהר, אבל נראה לי שסך הכל אני די בריא." הכרזתי באופטימיות, וכמובן שהגב שלי היה חייב לגמול לי על שחצנותי, שרירי גבי וישבני התכווצו בחטף והיה עלי להיאחז במסעד הכיסא הסמוך, לקמר את גבי ולנשום עמוק כדי להתגבר על הכאב.

"אתה בסדר?" נבהלה עלמה.

"כן, זה רק... זה קורה לי לפעמים כשאני במתח." התנצלתי והתיישבתי באנחה, "נו, די כבר עלמה, מספיק להיות מנומס, תגידי לי מה קורה פה?"

עלמה התיישבה מולי ונשמה נשימה עמוקה, "אני אורזת." אמרה, "פגשתי באמסטרדם מישהו... פגשתי בחור אחד ש..."

"עזבי, הפרטים לא חשובים." הפסקתי אותה ומרגיש הרבה יותר טוב התרווחתי על הכיסא, "את אוהבת אותו?"

"כן, מאוד." פרח סומק ורדרד על לחייה, "הוא הבן של השותף של סבא וסבתא, "אני מכירה אותו מאז ששנינו היינו ילדים, אף פעם לא חשבתי עליו בצורה כזו, הוא בא לאסוף אותי משדה התעופה, וברגע שראינו אחד את השנייה... אם נפגעת אני מאוד מצטערת ומבקשת סליחה, אבל אני לא יכולה להתחתן אתך כשאני מרגישה ככה כלפיו."

"גם הוא אוהב אותך?" שאלתי.

היא הנהנה וחיוך קטן ומרוצה התפתל בזוויות שפתיה, "אתה נורא כועס עלי?" שאלה כשנזכרה עם מי היא מדברת.

"לא, למעשה אני מרגיש הקלה, אני מאוד מחבב אותך עלמה, ואני מקווה שתמיד נהיה חברים, אבל קשה להגיד שהיינו זוג מאוהב. אני מקווה שאיתו כן תשני כל לילה."

היא גיחכה, "כן, איתו כן."

"ומה עם התוכניות שלך ללמד היסטוריה?"

"אני אלמד בבית ספר יהודי באמסטרדם, אני מקווה שזה שאני חיה עם גוי לא יהיה בעיה."

"מה, הוא לא יהודי?" הופתעתי.

היא חייכה, חיוך ענקי הפעם, "יש להם במשפחה איזה סבתא רבה יהודייה, אבל דוד מגדיר את עצמו חסר דת ומתנגד לנישואים."

"ומה אומרים ההורים שלך, וסבא וסבתא?"

היא צחקה, "הם מזועזעים, אבל הם יתגברו, ואחרי שאני אלד הם ישכחו לגמרי שפעם הם לא סבלו את דוד, וגם אם לא, למי אכפת? הגיע הזמן שאני אחיה את החיים שלי."

"לגמרי." הסכמתי אתה, איחלתי לה חיים נפלאים והסתלקתי לדרכי, שמח וטוב לב.

עוד בדרך הביתה ניסיתי להשיג את מייק בווטסאפ אך לשווא, הוא לא ענה ולא קרא את ההודעה שהשארתי לו. במשך כל אותו יום בדקתי את הסמרטפון באובססיביות, מתאכזב כל פעם מחדש לגלות שהוי האפור ליד ההודעה שלי לא הפך לשני וי כחולים. קיללתי את עצמי שלא לקחתי ממנו את מספר הטלפון של האתר בו חפר, וכעסתי על מייק שנעלם לי פתאום.

למחרת התעוררתי במצב רוח נוראי. יכולתי לחשוב על המון סיבות לכך שמייק הפסיק להשתמש בספרטפון שלו, אולי גנבו לו אותו? אולי המכשיר התקלקל? אולי במקום בו הוא נמצא אין קליטה? אולי המטען שלו נעלם או התקלקל ונגמרה לו הבטרייה? סקרתי בראשי את כל התקלות שעלולות לשבש תקשורת שמבוססת על טלפון סלולרי ואף אחד מהן לא נשמעה לי משכנעת מספיק. אם הוא היה רוצה הוא היה יכול לפתור כל אחת מהבעיות, וגם אם נניח שהטלפון שלו לא תקין או נגנב בטח יש לאחרים טלפונים, מה, לא היו מרשים לו לעשות שיחה אחת לארץ? בטח שכן. הוא לא יוצר איתי קשר כי לא בא לו, זה ההסבר היחיד החלטתי אחרי לילה של נדודי שינה עצבניים. צלעתי בקושי למקלחת וניסיתי להפיג את הכאבים שהחליטו להתמקם דווקא בחלק הימני של עכוזי ולהקרין משם חיצי כאב לירכי במים חמים שלא כל כך עזרו. בסוף נכנעתי, לקחתי כדור נגד כאבים והלכתי לאכול, לא בגלל רעב, למעשה הייתה לי בחילה, אבל בגלל הכדור הייתי חייב לאכול משהו. כרסמתי בחוסר תאבון פריכיית כוסמת חסרת טעם, ואז סוף סוף הטלפון שלי צלצל ומייק היה בצד השני של הקו, מנסה להסביר למה הוא נעלם לכל כך הרבה זמן. הקו היה נוראי ושמעתי בערך כל מילה שלישית, הבנתי בקושי שיש אצלם הפסקת חשמל, שהקליטה גרועה מאוד, ושהוא נורא עסוק אבל הוא בסדר. ברקע שמעתי כל הזמן מישהו מדבר באנגלית אמריקאית וצוחק בעליזות מרגיזה, ואז השיחה נתקה.

מצב רוחי שהיה גרוע גם ככה התדרדר עוד יותר, אם היו לי עד אותו רגע ספקות הן נעלמו, ואחרי השיחה העלובה שהייתה לנו הייתי משוכנע שהוא פשוט עסוק מידי עם האקס הכריזמטי והעשיר שלו ואין לו ראש אלי, ולמה שיהיה לו? מי אני לעומת דוקטור עשיר ומבוסס, אמריקאי כמו מייק, בן אדם רציני וללא ספק מרשים ושווה? בעוד שאני סתם סטודנט לשעבר, מובטל, חצי נכה, תפרן, עם אנגלית דפוקה במבטא מזעזע וחסר כל ניסיון בסקס או בחיים בכלל?

כבר מזמן, מאז גיל ההתבגרות, לא חשבתי על עצמי מחשבות שליליות כאלה, וממש שנאתי את זה. מה עובר עלי? תהיתי בעודי מתארגן לקראת הביקור בבריכה, אורז מגבת ותחתונים נקיים ולובש את בגד הים שלי. אני מקנא הבנתי, קולט לפתע שאף פעם לא קינאתי קודם, לא לעלמה ובטח שלא לבחורות שהיו לפניה. כמה מהן אפילו ציינו את זה לטובה כשעשו לי את שיחת – זה לא אתה, זה אני.

רק עכשיו הבנתי מה הפריע לבנות הנחמדות ההן, עשיתי הכל כמו שצריך, אבל לא השקעתי שום רגש, הן לא הרגישו שבאמת אכפת לי ובצדק, באמת לא היה אכפת לי. יש לך בעיה עם אינטימיות אמרה לי בזמנו מישהי שהכרתי עוד בצבא, אז חשבתי שהיא סתם מקשקשת ומחפשת תירוצים, אבל כנראה שהיא צדקה, ומצד שני מה עוזר לי שהייתי הכי אינטימי שאפשר עם מייק? בתמורה הוא בוגד בי בלי בושה.

דמעות של רחמים עצמיים שנשבעתי עוד בנעורי לא להזיל מילאו את עיני ושוב חזרתי להרגיש כמו הילד המסכן והבודד שהייתי פעם, אבא בגרמניה עם החברה החדשה שלו, אימא באנגליה עם המאהב הנשוי שלה שאשתו מסרבת לתת לו גט, ואני לבד לגמרי, תקוע בפנימייה מסריחה בלי חברים ובלי משפחה.

כדי להתעודד קצת הלכתי להישקל וגיליתי שאני שוקל כבר שבעים ושלוש ק"ג, לבוש עדיין רק בגד ים הצצתי בעצמי בראי ומזה זמן רב הופתעתי לטובה מהדמות שנשקפה מולי. נראיתי ממש טוב, הכרס הקטנה שפיתחתי בזמן הלימודים נעלמה, מעטה השומן הקל שצברתי על עצמי מאז השחרור מהצבא התפוגג, בזכות התרגילים שעשיתי בבריכה ובפלדנקרייז פיתחתי קצת שרירים ונראיתי מעולה. איזה מזל שיש לי שער שחור, צפוף ומבריק ושמייק לקח אותי לספר שלו שעיצב מהסבך שגדל על ראשי תספורת מוצלחת, וכמה טוב שירשתי מהורי את תווי הפנים המוצלחים שלהם. יש לי עיניים חומות גדולות ויפות עם ריסים צפופים כמו לאימא, ולסת גברית מרובעת כמו לאבא. הם אמנם הורים מחורבנים, אבל לפחות הורישו לי גנים טובים, ושיניים בריאות ולבנות. אני אולי לא עשיר, ואף פעם לא אדבר אנגלית טובה באמת, אבל אני צעיר ובריא, ונראה לא רע בכלל, ואם מייק מעדיף את האקס שלו על פני זו הבעיה שלו, אני לא מתכנן לשבת בבית ולבכות, יש עוד גברים בעולם, ואם הוא יכול לבגוד גם אני יכול, החלטתי. זקרתי סנטר, מתחתי את שפתי בחיוך שמח, ויצאתי מהבית.

עלה נידף

בילינו יחד מערב יום חמישי עד למוצאי שבת, ורוב הזמן היינו מסטולים. עישנו יחד, ניסינו את כל התנוחות והשיטות לעשיית סקס בין שני גברים, דיברנו המון, צחקנו מכל דבר תחת השמש, אכלנו המון ג'אנק פוד, ובין לבין צפינו בערוץ הקומדיות בטלוויזיה והתנשקנו עד שהשפתיים שלנו התנפחו, ואז הגיע מוצאי שבת, הקאנביס נגמר לנו וגם האוכל אזל, ופתאום חשנו צורך לצאת מהמיטה, לראות אנשים אחרים ולנשום אוויר צח.

קמנו, התלבשנו, והלכנו לאכול במסעדה הקטנה החביבה עלינו במרכז הכרמל. בעוד אנחנו ממתינים למנות שהזמנו עיין מייק בסמרטפון שלו והשמיע קריאת הפתעה קטנה. "מה קרה?" נרכנתי לעברו בסקרנות.

"קיבלתי תשובה חיובית להשתתפות בחפירות בקפריסין, כמעט ששכחתי שפניתי אליהם, זה מתחיל בעוד שבוע והם ידאגו לנו למגורים ולאוכל, כל מה שאני צריך זה כרטיס טיסה."

"יש מצב שגם אני אצטרף?" שאלתי בלהיטות.

"אורון," הניח מייק את ידו על זרועי ופניו לבשו הבעת צער, "שכחת שעלמה חוזרת בעוד שלושה ימים? ואם כבר מדברים על עלמה, מה התוכניות שלך לגביה?"

"אה... אני... אני לא מתכנן להתחתן אתה, זה בטוח, לא איתה ולא עם אף אישה אחרת, אני רוצה... אתה יודע מה אני רוצה מייק?" חייכתי אליו, בטוח שהוא מבין אותי וכמעט בטוח שהוא רוצה בדיוק מה שאני רוצה.

"כן, אני יודע, אבל אורון... תשמע, אנחנו צריכים לדבר חמוד."

ליבי נפל בקרבי, ותאבוני פג, אבל המלצרית הופיעה עם מגש ענקי עמוס צלחות מהבילות עמוסות, פסטה בשבילי ודגים עם צ'יפס בשביל מייק, ואחריה השתרך עוד מלצר נושא בירה וכוסות, והשיחה נפסקה והתחדשה רק אחרי ששילמנו את החשבון ויצאנו החוצה.    

"נו, קדימה, תדבר." אמרתי בתוקפנות בעוד אנחנו משתרכים לעבר תחנת האוטובוס.

מייק נאנח, "אל תהיה כזה אורון," ביקש חרש, "הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לפגוע בך, אבל לצערי... אתה מבין, מי שסידר לי את העבודה בקפריסין זה קווין, האקס שלי, זה שבגללו עזבתי את ניו יורק, אחרי שנפגשתי אתך התחלתי להתגבר עליו ואז, שנה אחרי שפגשת את עלמה, הוא שוב יצר איתי קשר, ואפילו בא לבקר אותי בארץ..."

"קווין בא לבקר אותך בארץ?" נכנסתי לדבריו בחוסר נימוס, "מתי?" הופתעתי.

"בפסח האחרון, כשאתה ועלמה נסעתם לצימר ההוא... זוכר?"

"כן, היה מגעיל ומשעמם, היה חמסין נוראי והמון אבק, והתברר שעלמה שונאת ג'קוזי, בסוף חזרנו יום לפני הזמן ורבנו כל הדרך הביתה." נזכרתי, "אז תגיד, אתם בעצם שוב יחד, אתה בעצם בוגד בו כמו שאני בוגד בעלמה?"

"לא, מה פתאום," התרגז מייק, "זה מה שאתה חושב עלי?"

"אז לא הזדיינת איתו כשהוא ביקר פה?" ביקשתי להעמיד דברים על דיוקם.

מייק האדים, ספק מבושה ספק מכעס, "זה לא עסקך." אמר בזעם, "ובכלל אורון, כדאי שתדע שזה שלמדת למצוץ ולקבל בתחת לא אומר שאתה כבר הומו."

"אני כן." נעלבתי, "או שכבר שכחת מה עשינו כל סוף השבוע?"

"אתה פשוט לא מבין, אתה לא קולט שלעשות סקס עם גבר כשאתה מסטול זה עוד לא אומר כלום?"

"ואם אני אזדיין אתך בלי להיות מסטול זה כן נחשב?" התיישבתי על ספסל למרות שעוד לא הגענו לתחנה שלנו, אבל הגב התחיל שוב לכאוב לי ורגליי לא נשאו אותי.

מייק צנח לצידי והניח יד מפצירה על ברכי, "בוא לא נריב חמוד." הפציר, "ובבקשה, תפסיק להגיד את המילה המכוערת הזאת."

"איזה מילה? להזדיין? מצטער, אין מילה אחרת בעברית, אני לא יכול להגיד שישנו יחד כמו שאומרים באנגלית, הישנו יחד המופלץ הזה נשמע צבוע ואידיוטי."

"אני יודע." אמר מייק בעצב, "מצטער שאני כזה צבוע ומופלץ, אבל ככה אני."

"אתה לא יכול להגיד מופלץ על מישהו, אין לזה שום משמעות בעברית, אם כבר אתה יכול להגיד פלצן."

"שיהיה פלצן," ויתר מייק, "אבל העובדה היא אורון שלמרות כל הרגשות שלי אליך, ולמרות כל מה שעשינו, ואני מקווה שעוד נעשה בעתיד," התהדקה כפו על ברכי, "עוד לא סגרתי את העניינים עם קווין שעשה מאמץ ענקי לסדר לי את העבודה בקפריסין, ואל תשכח שהוא עומד לטוס כל הדרך מארצות הברית רק כדי לפגוש אותי... אני פשוט לא יכול להגיד לו שאני מצטער אבל שיניתי את דעתי ואני לא בא."

"למה לא? אם אני יכול להגיד את זה לעלמה ולבטל חתונה איתה, אתה בטח יכול לבטל עבודת קיץ של שלושה שבועות. תודה שאתה פשוט רוצה להיפגש עם קווין."

"טוב, אני מודה, אני רוצה לדבר איתו ולסגור אתו יפה את העניינים, ואני גם מאוד רוצה להשתתף בחפירות בקפריסין, למה, אתה לא?"

"כן, בטח, אבל אני לא בטוח שהגב שלי יעמוד במאמץ הזה, ואני בטח לא רוצה לראות אותך מתמזמז לי עם הקווין הזה שלך מול הפרצוף."

"אל תהיה דביל." נזף בי מייק, "ובכלל, קווין הוא לא טיפוס שמתמזמז, ובטח לא בציבור."

"אז איזה מין טיפוס הוא, ולמה בעצם נפרדתם?"

מייק נאנח ועצם את עיניו, היה ברור שאין לו חשק לדבר על קווין, אבל התעקשתי ונדנדתי, ובסוף הוא נכנע ודיבר, "הוא כבר דוקטור להיסטוריה, הוא בן שלושים ושמונה, יש לו ילד מידידה שלו, לסבית אחת שחיה במין קומונה כזו... הוא ממשפחה עשירה מאוד והוא לא יהודי, ומה שבאמת הרס אותי זה שהוא לא מאמין במונוגמיה. עזבתי אותו כי חשבתי שהוא בן זונה בוגד, וכל הדיבורים שלו על סגנון חיים הומואי זה סתם קשקוש כדי לסתום לי את הפה כשהוא מזדיין עם אחרים, אבל מאז עברו כמה שנים והבנתי שיש בזה משהו והוא בעצם צדק."

"אתה רציני?" נדהמתי, "אתה רוצה להגיד לי שאם בסוף, אחרי שאני אפרד מעלמה ואתה תגמור את החשבונות שלך עם הדוקטור העשיר שלך ונהיה זוג, בסוף אתה תבגוד בי?"

"או שאתה בי." הצטחק מייק במין זחיחות מרגיזה שהקפיצה אותי על רגלי.

"לך תזדיין מייק! אתה חתיכת מאנייק, לך לעזאזל!" צעקתי, ומאחר ולא יכולתי להתרחק משם בריצה כמו שהתחשק לי, הגב שלי לא אפשר זאת, נופפתי בידי למונית שעצרה למרבה המזל, וקפצתי לתוכה. "לרחוב אוסקר שינדלר." ביקשתי, ולמרבה כעסי קפץ גם מייק למונית וסגר אחריו את הדלת בחבטה, "גם אני." הכריז, מתעלם מהמבט הזועם שתקעתי בו.

חזרנו יחד הביתה והמשכנו לריב ולהתווכח עד שמייק עייף מכך וסתם לי את הפה בנשיקה שהפכה לסקס פרוע, כמעט אלים. "אני מצטער אם הכאבתי לך." אמר אחרי שגמרנו וצנחנו מתנשפים אחד לצד השני.

"זה בסדר, זה לא באמת כאב לי." התכרבלתי בזרועותיו, "אז מתי אתה נוסע?"

"לא יודע עדיין, אני צריך לקנות כרטיס, בעוד יום יומיים כנראה."

"אם חסר לך כסף אל תתבייש, תגיד."

הוא נישק את עורפי, "בסדר."

"אתה תחזור מייק?"

"כן, בטח. אל תדאג, אני נוסע רק לחודש, ואל תשכח שבספטמבר יש לי ראיון עבודה במכללת הגליל, ואם אני אתקבל אני רוצה לעשות אצלם תואר שני." הוא הידק את זרועותיו סביבי בכוח, "תבטיח לי להשגיח על עצמך אורון, אל תשכח להמשיך ללכת לפלדנקרייז ולבריכה הטיפולית, ותתכונן למועד ב' בטבע ונוף, אם לא תעשה את המבחן הזה לא תקבל תעודת חופר."

"אני יודע מייק, אל תדאג, אני יודע את החומר, לא הלכתי למועד א' בגלל שנורא כאב לי, אבל למדתי, ותודה שתרגמת לי את כל המאמרים באנגלית."

"בכייף," חייך מייק, "ואל תשכח לכתוב לי אחרי שתספר לעלמה."

"אל תדאג, אני לא אשכח, וגם אתה אל תשכח אותי בגלל הדוקטור העשיר שלך."

מייק גיחך, "אתה נורא חמוד כשאתה מקנא."

"אני לא מקנא," נעלבתי, "אני פשוט... טוב, אני כן מקנא, אבל ממש קצת, אתה לא מקנא לפעמים?"

"כן," הודה מייק, "גם אני מקנא, נורא התעצבנתי כשסיפרת לי על היפיוף עם העיניים הכחולות והשער השחור, בגלל זה שיקרתי וסיפרתי לך שהוא התנשק עם בלונדינית יפה, האמת היא שהוא רק נישק אותה על הלחי, והיא לא הייתה בכלל בלונדינית יפה, היא הייתה מבוגרת מאוד עם שערות לבנות, לדעתי היא הייתה סבתא שלו."

"אתה כזה טיפש," צחקתי, "אני אוהב אותך מייק."

"גם אני אוהב אותך אורון ו... אה... אל תכעס אבל אם אחרי שתפגוש את עלמה תחליט שבעצם אתה לא רוצה להיות הומו ושאתה מעדיף להמשיך עם התוכנית המקורית שלך ולהתחתן אתה אז אל תתחשב בי, תעשה את זה."

הסתובבתי ונעצתי בו מבט נדהם וכועס, "אתה רציני, למה אתה אומר דבר מטומטם כזה מייק? אם אתה לא רוצה להיות איתי תגיד ישר, למה אתה... לפעמים אני ממש לא מבין אותך."

"אני יודע אורון," ניסה מייק להרגיע, "אבל תאמין לי שאני אומר לך את זה רק בגלל שאני אוהב אותך ודואג לך."

"אתה רוצה שאני אתחתן עם אישה מרוב שאתה אוהב אותי? מה זה השטויות האלו?"

מייק נאנח, "אתה פשוט לא מבין אורון, אין לך מושג כמה זה קשה להיות הומו, כן, נכון, כשאתה צעיר ומאוהב זה כייף ונעים, אבל אף אחד לא נשאר צעיר לנצח, עם הזמן אתה כבר פחות יפה וחזק, ופתאום אתה רואה שלכולם יש ילדים ומשפחה וכולם נשואים ומסודרים, ורק אתה בודד כמו עלה שעף ברוח בלי שורשים, ככה אומרים את זה? עלה שעף ברוח?"

"אומרים עלה נידף." חיבקתי אותו, "ואני לא דואג, כל זמן שאתה אוהב אותי אני לא בודד, ואגב, אל תשכח שאפשר להיות בודד מאוד גם כשיש לך משפחה וילדים, וחוץ מזה, גם אנחנו נוכל להיות הורים אם נרצה. אתה חושב שתרצה להיות אבא פעם?"

"לא יודע." הודה מייק, "ואתה?"

"בטח שכן, אבל לא עכשיו, אולי בעוד כמה שנים, כשנהיה מסודרים יותר."

"בסדר, סיכמנו, לילה טוב אורון."

"לילה טוב מייק." 

הפעם הראשונה

מטבעי אני לא בן אדם ספונטני, אני אחד מאותם אנשים שאוהבים לתכנן הכל מראש ומעדיף לחשוב ולשקול את מעשי ודברי, וטוב שכך, כי כל פעם שנכנעתי לדחף האידיוטי להיות ספונטני ולהגיב בלי תכנון מוקדם הצטערתי על כך מאוד, והפעם הזאת לא הייתה שונה, בעצם היא הייתה גרועה יותר.

מייק לא הבין מה פשר החשפנות המביכה שלי ובמקום לנסות לברר למה כוונתי בהתנהגות המשונה הזו הוא העדיף להיעלב. "תפסיק! מה אתה עושה?" צעק עלי ומיהר לכסות אותי. "זה מה שאתה חושב עלי?" צרח ופניו האדימו מזעם, "שאני איזה שרמוטה שתקפוץ על כל זין, אפילו של סטרייט? אם אתה חרמן ומתגעגע לחברה שלך לך לזונה!"

"מה, על מה אתה מדבר מייק? זה בכלל לא..." ניסיתי להתגונן ולהסביר, אבל לא היה בזה טעם. מייק המשיך לצעוק עלי, הפעם באנגלית, ודיבר כל כך מהר שאת רוב דבריו לא הבנתי, ומה שכן הבנתי היה בעיקר קללות מאוד לא מחמיאות שהופנו אלי.

"מייק די, מספיק לצעוק." קמתי מהמיטה, "בכלל לא התכוונתי, בסך הכל רציתי ש..." תכננתי לנסות להסביר שאני לא איזה סוטה מגעיל אלא רק... אבל שרירי גבי וישבני התכווצו פתאום בצורה איומה ונפלתי חזרה על המיטה, משכתי את ברכי אל בטני, מתקפל לתוך עצמי ומילל מכאב.

מייק הפסיק לצעוק עלי והביא לי בקבוק אופטלגין וכוס מים.

"תודה." התנשפתי, הרמתי בקושי את ראשי ולגמתי מהבקבוק שתי לגימות בריאות, ואחר כך את כל המים.

"השתגעת?" נזף בי מייק, "גמרת כמעט את כל הבקבוק, אתה רוצה להרוג את עצמך?"

"תרגיע, זה רק אופטלגין." צנחתי חזרה לשכיבה, חושב ביני לבין עצמי שמוות זה בעצם רעיון לא רע ולפחות הוא יפטור אותי מכל הסבל הזה, אבל המצב היה מתוח מספיק והעדפתי לשמור את הרעיון הזה לעצמי.

אתה יודע שרק בארץ עוד משתמשים באופטלגין? בארצות הברית הרעל הזה כבר מזמן לא חוקי." התיישב מייק לצידי.

"כן מייק, אני יודע, אמרת לי את זה כבר מאה פעם." רטנתי, "אבל זה הדבר היחיד שבאמת עוזר נגד ההתכווצויות האיומות האלה."

"כן, אני יודע, מצטער שצעקתי עליך, אבל פשוט הפתעת אותי, אם רק היית יודע כמה זמן חלמתי ש... עזוב, לא חשוב."

"מה לא חשוב, על מה חלמת?"

"עליך כמובן." התעצבן מייק שוב, "אתה כזה דביל אורון, אני לא מאמין שהיה לי קראש על דביל כמוך."

"היה לך קראש עלי?" נדהמתי, "אתה בטוח? איך זה שאף פעם לא הרגשתי את זה?"

"כי אתה סטרייט דביל, מה פתאום עשית לי מין חשפנות כזו? בשביל מה זה היה טוב? עד שהתגברתי עליך אתה פתאום..." הוא הניד את ידו בתנועת ביטול ועיווה את פניו בשאט נפש.

"אני באמת מצטער, היה לי נורא קשה לדבר על מה שעובר עלי, ובגלל זה ניסיתי להראות לך במעשים, ובסוף רק הרסתי הכל ועכשיו אתה שונא אותי."

"נו, די לילל כמו הומו, תפסיק עם זה, ואני ממש לא שונא אותך."

"אז מה אתה מרגיש כלפי?"

"מה זאת אומרת, מה זו השאלה המפגרת הזו? אני שמח שאנחנו חברים והכל, אבל התגברתי על הקראש כלפיך, ומעכשיו אני מתכנן להפסיק להתאהב בסטרייטים."

"ומה אם אני בעצם לא כל כך סטרייט?" שאלתי חרש.

"איך זה יכול להיות? יש לך חברה ואם שכחת, אתם מתכננים להתחתן, עכשיו נזכרת שאתה בעצם הומו? מאיפה בא לך הרעיון המטומטם הזה?"

"לא יודע." הודיתי בנמיכות רוח, "אבל היום, בבריכה הטיפולית, ראיתי בחור אחד יפה כמו פסל יווני ופתאום... ואחר כך נגעת בי ונעשיתי נורא חרמן ו..."

"אם אתה מתכוון לבחור היפה עם השערות השחורות והעיניים הכחולות אז תשכח ממנו," נכנס מייק לדברי, מפסיק בחוסר התחשבות את הווידוי שלי, "הוא הגיע עם בלונדינית מהממת, ולפני שהוא יצא מהמכונית הם התנשקו איזה רבע שעה." הוא חייך חיוך מריר, "מקווה שלא שברתי לך את הלב." קנטר אותי.

"אל תהיה טמבל, מה לי ולו? אני לא מכיר אותו והוא לא מעניין אותי בכלל, רק שהוא ממש בחור יפה ובפעם הראשונה בחיי שמתי לב לאיך שגבר אחר נראה, ואחר כך, כשנגעת בי אז פתאום... אני חושב שהכל בגלל אסתר, המורה לפלדנקרייז, אני מרגיש שהשתניתי מאז שהיא התחילה לטפל בי."

"בגלל הפלדנקרייז?" לטש בי מייק מבט, ספק מופתע ספק מלגלג, " אתה רוצה להגיד שהפלדנקרייז עשה ממך הומו?" חייך בלעג, "זה נשמע לך הגיוני?"

"לא, אבל גם זה שמרגע שעלמה החליטה שאנחנו מאורסים יש לי כאבי גב נוראיים גם לא נשמע לי הגיוני, ועובדה שככה זה."

"תגיד אורון," רכן מייק לעברי, מביט בעיני, "אתה בכלל אוהב אותה, את עלמה? איך תרגיש אם נגיד היא תחליט פתאום להיפרד ממך?"

"הקלה." עניתי מיד, מפתיע את עצמי מהקלות שבה נפלטה התשובה מפי, "אבל אם אתה תכעס עלי ולא תרצה להיות יותר חבר שלי אני... אני ארגיש זוועה."

מייק שתק והמשיך להביט בי, ואחרי שתיקה ממושכת ליטף את לחיי בעדינות בקצות אצבעותיו, אמר שאני בטח עייף מאוד, ואולי כדאי שאני אנוח קצת והסתלק, סוגר מאחוריו את הדלת בשקט. 

זהו, עכשיו איבדתי אותו חשבתי לעצמי, אבל לא ידעתי מה לעשות בנדון, ואם בכלל יש משהו שאפשר לעשות, ובין כה וכה הרגשתי מותש ואחוז בחילה, ובעיקר נורא עייף – התכווצויות השרירים הללו סחטו ממני את כל המיץ. ואולי באמת חטפתי הרעלת אופטלגין שתהרוג אותי... זה יכול להיות פתרון די טוב לכל הבעיות שלי, מי שמת לא סובל מכאבים, לא מתענה ומתלבט ולא מודאג אם הוא הומו או סטרייט, ומי אוהב אותו ואת מי הוא אוהב, ומה יהיה בסופו, הוא כבר הגיע לסוף וכל הדאגות שלו נגמרו. שקעתי בנמנום והמחשבה האחרונה שעלתה במוחי, מעלה חיוך קל על שפתיי, הייתה – אשרי גוסס אני.

כשהתעוררתי כשעתיים אחר כך השמש כבר שקעה, והחדר היה חשוך למחצה, וכמו תמיד אחרי שינה התקשיתי מאוד לחזור ולהתניע את עצמי. השינה הייתה מקשיחה את שרירי וכל תנועה עלתה לי בכאבים ובמאמץ, ואם לא הייתי צריך להשתין בטח הייתי ממשיך לשכב, אבל השלפוחית המלאה לחצה, ולכן התגלגלתי באנחה מתוך המיטה וכשאני נאחז בכיסא ובמשקוף דידיתי לשירותים הצמודים לחדר השינה שלי. תוספת המחיר ששילמתי לבעל הבית על השימוש בחדר השינה הראשי בעל האסלה והמקלחת הפרטיים הייתה שווה כל גרוש. אחרי שהשתנתי נתמכתי במרפקי השחוקים על השיש, צחצחתי שיניים ושטפתי פנים, ואחר כך שאלתי את עצמי אם כדאי לעשות את המאמץ ולהגיע למטבח כדי לאכול משהו, או שאולי חבל על המאמץ ועדיף לחזור למיטה? ואז נפתחה הדלת ומייק הופיע, מגלגל לפניו את עגלת ההגשה עמוסה באוכל ובשתייה.

"איך אתה מרגיש אורון?" חייך אלי, והדליק את האור הקטן, "בא לך לאכול משהו?"

"כן, תודה, בכיף." עניתי והרבה יותר רגוע חזרתי לשבת על המיטה.

הוא הגיש לי תה מנטה ממותק בדבש, וטוסט עם גבינה צהובה, ואחרי שסיימתי שלף להפתעתי קופסה קטנה מעץ, הוציא ממנה מין מכשיר מתכתי קטן ומשונה ושקיק שהכיל מעין טבק. "מה זה? מה אתה עושה?" רכנתי להיטיב לראות.

"זה מכשיר לגלגול סיגריות." ענה מייק, "והטבק הזה הוא קאנביס רפואי שקיבלתי מחבר ותיק שלי," הוא הציץ לעברי בחיוך, "תפסיק להיראות מודאג כל כך, אני יודע שאתה לא מעשן, גם אני הפסקתי לעשן כבר מזמן, אבל עישון זו הדרך הכי טובה ופשוטה לצרוך קאנביס."

"אני לא בטוח שאני מעוניין, גם כי זה לא חוקי, וגם כי זה מסוכן, וחוץ מזה אני לא יודע לעשן."

"זה לא מסוכן," מחה מייק, "מקסימום זה לא יעזור לך, אתה לא חושב שכדאי לך לנסות, אולי זה דווקא כן יעזור לך?"

"אבל אמרתי לך שאני לא יודע לעשן."

"אני אלמד אותך, זה ממש קל, וקאנביס גם לא מזיק לריאות כמו טבק רגיל."

"אבל מה אם אני אתחרפן פתאום ו... ו... לא יודע, אני אעשה פראנואיד או סתם משוגע? שמעתי שזה עלול לקרות לפעמים."

"כן, אבל זה ממש נדיר ולא סביר שהכמות הקטנה שהבאתי תזיק לך, אני בטוח שהאופטלגין הרבה יותר גרוע, ואם הוא לא הזיק לך אז הקאנביס קטן עליך." סובב מייק ידית קטנה שהזדקרה מהמכשיר שחרק קצת, ופלט מתוכו סיגריה דקיקה.

מייק שלף מצית, תקע את הסיגריה בין שפתי, הצית אותה ופקד עלי לשאוף את העשן ולפלוט אותו חזרה. בעוד אני מתנסה בשאיפת העשן בעל הריח המוזר, קצת נחנק, קצת משתעל, וסך הכל מרגיש הרפתקני ונועז, ודי נהנה מהאומץ שלי ואחר כך מתחושת הקלילות המוזרה שפשטה בגופי, הוא הדליק את הרדיו על 'קול המוזיקה' וחייך כשצלילי מוזיקה קלאסית לא מוכרת התפשטו בחלל החדר. "בטהובן," אמר בסיפוק, והפעיל את המכשיר לגלגול סיגריות, מפיק מתוכו עוד סיגריה אחת, "הולך מצוין עם עשב." פסק והדליק אותה לעצמו.

"איך אתה מרגיש?" שאל אחרי שסיימנו לעשן את הסיגריות עד תום, משתמשים בכוס התה הריקה שלי כבמאפרה.

"משונה, אבל משונה טוב, אני מרגיש כמו בלון הליום חמוד." צחקקתי, מתפלא איזה שטויות יוצאות מפי.

מייק צחקק גם כן, "בוא הנה בלון חמוד." אמר באנגלית, הסיר את משקפיו ועבר מהכיסא עליו ישב לשבת לצידי על המיטה, חיבק אותי ונישק אותי על פי נשיקה עמוקה ומסעירה, נשיקה גברית עם זיפים וידיים חזקות שאחזו בי בחוזקה, משכיבות אותי על המיטה.

מובן שהתנשקתי כבר בעבר עם מספר בנות, וגם עם עלמה התנשקתי לא מעט, בעיקר בהתחלה, וזה היה די נחמד, מחרמן אפילו מידי פעם, אבל אף פעם לא הרגשתי ככה, חשתי את הנשיקה שלו מקצה ראשי עד קצות אצבעות רגלי. מצד אחד הרגשתי כאילו יצאתי מתוך גופי ואני משקיף על עצמי מלמעלה, ועם זאת חשתי ער וחי כמו שלא חשתי מעולם, ובעיקר הייתי חרמן מאוד, חרמן עד איבוד שליטה על עצמי, וכשמייק רכן מעלי, משך ממני את תחתוניי ולקח את אברי בפיו איבדתי את זה לגמרי. צעקתי וגנחתי ופרפרתי תחת ידיו החמות, וכמובן ששכחתי שיש קונדומים בעולם, בקושי זכרתי את שמי ומי אני בכלל.

רגע לפני שגמרתי בפיו הוא אחז באשכי ולחץ בבוהנו על המקום הרגיש והפועם בין אשכי לפי הטבעת שלי, מונע ממני לגמור. "עוד לא." פקד עלי בסמכותיות, וכאילו לא מצץ רק לפני רגע את הזין שלי הניח את פיו על פי, נשכב עלי ושוב נישק אותי כשהוא מועך את הזין הזקוף שלו אל זה שלי, והתחכך בי בחוזקה. "אני גומר." הזהיר אותי בקול מתנשם.

"גם אני." השבתי, גנחתי בקול שלא ידעתי שאני מסוגל להפיק מתוכי, וגמרתי מיד אחריו. המשכנו לשכב חבוקים, רועדים אחד כנגד השני, ורק כשהוא ניתק ממני לבסוף ונשכב לצידי קלטתי שהגב כבר לא כואב לי יותר.